בכל פעם שאני רואה עבודה חדשה – או סדרה של עבודות – של האמן רועי רוזן, אני מרגיש שבאופן בלתי-אמצעי – אם תרצו, לגמרי בלתי-נשלט – אני לומד משהו חדש אודות עצמי.
אבולוציה יצירתית תמידית ומגוונת במיוחד קיימת, לדידי, בכל סוגות עבודותיו של רוזן, ויחד עימה, ישנו משהו חי מאוד, חשוף מאוד ואמיץ מאוד בהן, ועל כן, ההתפתחות שלו עצמו מחברת אותי עצמי אל תוך עומק – וסבך – רעיונותיו המטלטלים, מושאיו מעוררי המחשבה, הדמיון והמחלוקת, וסגנונו ה"אחר".
זכיתי לאחרונה לראיין את רועי רוזן (יליד 1963), ובראיון עימו גיליתי עד כמה שאני מעריך את האינטלקט שמאחורי האמנות – כפי שזה בא לידי ביטוי בתשובותיו הכנות – והתוצאות לכך לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, רועי?
רועי רוזן: אני מצייר, כותב, ועושה סרטים. על פי רוב, יש בעבודה ממד של סיפור.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
רוזן: אם הכוונה למקורות אמנותיים – יש מקורות השראה שמלווים אותי לאורך זמן (למשל, גויה, קפקא, חנוך לוין, מיכל נאמן), אבל אחד היתרונות של הפרקטיקה שלי, שכרוכה לעתים בזהויות בדויות ובספקולציות שננטעות בזמנים ובמקומות אחרים, היא שזה מביא להשפעות עומק חדשות. כך, למשל, העבודה בתור מקסים קומר מישקין הפכה את האמנים הלא רשמיים של מוסקבה, שתמיד אהבתי, להשפעה מרכזית ממש בשנות העבודה על הפרוייקט.
בראונשטיין: למה אתה יוצר?
רוזן: כבר כילד הרגשתי שספרים וציורים יכולים לאפשר חירות מהגבולות שמקיפים אותך, לדמיין – ולכן גם לחיות – אחרת. שמעתי את מישל וולבק אומר שסיפורים הם הכרחיים כי הנפש שלנו לא יכולה להסתפק בסיפור החיים היחיד של חיינו, וזו אולי תחושה סמוכה. אנדרה ברטון דיבר על "אהבה וחירות" – מלא פאתוס, אבל שווה את מחיר המבוכה.
בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?
רוזן: אין לה פירוש אחד.
בראונשטיין: מיהם האמנים הבינלאומיים האהובים עליך והאם הם משפיעים על העבודה
שלך באיזשהו אופן?
רוזן: מאחר שלאמנות יש ממד דיאלוגי, אני מייחל להיות מושפע מהרבה אמנים, בהרבה תחומים, כל הזמן. סוגי ההשפעה משתנים מעבודה לעבודה. בנוסף, אחרי שנים של עבודת סולו מוחלטת, בשנים האחרונות בסרטים שלי יש ממד מהותי של שיתוף פעולה, במיוחד עם העורך שלי, מקס לומברג, והקומפוזיטור איגור קרוטוגולוב, וזה תענוג גדול, והשפעה ישירה וממשית.
בראונשטיין: עם מי היית רוצה לעבוד יותר מכל – אם היית יכול לשתף פעולה עם אמן אחד?
רוזן: עם המוזיקאי רוברט ווייאט.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
רוזן: תלוי בעבודה. את הסרט הנוכחי שאני עובד עליו – בפסטיבל קאן, ובלי ריחוק חברתי.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, הכי מכונן, והאם הוא משפיע על עבודתך
כיום?
רוזן: אני לא יודע אם הזיכרון הזה הוא "הכי חזק" ולא יודע איך בדיוק הוא משפיע, אבל הוא זה שעלה לי ראשון כששמעתי את השאלה. הייתי ילד מאוד רגיש ובכיין גדול, ולילה אחד, כשאמי באה לתת לי נשיקת לילה טוב, סיפרתי לה בגאווה שלא בכיתי כל אותו היום. היא אמרה בתגובה שמגיעה לי מדליה, ואני זוכר שבחושך, אחרי הנשיקה, לא יכולתי להכריע אם היא התבדחה, או שבאמת מגיעה לי מדליה. אם אני רוצה לקשר את זה לעבודה שלי, נדמה לי שהיא לעתים קרובות מזמנת שניות תודעתית ורגשית, דברים שמבקשים להיות מצחיקים ומטרידים, נעימים וכואבים או יפים ומקוממים בעת ובעונה אחת.
בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר באמנות שלך, אם ישנו כזה?
רוזן: אני לא חושב שנתקלתי באמן או אמנית שיכולים או רוצים לצמצם את מכלול עשייתם האמנותית למסר.
בראונשטיין: אילו שלושה דברים היית לוקח איתך לאי בודד?
רוזן: סירת מילוט, סנדוויץ׳ וספר.
בראונשטיין: מהי דעתך על אמנים אוטודידקטיים, לעומת כאלו שלמדו אמנות באופן
ממסדי?
רוזן: רפי לביא נהג לומר שאמנים מלמדים את עצמם ומורים רק עושים להם קיצורי דרך. יש אמנים מצוינים ללא הכשרה מוסדית ויש אמנים שההשכלה לא תשפר את התוצרת שלהם, ולכן אין הבדל ערכי מהותי. אבל בנוסף לקיצורי הדרך שרפי לביא דיבר עליהם, יש באמנות ממדים קהילתיים וחברתיים חשובים, ומבחינה זו יהיה קל יותר לאלו שלומדים מוסדית.
בראונשטיין: ולסיום, רועי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן רועי רוזן בעוד 100 שנים
מהיום?
רוזן: אין לי מושג. ככל שאני בוהה בשאלה, כך אני מבין אותה פחות.
חי תרבות 
מחשבה אחת על “רועי רוזן: "אני מייחל להיות מושפע מהרבה אמנים, בהרבה תחומים, כל הזמן."”