נפעמתי מקולו הייחודי של גואל פינטו, כפי שהוא בא לידי ביטוי – אם תרצו, לחיים – ברומן המצוין שלו "מיומנה של אישה מתה" שראה אור ב-2022 בהוצאת "כנרת, זמורה, דביר".
הספר הפיוטי כל כך הזה, המגולל – בעיקרו – את קורותיה של אישה מתה הצופה בעולמה בימים הראשונים שלאחר מותה, הוא רב-שכבתי מאין כמוהו, עשוי רבדים-רבדים, קליפות-קליפות, של יופי הטומן בחובו רכות זכה ומזככת, אל מול קושי מקומם ובעיקר מהות מורכבת, מרובדת, השואלת את הקורא שאלות רבות על אודות חייו שלו עצמו – משמעותם וחוסר משמעותם.
זהו ספר אקזיסטנציאליסטי, פילוסופי מאוד, ובדרכו, אף פמיניסטי.
משהו בו הזכיר לי חלקים מסוימים מכתביה של סימון דה בובואר המכוננת.
ולסיום, גילוי נאות: בשנת 2000 פינטו ואנוכי עבדנו כעיתונאים בשבועון "אנשים", ושם זכיתי להכיר אותו.
בסיום קריאת הספר מרומם הרוח הזה – אם תרצו, תרתי-משמע – חשתי גאווה – ממש כך – על הזכות שהייתה לי להכיר סופר מצטיין שכזה, וכעת, אני רב-זכויות על שאני יכול להדהד את ביקורתי על אודות ספר זה, לכם, קוראיי הנאמנים.
חי תרבות 