בימים אלו (בין ה-14.4.22 ועד ה-21.5.22) מציגה האמנית רקפת וינר עומר, ילידת 1965, את התערוכה "זיעת זהב" בגלריה RAW ART (שביל המרץ 3, תל אביב).
בערב הפתיחה ראיינתי את וינר עומר, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: בתערוכה, רקפת, את מציגה למעשה עבודה אחת: גדולה, מונומנטלית. מדוע עבודה אחת ולא כמה עבודות?
רקפת וינר עומר: כל דבר ששואלים אותי ושאני אענה, אז יש חמש תשובות או עשר תשובות, וזה סיפור ארוך. זה נעשה מאיזשהו הקשר פמיניסטי של לתפוס מרחב: המרחב שלי, גדול, חד-משמעי.
אני ציירת ששייכת לז'אנר שנקרא 'ציור רע', 'bad painting', שאין המון ציירות ישראליות, נשים, שיוצרות בז'אנר הזה, וזה חלק מזה.
בראונשטיין: את מגדירה את עצמך אמנית פמיניסטית?
וינר עומר: זה תלוי ביום, זה תלוי בתקופה. מעצם זה שאני אישה אז בוודאי. מעצם זה שאני אמנית אז אני דבר והיפוכו.
בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?
וינר עומר: אני מנסה לא להגדיר, למרות שכן, הנה, יש דברים, כמו 'ציור רע', 'פמיניזם', אבל אני גם מנסה לחרוג מכל ההגדרות ולא להגדיר ולהיות פואטית, מופשטת, לעבוד עם חומר, לעבוד עם מילים, לעבוד עם השראה של מוזיקה, משהו אופראי שקורה בעיניי בציור.
בראונשטיין: אנחנו שומעים כעת ברקע איזושהי יצירה. מהי?
וינר עומר: כרגע אנחנו שומעים את 'אגם הברבורים'.
בראונשטיין: ולסיום, מהן ההשראות שלך, רקפת?
וינר עומר: אינסופיות.
חי תרבות 