עמי שנער: לא רק אדריכל-אמן, כי אם גם צייר-אמן או: "למצוא את הקול שלך."

בימים אלו (עד ל-16 ביוני, 2016) מציג עמי שנער את אחת התערוכות הוורסטיליות ביותר – במובן הטוב, העשיר, של ההגדרה – שאי-פעם הוצגו במקומותינו.

בגלריית "מונטיפיורי" החשובה בתל אביב, מוצגת תערוכתו "מרחבים טעונים" והיא כוללת ציורים – מן המרהיבים והחזקים שראיתי לאחרונה.

כאשר קיבלתי את ההזמנה לתערוכתו, הופתעתי בעיקר מן העובדה שלפני כן לא שמעתי אודות הצייר החשוב הזה. האם זה יכול להיות שאני, "חי תרבות" שכמותי, מעולם לא שמע על יצירתו של שנער?

בחרתי לראיין את שנער היום, כדי ללמוד מעט יותר על עבודתו.

שנער, יליד 1952, הוא תל אביבי, חי לדבריו בזוגיות ואב לשתי בנות. הוא בעיקר מוכר מעבודתו הענפה ורבת השנים כאדריכל – אך ציור, לדבריו, "זאת אהבה גדולה עוד מילדות. תמיד חלמתי להיות צייר."

לפני הכל, התעניינתי בוורסטיליות של התערוכה, הכוללת סדרות שונות.

"בתערוכה הנוכחית, "מרחבים טעונים" ," סיפר שנער, "אני מציג מספר סדרות. סדרה אחת נקראת "מיקרונזיה". ציירתי שם דמויות של רמטכ"ל, נשיא, רב ראשי, וכן הלאה. כולם בולטים בתלבושת שלהם – אבל אין להם פנים. זו אמירה תרבותית-פוליטית. זה אומר שהם בעצם אנשים קטנים, חולפים."

"זו ביקורת נוקבת."

"בהחלט. רוב הפוליטיקאים מייצגים בעיניי בירוקרטיה מיותרת לגמרי."

"והסדרות האחרות?"

"סדרה נוספת נקראת "לוחמים", סדרה נוספת נקראת "סוזוקי" ואני מציג בה נופים עירוניים. יש סדרה שנקראת "דמויות" ויש שם ארבעה ציורים של פנים, של בני אדם. ישנה עוד סדרה, של נופי ים, שנקראת "שובר גלים", סדרה אחרת נקראת "חורבות" והיא כוללת ציורים של בניינים מתפוררים, בעיקר ברמלה. זאת מחאה של אדריכל, בהקשר של בניינים מתמוטטים. סדרה נוספת, "מתח גבוה", כוללת ציורים של עמודי חשמל."

"הוא שאמרתי – ורסטילי."

"נכון."

"מהן ההשראות שלך?"

"אומרים שציור מעודד התבוננות עמוקה, ולכן – כל דבר נותן לי השראה. זה יכול להיות פח אשפה, עמוד חשמל. כל דבר יכול להיות בעיניי שיא האסתטיקה. השאלה היא איך מציגים אותו, איך מעבדים אותו. בציור, העיקר הוא איך אתה מצייר. לא מה."

"באופן כללי, איך היית מגדיר את הסגנון הכה ייחודי שלך?"

"זה ציור מופשט שיש בו גם רמזים פיגורטיביים."

"מהו המסר שלך לציירים בתחילת דרכם?"

"לחתור למצוינות. תמיד. כשאני מזהה מצוינות – אני מתמוגג."

"מה דעתך על לימודי אמנות פורמאליים, לעומת אוטו-דידקטיות?"

"אני מניח שצריך ללמוד, רק שצריך להיזהר לא לצייר כמו המורה אלא למצוא את הקול שלך."

"ולסיום, עמי, האם לדעתך אמנות ופוליטיקה שזורים זה בזה – וזה כמובן בהקשר של הסדרה שלך, "מיקרונזיה"?"

"כן. בהחלט. אמנות מטבעה אמורה להיות ביטוי ביקורתי – לא חנפני."

