כאשר אני חושב 'אהד פישוף', אני חושב 'מקוריות'.
לדידי, הן צירוף המילים 'אהד פישוף' והן המילה – או אם תרצו, המושג – 'מקוריות', במובנים רבים, שוות ערך הן.
מאז נעוריי אני עוקב באדיקות אחר יצירתו של פישוף: בראשית, בהיותו סולן להקת הרוק החתרנית ופורצת הדרך "נושאי המגבעת", ועם השנים, בעבודתו בשדה האמנות הרחב – ובפרט בתחומי המחול והווידיאו ארט.
ככל שהשנים עוברות, מתחזקת דעתי כי 'אהד פישוף' הוא מעל הכל 'מקורי' מאוד, פורץ דרך וגבולות – בכל תחומי האמנות בהן הוא בוחר לעסוק.
לאחרונה זכיתי לראיין את פישוף, ולא אכחיש – חשתי במידה מסוימת כמעריץ הפוגש סוף סוף – ולו דרך המילים – את מושא הערצתו ארוך השנים, ולאחר הראיון עימו הבנתי, שוב – ולעומק – את הסיבה שבגינה אני כרוך בעבותות אחר יצירתו וסגנונו.
ולהלן הדברים.
דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אהד?
אהד פישוף: אני יוצר בסאונד, במחול ופרפורמנס ובאמנות חזותית. העבודות שלי הן מופעים, מיצבים, עבודות וידאו, יצירות מחול ומוסיקה.
בראונשטיין: לאחרונה ראיתי עבודות מצוינות שלך ב"המרכז לאמנות עכשווית" – אשר הוצגו שם בין ה-21.9.19 ועד ה-7.12.19. אנא ספר לי על הנרטיבים לעבודות אלו.
פישוף: לתערוכה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב היו שלושה מרכיבים: הקרנה בגלריה של מבחר עבודות וידאו מ-13 השנים האחרונות, שבמרכזן הגוף והתנועה האנושית; יצירת מחול ופרפורמנס חדשה, לחמישה מופיעים, רקונטו קון, שנוצרה לחלל הפרוייקטים של המרכז; וסדרה של אירועים שאצרנו, בהשתתפות אורחים. מבחינת יצירות הוידאו, זו היתה הזדמנות להציג אותן לראשונה כגוף עבודה. אלו עבודות שנוצרו לאורך שנים רבות, אך חולקות את העניין שלנו בטקסים מומצאים ובפולק מדומיין; בתווך שבין הנראה והנשמע כמרחב, הן של הומור והן של אימה; בקצב ובסיפור כקונטיינר לדמיון האנושי.
בראונשטיין: למה אתה יוצר?
פישוף: הסיבות רבות ומשתנות ולא תמיד אני זוכר אותן, במיוחד כשאני נשאל על כך. כיום, אחרי הרבה שנים שאני יוצר באופן יומיומי, אני חושב שזו כבר פשוט הדרך שלי להיות בעולם: הדרך לבוא במגע עם הקיום על כל רבדיו ומורכבויותיו.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
פישוף: במצב רוח המתאים, כמעט כל דבר יכול לעורר השראה. מבחינת אמנים, לא ניתן למנות – זו רשימה ארוכה מאוד. בתחילת דרכי בשנות השמונים, אחת התופעות שהותירו בו חותם עמוק היא מה שניתן לכנות הספקטקל האוונגארדי – כל אותן יצירות בינתחומיות שהיו גם פופיות וגם נסיוניות (וילסון, אנדרסון, מונק, הרזידנטס, תרובינג גריסטל). בעקבותן התוודעתי גם לאמנים מוקדמים יותר שפעלו באיזורים שונים אך דומים: מכריס ברדן, דרך וולף ווסטל ועד להארי פארץ׳. משם זה כבר מסתעף לאיזורים שאני עדיין ממשיך לגלות.
אני סופג הרבה השראה מהחברים ומהקולגות שלי ובעיקר מאנשים שאיתם שיתפתי ועם חלקם אני עדיין משתף פעולה: גיא בר אמוץ, אורי קצנשטיין ז״ל, אוהד נהרין, בניה רכס, ישי אדר וכמובן נועה צוק, בת זוגי ושותפתי ליצירה.
בראונשטיין: לדידי, יש משהו דאדאיסטי מאוד, חתרני מאוד – ואף מתריס – ביצירה שלך. האם אתה מסכים לדעה זו?
