ג'ניפר איגן.
זה השם שעלה בראשי למן תחילת קריאת ספר המופת "בית הקפה של נורה אפרון" שכתבה ורד שנבל, מן החשובות שבסופרות שאי-פעם קראתי.
ג'ניפר איגן וגם, לעתים, זיידי סמית'.
שתיים מן הסופרות המודרניות האהובות עליי.
*
ורד שנבל רקמה בספר כה ייחודי זה דמויות מורכבות, מכמירות לב, נוגעות עד לעומקי הנשמה בלבו של הקורא באשר הוא.
הסיפור הייחודי הוא קולנועי-חזותי במהותו. ניתן לראות באופן ממשי את הדמויות ואת קורותיהן, את מיקומן על מפת העולם (או אם תרצו, הגוגל-מפה, אם ניקח מעט מן ההקשרים הטכנו-תרבותיים בהם עוסקת גיבורת הרומן, ליב).
זהו ספר כה מומלץ עד כדי "אין מילים".
ממש כך. הוא הותיר אותי פעור-פה, המום מיופיו, ב"אין מילים" לתאר את עוצמתו-גדולתו-כבירותו, את מורכבותו הרגשית, הדינמית, הסוחפת, המהפנטת, הלירית-סיפורית.
עוד ריגשה אותי העובדה שהדמויות המשניות (זו של ניסן, בעיקר) כה מאירות את הדמויות הראשיות. אם תרצו, במין פרוז'קטור אנושי.
גם המשניות, כמו העיקריות, יוצרות פסיפס ספרותי-קולנועי השואל שאלות אקזיסטנציאליסטיות מעמיקות את כולנו.
שאלות על זהות, על מקום-מיקום, שאלות על דרך.
*
את הרומן שלי, "הזונות של פתח תקווה", אשר ראה אור בישראל בשנת 2009, כתבתי ברובו בניו יורק. תחילתו באיסט וילג', בדירתו של בן זוגי דאז ג'וש, אחר כך באפר איסט סייד בדירתה של אשתי (כיום גרושתי וחברתי הטובה ביותר) וונדי, ואחר כך, בחנות שלי, Apollo Braun, אשר הייתה ממוקמת ברחוב אורצ'ארד 193 בלואר איסט סייד.
את סופו כתבתי בדירתה של אמי בפתח תקווה.
הדמויות שאני בחרתי בספרי הינן מורכבות מאוד אומנם, אך דמויותיה של שנבל נותנות לי מימד חדש – הן לכתיבה וללמידת הכתיבה ושיפורה, הן להשראה, הן לחיים.
עם זאת, חשתי גאווה: מצאתי הקבלה מסוימת בשני הסיפורים ששנינו סיפרנו. לפחות מבחינת החיפוש, השאלות הקיומיות, הקשיים.
*
ספרה עורר בי געגוע – גם אם מסוים – לנסוע ולבקר בעירי שעזבתי.
אכן. ספרה של שנבל עורר בי את הגעגוע ואת המחשבה לעשות זאת. עורר בי אקטיביזם.
וזהו כוחו של ספר.
לרגש. להמם. לעורר. להשפיע. לסחוף.
"בית הקפה של נורה אפרון" הוא ללא ספק הרומן הישראלי הטוב ביותר שיצא לאור בישראל בשנת 2016.
אנא קראו אותו.
הוא יגרום לכם לראות דברים אחרת.
להבין.
לחמול.
להתגעגע אל מישהו, אל משהו – מעין פנינה – עמוק בתוככם.
חי תרבות 