 

אני ממליץ לכם בחום, קוראיי הנאמנים, לרוץ (במהירות, לפני נעילתה) לגלריית "מונטיפיורי" בתל אביב, וליהנות מאמנותו החשובה, הנוקבת, הביקורתית משהו, של עמי שנער. היא מסתיימת, כאמור, ב-16 ביוני.

ואם לא הספקתם, אז אנא, רכשו עבודה מהאמן החשוב הזה. לא רק אדריכל-אמן, כי אם – גם צייר-אמן.

האתר של שנער הינו: www.amishinar.com

 

 

 

"סלומון" מאת ורד אלפרט: ספר נוסף ל"משוררת האותנטיות"

"סלומון", ספר שירה החדש של ורד אלפרט אשר ראה אור לאחרונה, הינו המשך ישיר ל"סוזאן" המופתי והמכונן שראה אור ב-2015 בהוצאת "פרדס".

גם "סלומון" – כמו "סוזאן" – הוא שיר הלל לאותנטיות, למקורות-המקוריות, לתרבות המזרח החשובה והמשפיעה, ממנה מקורותיה-מקוריותה של המשוררת נובעים.

כמי שמעריץ את רונית מטלון וסמי מיכאל הקאנוניים, מצאתי עניין רב בספר זה.

"סלומון" הוא מעין ממואר, אם תרצו, אוטוביוגרפיה, המספר את קורותיו של אביה של המשוררת, סלומון.

עובדה אוטוביוגרפית זו מוסיפה נדבך של כנות ואותנטיות לספר כולו הנקרא כרצף של סיפורים ועובדות, כרצף של כמו-אנקדוטות המתחברות לכדי מיקשה אחת, רצופה, של קורות-חיים – אישיים-פרטיים, משפחתיים, אך גם לאומיים.

באלפרט טמון גרעין לירי שלעתים נדירות אני מוצא במשוררות בנות דורה. גרעין ייחודי מעין כמוהו, ההופך את שירתה תמיד ל"אחרת", ל"תעוזנית" ומקורית מאוד – הרבה יותר משל אחרות.

על אף ישירותה, היא תמיד מצליחה לקחת אותי בדמיוני למקומות-של-פעם, לגרום לי להביט אל-מעבר ולתהות על מקומנו כאן, עתה, לעומת המקום בו היינו, המקום בו האנשים-של-היום, על כל דורותיהם, שורשיהם, עץ משפחתם, היו בהם.

השירים החזקים ביותר בספר הם: "השבר הסורי-אפריקני", "לך-לך סלומון", "עדי", "מחלון חדרי" ו"סיפור משפחתי עם המינגווי". כמו כן, השיר האהוב עליי בספר, "חום ואהבה", הוא מסוג השירים שראוי לקרוא בהם שוב ושוב, הוא "שיר-זיכרון": נוגע בנימי הנפש, עמוק מאוד, יפהפה.

גם "סלומון" זה, בדיוק כמו "סוזאן", זוכה ממני לתשבחות אינספור. אנא, קנו אותו בחנות הספרים, קראו בו ולימדו על המורשת הענפה, מעוררת ההשראה – על אף כל הקשיים שעברה – של יהדות המזרח, מורשתנו, יהדותנו.

עדי סנד: אמן המרחב הציבורי האולטימטיבי של תל אביב או: "הרחוב הוא שלנו".

אי אפשר להתעלם מעדי סנד. או ליתר דיוק – מהנוכחות העזה של האמנות הייחודית, הכה שונה, האמיצה ואף החתרנית של עדי סנד.

בפינות רבות, על קירות רבים ברחבי העיר הגדולה, ניתן לראות את יצירתו האמנותית החשובה, ה'קופסונים': אותן דמויות מקסימות מאין כמוהן שהוא יצר "יש מאין", פרי דמיונו, שכדבריו, הן "שרבוט של מעטפה במשיכת קולמוס שהתפתחו להפשטה של קוביה, שלה הוספתי ידיים, רגליים, פה. אלו דמויות שיצרתי. בסיכומו של דבר, הקופסונים מייצגים דמות אנושית."

זכיתי לראיין היום את סנד. ללא ספק, אחד האמנים המסקרנים ביותר של תל אביב. סנד בן ה-45, רווק הגר בתל אביב, הוא אדריכל, צייר, פסל ואמן גרפיטי.