פישוף: אני מבין את האזכור הדאדאיסטי, בגלל הקשר לאבסורד, ולערך הטרנסנדנטלי של הומור – אלו דברים שחשובים לי. המילה חתרני קצת איבדה מתוקפה בימינו, הכל ממילא חותר תחת הכל. זו מילה שנשארה מאחור. לגבי מתריס, אני פחות מרגיש את זה אבל אם אתה אומר אולי זה שם, כשאריות של המתבגר שהייתי.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
פישוף: אין מקום ספציפי. המקומות שהכי הייתי רוצה להציג בהם, הם אלו שיש להם את האפשרות הכי טובה לחבר ביני לבין קהל שהעבודה שלי עשויה להתאים לו. זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא.
בראונשטיין: כמי שחי בניו יורק שבע וחצי שנים, אני חש שהאמנות שלך היא בכל קנה מידה שהוא יותר בינלאומית מאשר מקומית. עם זאת, אתה פועל בארץ. האם חשבת אי-פעם לחיות וליצור בחו"ל?
פישוף: בשנות התשעים חייתי ויצרתי בלונדון עשר שנים. כיום בערך חצי מהעבודה של נועה ושלי היא מחוץ לישראל. אנחנו גם מופיעים עם העבודות שלנו וגם יוצרים ללהקות מחול ברחבי העולם. אנחנו מלמדים הרבה בכל העולם. אלבום הסולו שלי יצא שנה שעברה בלייבל בלגי. כך שזה שילוב.
בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?
פישוף: מים.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך – אם תרצה, הכי משמעותי – והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?
פישוף: אני זוכר את הריח והמרקם של האדמה והצמחייה בהרי ירושלים, מגובה של ילד קטן, ואת השמש מנצנצת בעלים. וגם את הלילות היבשים והאת הצלילים הרחוקים שיכולתי לשמוע בהם. אלו מפגשים ראשונים עם המסתורין האינסופי של הקיום ואני עדיין שם, בדיוק באותה נקודה – זה מקום מחוץ לזמן.
בראונשטיין: אתה עובד עם בת הזוג שלך. האם זה מפרה את האמנות האינדיבידואלית שלך והופך אותה אולי, אם תרצה, ליותר "קולקטיבית", או שמא עובדה זו דווקא מצרה במשהו את האינדיבידואליות שלך ומחייבת אותך – לפחות באיזשהו אופן – לעבוד ב"שניים" – על כל מה שזה אומר?
פישוף: אנחנו משלימים אחד את השני והחיבור ביננו יוצר עושר. שנינו מרגישים שאנחנו טובים יותר ביחד. מעבר לזה, באפשרות לחלוק באחריות עם אדם נוסף, יש פוטנציאל משחרר.
בראונשטיין: כמי שחולל מהפכה לכל דבר בעיניי במוזיקת הרוק הישראלית בעת שהיית סולן להקת "נושאי המגבעת" המיתית, מהי דעתך על מוזיקה לעומת אמנות ויזואלית והאם אתה רואה את מה שאתה עושה כיום כשלב נוסף באבולוציה שלך כאמן?
פישוף: שלב נוסף באבולוציה, בוודאי. מעבר לאהבה שלי למוסיקה, אני מרגיש שהפרקטיקות העיקריות שמכינות אותי לעבודה שלי כאמן, בכל אחד מהתחומים שבהם אני יוצר, הן האזנה וריקוד. שם אני מעבד הרבה פעמים את הדברים באופן מעשי, ברמה היומיומית.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
פישוף: לא יודע.
בראונשטיין: מיהם האמנים המשפיעים עליך?
פישוף: יש כאמור יותר מדי מכדי שיהיה אפשר לציין אותם. אני אף פעם לא משתתף באתגרי הפייסבוק האלה, של עשרת האלבומים הטובים וכו׳. אני לא מבין איך אנשים מצליחים לבחור.
בראונשטיין: האם אתה מרוצה מהמקום שבו אתה נמצא היום, בשנת 2020, בחייך ובאמנות שלך?
פישוף: כן.
בראונשטיין: האם העובדה שאתה גבר משפיעה על האמנות שלך?
פישוף: מן הסתם.
בראונשטיין: ולסיום, אהד, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמן אהד פישוף בעוד 100 שנים מהיום?
פישוף: לא יודע.
חי תרבות 