לאחרונה זכיתי לראיין את מישל קישקה (יליד 1954), מבכירי הקומיקסאים, הקריקטוריסטים והמאיירים הישראלים, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, ברשותך, מישל: מה פירוש השם קישקה?
מישל קישקה: תראה, הרבה חשבו שזה שם עט, כמו שהמאייר זאב היה חותם זאב, למרות שהשם שלו היה יעקב פרקש, והיה נהוג שלאמנים בתחום הזה יש שם עט. אבשלום קור, שחוקר הרבה על מקור של מילים ושמות משפחה, חושב שהמשפחה שלי בשטייטעל הכינה קישקע לקהילה היהודית, ובגלל זה קוראים לי קישקה. לכן, כשאני מסתכל על הידיים שלי, יש לי יותר יד של קצב מאשר יד של קריקטוריסט. כנראה שבחרתי במקצוע הלא נכון.
בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?
קישקה: אני עוסק במספר תחומים: אני קריקטוריסט, אמן קומיקס, מאייר ספרים ומאייר לעיתונות, וגם מלמד. בקיצור – אמן.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
קישקה: אמנות זה היום – סוג של להגדיר את עצמך בעולם על ידי היצירה שלך. זה לא חשוב אם אתה בכוריאוגרפיה, בקולנוע, בקריקטורה, או בכל אמנות אחרת. העיקר זה שאתה מביא את היישות שלך דרך האמנות שלך וככה מתקשר עם העולם. זה מה שאני עושה.
בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?
קישקה: אין למה. זה מה שנקרא סוג של ייעוד. מאז שאני זוכר את עצמי, שזה בערך מכיתה א', אני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות, אז למצוא את ה'למה' – אין לי תשובה לדבר הזה. אבל מה שכן, אני חושב שזו הייתה בחירה נכונה.
בראונשטיין: מהי ההשראה הכי גדולה שלך?
קישקה: החיים. החיים הם ההשראה הכי גדולה שלי.
בראונשטיין: אתה עוסק בתחומים הללו שנים רבות.
קישקה: נכון, יותר מ-40 שנה. סיימתי את הלימודים שלי ב-1978, אז זה כבר 44 שנים.
בראונשטיין: אתה מרגיש שינוי כלשהו בעבודה שלך במשך השנים?
קישקה: כשהתחלתי, יכול להיות שהייתי יותר קליל – בתור אדם – והיום אני סוחב איתי ניסיון חיים והסתכלות ותובנות על העולם, אז אולי אני פחות קליל מאשר איך שהייתי בהתחלה, אבל אני לא איבדתי את האופטימיות שלי, לא איבדתי את ההומור, ובהתאם לנושאים שאני עוסק בהם – לפעמים זה יותר כבד, לפעמים יותר קל, לפעמים יכולה להיות מלנכוליה.
בראונשטיין: אתה בן לניצולי שואה, האם זה משפיע על היצירה שלך?
קישקה: הקדשתי ספר שלם בשם "הדור השני" לנושא הזה ויכול להיות שהתשובה נמצאת בספר. הספר הזה שיחרר אותי מזה במידה רבה. זה לא רובץ עליי יותר – זה נמצא בספר והספר נמצא מאחוריי. עשיתי אותו לפני עשר שנים, ואני ממשיך קדימה.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על העבודה שלך כיום?
קישקה: זה מופיע בספר "הדור השני". ביום שאבא שלי לקח אותי על הברכיים ואני הייתי בכיתה א' והוא צייר לי נאצי מגוחך. אני הייתי אז קטן מדי מכדי להבין שהוא ניצול שואה – כמו שאני יודע היום מה המשמעות של זה ומה הייתה השואה ומה הוא עבר – וזה שהוא היה מסוגל לעשות קריקטורה לעגנית של נאצי מגוחך – שיש לו נזלת וסיר לילה במקום קסדה ומטאטא במקום רובה, אני חושב שזה היה ה-רגע המעצב שהפך אותי למי שאני. אין לי ספק שזה הרגע הזה.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מישל קישקה בעוד 100 שנים מהיום?
קישקה: אין לי מושג. מה שאני יודע לגבי כל האמנים בכל תחומי היצירה, זה שהיצירה שלהם מדברת בעד עצמה. עד היום אנחנו מקשיבים למוצרט בהתרגשות, אנחנו רואים פיקאסו בהתרגשות, ואנחנו רואים שמי שהשאיר עבודה מאחוריו – עבודה שהיא ממשית – אז זה מה שהוא מוריש לעולם וזה מה שמקבע את איך שזוכרים אותו.
חי תרבות 