"איך היית מגדיר את האמנות שלך?"

"אני אמן אורבני. במרחב הציבורי אני עושה מספר פעולות. אני מוכר בגלל הקופסונים – שהם משהו שמצליח לדבר אל אנשים. יש בהם משהו קומוניקטיבי. לקופסונים יש נרטיב קומי, אישי, לאומי. אבל אני מוכר גם באבסטרקט ובקונספטואלי. בבית אני מצייר ומפסל, יש לי עבודות מופשטות, יש לי עבודות דאדאיסטיות, יש לי פיסול שהתחיל כ"פיסול כנעני" והתפתח לסירות, ציפורים, קערות…"

"מה דעתך על אמנות הרחוב בישראל?"

"ככלל, יש פה אמנות בהחלט מעניינת. ישראל – ותל אביב, בפרט – היא בפריחה מהבחינה הזאת. יש פרסום גרילה, יש להקות רוק שמפרסמות ועובדות במרחב הציבורי. בתכלס, יש אינטראקציה מאוד מעניינת של אנשים ברחוב. יש רוח חופשית – וזה קשור גם למחאה החברתית מלפני ארבע שנים. באיזושהי צורה, אפשר לומר שהרחוב הוא שלנו."

"מה דעתך על אמן הגרפיטי בנקסי?"

"בנקסי הוא אמן בהחלט מעניין. הוא רשם טוב. אין ספק שהנוכחות שלו בעולם הקפיצה את הסטריט-ארט. וגם – יש לו מערך שיווק טוב."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא השפיע על האמנות שלך?"

"זאת שאלה מעניינת… אני נולדתי בקיבוץ גבעת השלושה, וכשיצאתי מהקיבוץ, מהמשק, מילאתי דפים בציורים של ציפורים. זה סוג של זיכרון שבו אני נזכר בהתחלת הציור אצלי."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן מהמין האנושי, מהטבע, מנופים, ממערכות יחסים, סיטואציות והבעת רגשות."

"מהו החלום הגדול שלך כאמן?"

"להצליח להיות מאושר – ולגעת באנשים עם האמנות שלי. לנסות… להשפיע בצורה חיובית. לא להיות אנטי-סוציאלי. נהפוך הוא. להיות סוציאלי."

"ולסיום, עדי: איפה תרצה לראות את האמנות שלך בעוד עשר שנים?"

"אני מקווה שעדיין ברחוב, אבל גם בבתים של אנשים, בספרות. משהו שיהיה נגיש. גם במוזיאונים, בגלריות. אתה יודע, אמנות במרחב הציבורי, הדין שלה הוא להיעלם – וזה חלק מהחן שלה."

 

 

 

אני ממליץ בחום לרכוש את אחת מיצירות האמנות של האמן החשוב, הייחודי הזה, וכך ליהנות מנוכחותו האמיצה בסלון ביתכם.

פרטים נוספים באתרים: http://www.sened.co.il ,www.kufsonim.com

 

 

 

 

 

 

"שי אהבה וברכה" מאת רותי ביקל-שגיא: שיפעת כל הטוב שבעולם

במאי 2015 זכיתי לפגוש את המשוררת רותי ביקל-שגיא. זה היה כאשר ישבתי לי על ספסל בגן מאיר בתל אביב והבטתי אל עבר העצים, הבריכה הקטנה, האנשים. לפתע, הבטתי לשמאלי וראיתי אישה עם שיער ארוך, בהיר, שנראתה לי – וזה בלשון המעטה – מעניינת מאין כמוה.

בלי לחשוב פעמיים וללא כל היסוס, ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. הראיתי לה את ספר הילדים שלי "ליובל יש שתי אמהות לסביות גאות (ועוד סיפורי ילדים פורצי דרך)" שיצא אז לאור, ושוחחנו.

בסוף השיחה הקצרה – כי לדבריה, היא מיהרה – עשינו "החלפות". אני נתתי לה את ספרי והיא נתנה לי את ספר השירה שלה, "שי אהבה וברכה", ואף כתבה לי הקדשה אישית יפה בתוכו.

"שי אהבה וברכה" מכיל שירים אופטימיים במיוחד, זכים ומלאי טוהר. ביקל-שגיא היא אישה המאמינה בטוב, שלא לומר, בשיפעת כל הטוב שבעולם.

