לעתים אני מוצא עצמי צופה כמהופנט בתכנית הקאלט "קרובים קרובים" – המשודרת בלופ בטלוויזיה החינוכית.
התכנית, ששודרה באייטיז – בעידן של ערוץ טלוויזיה יחיד – היא הרבה מעבר לתכנית בלבד עבורי. היא עולם שלם של זיכרונות, של היזכרות בשאיפות. של תום-של-תקופה: חנות מכולת. פלאפל. בירה שחורה. לוטו. נסיעה באוטובוס ל"עיר". (ולא ל"עיר" תל אביב או ל"עיר" ניו יורק, אלא דווקא למכורתי, ה"עיר" פתח תקווה).
הייתי ילד אז, כשהתכנית שודרה בשיא אונה, עם שאיפות אדירות, עם תכניות בריחה מתוכננות בקפידה, עם תקוות עצומות, אבל גם עם חרדות לרוב, ופחדים – בעיקר מאבי.
כשאני צופה ב"קרובים קרובים" היום, אני נזכר בגעגוע, שלא לומר בערגה, באותו אדם ממנו כה חרדתי בילדותי. אני כמו מתבונן במי שהייתי אז, פעם, ומבין את "עצמי" טוב יותר – בהבנה חומלת, במעין השלמה.
יהורם גאון, שכיכב ב"קרובים קרובים", הוא סמן עבורי. סמן של תקופה. סמן של דמות אב – כפי שגילם ב"קרובים קרובים" את אביהם הנעים והחומל של אביתר, אפרת ומולי.
דמותו הייתה של אב טוב, מכיל, מקבל. אב – ללא ספק מודרני. כזה שלי מעולם לא היה. אם תרצו, דמותו של "יורם" (ולא יהורם) של "קרובים קרובים" המיתית הייתה דמות אב בסגנון ביל קוסבי (לפני שלל הפרשיות שדבקו בו עם השנים…), אב מ"הסגנון החדש".
כשהוזמנתי ל"אדוני שר האוצר", הקומדיה בכיכובו, אני מודה: התרגשתי.
לראות את גיבור התרבות הנפילי הזה על במה – לראשונה בחיי? להיזכר…? האם אני רוצה בזה כעת? האם אני מוכן לזה?
כן, החלטתי. It's about time.
וכמה שאני שמח שעשיתי זאת.
אין ספק. גאון הלהיב אותי, ריגש אותי, ואף הימם אותי בכישורי המשחק הווירטואוזיים שלו. גאון ממזג בתוכו תכונות-על רבות, ההופכות אותו לכוכב הסטואי שהוא: הדיוק הקומי, המקצוענות, השמת הדגש בדיוק במקומות הנכונים, התנועות, הסגנון-הקול הייחודי שלו, והעוצמה הבימתית, אם תרצו – הכריזמה האדירה, הכוחנית משהו, הגלומה בו, הופכים אותו לגאון קומי.
אכן, יהורם-גאון-קומי.
אך מלבד גאון, ישנו כוכב נוסף ב"אדוני שר האוצר", כוכב-של-מאחורי-הקלעים, שקולו חזק וצלול מאין כמוהו. קול שהזכיר לי את טובי כותבי הקומדיות לדורותיהם, ומעל כולם את ניל סיימון. זהו קולו של המחזאי הגאון שכתב את "אדוני שר האוצר", שלמה משיח.
משיח כתב מחזה מבריק, שנון מאין כמוהו, צבע אותו באזכורים מדויקים על הפוליטיקה המושחתת, המנוונת, בה אנו חיים יום-יום בנקודה הקטנה שלנו כאן. במילים כאלה או אחרות, אומר מחזאי זה, "כו-לם מושחתים", "כו-לם גנבים", ועכשיו – "לך תגיד שאין לך אחות…" (בהקשר ישיר לטקסט המחזה). משיח הוא ללא ספק מגדולי המחזאים שקמו לנו.
בנוסף, גאון מוקף בקאסט מושלם של שחקנים גדולים. גלעד פרלמן בתפקיד הורס ומדויק של "בר חלוף" (איזה שם רב-רבדים בחר משיח לדמותו של העוזר הנאמן, הרופס, העושה-כל-למען, של יואל תפוחי, אותו מגלם בחן כה רב גאון). תפקיד שתפור למידותיו, שמתאים בול ליכולותיו הקומיות האדירות. פרלמן מלהטט על הבמה במעין מחול שדים מרהיב של מימיקה ותנועה שטרם ראיתי – מושלמת ומצחיקה להפליא כמותה – על במות ארצנו, והופך את "בר חלוף" לדמות מעוררת מחשבה ורגש, לדמות עמוקה. דמותו של פרלמן-בר חלוף איננה משנית כלל וכלל, כי אם ראשית בעיניי, והוא-הוא נושא הכלים האמיתי של המחזאי.
גם גילת אנקורי הפציצה בדמותה השרה-נתניהוהית משהו של חביבה תפוחי, אשתו של שר האוצר המיועד גאון. "האם האישה הזאת לא מתבגרת?" תהיתי, בעודי מביט בה ונפעם מכישוריה המשחקיים. אין ספק. גילת אנקורי איננה רק שחקנית טובה, אלא אף אישה מצודדת, מהיפות שבשחקניות בנות גילה.
לסיכום, "אדוני שר האוצר" היא מההצגות (או ליתר דיוק, מהמחזות) הטובות ביותר שראיתי מעודי. היא מושחזת – הן בכתיבה והן במשחק, מותאמת כמו כפפה למידות ממחישיה-שחקניה העושים חסד עם מילותיו של המחזאי המופלא שיצר אותה, אך בעיקר – נותנים לקהל הצופים חומר רב למחשבה על מצבנו העגום כחברה הצופה במנהיגיה שוב ושוב נופלים עם שלל בכיסיהם, מחופרים בתוך בורות – שהם כורים לעצמם – עם תאוות הבצע שלהם שלא יודעת שובע, עם הגרידיות האינסופית של תאוותם חסרת הגבולות. מבטלים את כל מעשיהם הטובים עם נפילות מן הסוג הזה, הופכים בעצמם, בעל כורחם, לסמן של תקופה, שחוזרת על עצמה, כמו בלופ, שוב ושוב, שוב ושוב.
חי תרבות 