את השיר "הימים הבאים" (שבעמודים 43-44) קראתי בקול רם ובכוונה מלאה מספר פעמים בכמה הרצאות אשר העברתי בבתי אבות שונים ברחבי הארץ. השיר היפה, כך שמתי לב, מצליח לעורר אופטימיות קוסמית ותקווה, גם באנשים המצויים בתוך הקשיים המכבידים ביותר של החיים, המתמודדים עם קשיי גיל ובריאות.

השיר, העוסק בתקווה הברוכה שהימים הבאים יהיו טובים יותר, בכל דרך ובכל מובן, מעורר השראה – כמו הספר כולו, יש לציין – בכל מי ששומע אותו.

לביקל-שגיא ישנו "קול בפני עצמו", "קול משלה": זך מאוד, נקי, רגיש וברור.

קולה הוא מסוג הקולות הנדירים, לא אלו שאנו נוטים לשמוע, או קשובים להם דיינו, ועל כן, אני ממליץ לקרוא את הספר ואף להקריא קטעים ממנו לאהוביכם וליקיריכם.

אני מבטיח לכם – זה יעשיר הן את עולמם, הן את עולמכם.

 

ניקו לוי: גאונות וירטואוזית של מוסיקה שמיימית

לראשונה נחשפתי ליצירתו רבת-הפנים של ניקו לוי בשנת 2012. בזמן שלמדתי רפלקסולוגיה, קיבלתי במתנה מאדם נפלא, דיסק עם יצירותיו של לוי.

הדיסק הימם אותי בתחושות שהוא העלה בי, ב"עולם החדש" שהוא גילה לי בתוכי וברגש שנהר בי בעקבות אותם צלילים. התחושה העיקרית שחשתי הייתה תחושה של הזדככות. אכן. זו המילה הנכונה ביותר לזקק תחושה כה בלתי ניתנת לתיאור, לאיזושהי הגדרה מילולית, ורבאלית.

בניקו לוי קיימת גאונות וירטואוזית של יוצר מחונן, ייחודי, מקורי מאין כמוהו, היוצר מוסיקה שמיימית, המצליחה להעלות את המאזין ל"עולמות אחרים". ההגדרה הכה חוץ-גופנית 'מטאפיזיקה' מקבלת משמעות נוספת, מימד נוסף, עמוק ביותר, עם הישמע הצלילים הראשונים שבאותו דיסק מכונן, אותו התחלתי לשמוע שוב ושוב – אם תרצו, במעין אובססיביות – החל משנת 2012. הדיסק מלווה אותי בלילות רבים, בו אני משמיע אותו, על מנת להירדם מהר יותר, ואף לישון טוב יותר, בנינוחות וברוגע.

ניקו לוי הוציא עד כה שלושה אלבומים:

הראשון, "אנאנדה – מסע אל ענן פרטי", מכיל מוסיקה מרגיעה ומגוונת המשלבת בתוכה צלילים מן הטבע.

השני, "רומנסה קוסמית" (אגב, שם נפלא בעיניי), המכיל מגוון קטעים רגועים השזורים בהם צלילי טבע, בשילוב קטעים ריקודיים.

והשלישי, "המשכיות", כולל בתוכו שלושה קטעים המהווים, ובכן, המשכיות אחת. אלבום זה מיועד, בין היתר, לשינה שלווה ולהרפיה עמוקה.

כמו כן, בימים אלו מעביר לוי מופע מצוין ומעורר השראה הנקרא "שמים בארץ". המופע, הכולל תשעה קטעים המחוברים לתוכנית אחת, שלמה, הוא מסוג המופעים שראוי לחוות בעיניים עצומות ובישיבה, וזאת כדי לתת לרגש ולדמיון לקחת את המאזינים למקומות רחוקים ונעימים – אם תרצו, למקומות אחרים. מטאפיזיקה, כבר אמרנו?

אני ממליץ לכם בחום להזמין את ניקו לוי, מהמוסיקאים הייחודיים והמופלאים ביותר ששמעתי מעודי, להופעה בכל מסגרת שרק ניתן, וגם לבקר באתר שלו, http://www.nikolevy.com

טלפונים להזמנת המופע והאלבומים: 04-6780198 / 052-2429838

 

 

 

אדי מ"אדוארד וסטלה": הרבה יותר מספר, הרבה יותר ממספרה

כל מי שמכיר אותי, יודע עד כמה שאני בררן במי שאני מתקרב אליו, ויתרה מכך – במי שאני נותן לו לגעת בי. על אחת כמה וכמה, עבורי, לבחור ספר – או ספרית – היה מאז ומעולם לא עניין של מה בכך.

אין ספק שהעובדה שאני חי עם (שלא לומר סובל מ-) אובססיה טורדנית-כפייתית, מוסיף נדבך לא קל ומאתגר לרשום מעלה.

לפני כשנתיים, גיליתי מספרה קטנה ונעימה מאוד הממוקמת לה ברחוב אחד העם 27, במכורתי, פתח תקווה. באופן מיידי נוצר ביני לבין הספר אדי (או אדוארד, כפי שמופיע על גבי כרטיס הביקור שלו ובשלט שמעל המספרה) – חיבור. העובדה שאדי הוא אדם מקסים, צנוע, חברותי ביותר ונעים הליכות, חיברה אותי הן אל אישיותו והן אל מקצועיותו.

היות ושיערי חשוב לי מאוד ומזכה אותי בלא מעט מחמאות, הופתעתי לטובה שהתספורות שאדי מעניק לי, זוכות לתשבחות רבות בכל מקום.

כמו כן, בגלל שאני ידוע כ"שלוך", אינני מקפיד על צביעת שיערי אלא עושה זאת רק פעם בכמה חודשים, אך תמיד בוחר באדי גם לצבוע את שיערי, וכבר כשנתיים, יוצא מרוצה מאין כמוני – גם מהצבע וגם מהזמן הרב שהוא שורד.

אני ממליץ בחום גם לכם לקפוץ לבקר את האיש המקסים הזה, ולפרגן למספרה הנעימה והמיוחדת הזאת.

טלפון להזמנת תור: 03-9345551 / 050-3232632

"רוח, בבקשה" מאת ציפי אלי גולדשמיד: ספר שראוי לקרוא בו שוב ושוב – ושוב

ציפי אלי גולדשמיד יודעת לספר סיפור. גם כשהיא כותבת שיר – ודרכו נוגעת בקורא – היא בראש ובראשונה מספרת סיפור – ועושה זאת בצורה יוצאת דופן.

כתיבתה בשירים כגון: "מקודש / מקודש / מקודש", "סיבוב ברחוב" ו"גל כיעור", מכניסים בנקל את הקורא אל תוך "אווירה" – עם וללא מרכאות.

בנוסף לשירים אלו, השירים "קטעי יזכור" ו"צלמית ו" מבססים אותה כקול ייחודי מאין כמוהו בשירה העברית בת-זמננו. קול עם טעם וצבעים אחרים מאלו של משוררות אחרות בנות דורה. קול מקורי מאוד, מעמיק, גדוש בסאב-טקסט עשיר בתובנות.

"רוח, בבקשה" הוא מסוג הספרים שראוי שיוצבו על יד המיטה – או לכל הפחות במדף הספרים הסמוך למיטה. זהו ספר שראוי לקרוא בו שוב ושוב – ושוב.

כאשר נדמה שהבנת הכל, אתה מגלה דבר-מה חדש בו נתקלת בקריאה הנוספת, ובכך מוסיף נדבך על גבי נדבך של טעם וצבעים חדשים, מעשיר את הסיפור עוד ועוד, ללא סוף.

"פרובינציאלית" מאת מיטל נסים: הקול הצעיר,המזוקק, העוצמתי, של השירה העברית החדשה

שירים כה טובים מאוגדים בספרון השירה הקטן הזה, המופלא, "פרובינציאלית", שכתבה מיטל נסים.

שירים מצוינים, כדוגמת "אחרי פגישה עם חברה", "פרובינציאלית", "או סי די", "זו המחלה 1" ו"זו המחלה 2".

קולה של נסים הוא מן הקולות החזקים ביותר ששמעתי בעת האחרונה. קול שקיים בו מן האנרכיזם היפה, זה הבועט במוסכמות – הן הליריות, הן החברתיות.

אני קורא בכל פה לכם, קוראיי הנאמנים, לקנות עוד היום את הספר הזה, שאולי הינו ספרון בוויזואליותו, במשקלו, אך עצום הוא בחוכמה הרבה, ביצירתיות הפורה ובכנות הייחודית, "האחרת", האצורה בין דפיו.

"סוזאן" מאת ורד אלפרט: שירה מעוררת רגש, מחשבה, ואף דיון – בנושאי זהות, שורשים, תרבות ו-בית

מעט קשה לי להגדיר במילים את תחושותיי בזמן – ובתום – קריאת "סוזאן" של ורד אלפרט.

באחד השירים, בו מוזכר השם זוהרה, נזכרתי בזוהרה שאני מכיר. אישה מקסימה בשנות השבעים לחייה, ילידת מרוקו, אשר אני מבקר מדי פעם בבית אבות בו אני מעביר הרצאות קואצ'ינג ומוטיבציה.

השיר בו מוזכרת זוהרה – כמו שיריה האחרים של אלפרט – עורר בי עניין רב, דווקא כיהודי-אשכנזי-אירופאי.

כבר בפתח הספר החשוב הזה, מזכירה אלפרט את כוכביו: מרקש וקהיר. וליתר דיוק – אנשי המקום.

אלפרט מעוררת בשיריה רגש, מחשבה, ואף דיון – בנושאי זהות, שורשים, תרבות ו-בית.

השירים הטובים ביותר בקובץ לטעמי הם: "את לא נראית", "איך אומרים כסף במרוקאית", "כאן זה ישראל, ולא אנגליה", "אני יולדת את עצמי", "לתעד", "רשימת קניות (טבריה)" ו"מי ורדים".

אך אין אלפרט "נופלת" למקומות של הכמרת הלב במתכוון אלא דווקא מצליחה ליצור מצב בו הקוראים מזדהים עם תחושותיה – אך לא מתוך מקום של הזדהות בהדרה, כי אם מתוך מקום של שיתוף בעובדות לאשורן, ממקום של הבנה.

"סוזאן" הוא ספר כה חשוב בעיניי, עד כדי כך שהוא ראוי להילמד כספר שירה מכונן בהבנת שורשי יהדות המזרח.

כמו כן, הציור שעל העטיפה יפה ומדייק בתחושות שהשירים מעלים בקורא. הרקע הצהוב נכון, ואף דמותה של האישה המתבוננת ב"כל" במעין אדישות, במעין השלמה – ממלא תפקיד חשוב בהקדמה הלא-מילולית כי אם החזותית – לספר כולו.

 

"פסנתר מושתק קול" מאת שוקי גוטמן: אינספור צלילים מרהיבים, עשויים ממילים מדויקות, מפלחות-לב

אין ספק, קולה ודמותה של המשוררת הענקית, אם תרצו, "האמא הגדולה" של השירה המודרנית, ויסלבה שימבורסקה, נוכחים בספר המופתי "פסנתר מושתק קול" של שוקי גוטמן. אך עם זאת, גוטמן השכיל לשכלל את קולה הערב לכדי קול חדש, משלו, יפה וערב וחזק ומפלח-לב – לא פחות מזה של שימבורסקה.

שירים רבים בספר זה ראויים להילמד בבתי הספר – כחלק מתכנית הלימודים – הן בתוכנם והן בצורתם הגולמית, הלירית. שירים כדוגמת "תיבת הדואר מתה", "מוזיאון הפתקאות", "משאת הנפש", "יהושע יהושע" ו"שעת החסד" – ביניהם.

השיר היפה ומכמיר הלב ביותר בספר הוא ללא ספק "איש מבוגר", המוקדש לאביו של המשורר. זהו שיר שראוי לתלות אותו בכל בית אבות בארץ, למען יראו – וייראו.

כמו כן, גם השירים "חישוק", "מפחד", "עיר קטנה" ו"עצה קטנה" הם שירים מצוינים, כחלק ארי מספר שעושה חסד לשירה בכלל – ולשירה העברית בפרט.

ויסלבה שימבורסקה – מכל מקום בו היא נמצאת – יכולה להתגאות.