"מרק בורשט וסיפורים אחרים" מאת סופי רחלנקו: כן, רגיש, ייחודי

הסיפור "החיים הם לא פיקניק, רק לפעמים", שבספרה החדש של סופי רחלנקו "מרק בורשט וסיפורים אחרים", מעיד רבות על סגנונה של הסופרת.

זהו סיפור כן, רגיש וייחודי – בסגנון ספרותי הנדיר במקומותינו.

לרחלנקו יש קול צלול וחזק אשר כולי תקווה שרבים ייחשפו לו – ולכישרונה הספרותי.

"דיבור תקני" מאת רוני יעיש: עמוק, ישיר, צלול

"כלים", שירה של רוני יעיש אשר בעמוד 39 בספר שיריה "דיבור תקני" שראה אור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", חדר אל תוכי בפשטותו ובנהירותו.

יעיש כותבת אודות החיים, אובדן ותקווה, ועושה זאת ברגישות רבה ובצלילות.

זהו ספר עמוק וישיר מאוד של משוררת צעירה אשר בטוח אני כי עוד נשמע אודותיה רבות ונצורות בעתיד.

"על רגל אחת" מאת בת-חן ששונקר: ספר מעורר השראה, רב משמעויות, אודות כוחו של הקיום האנושי

התרגשתי לקרוא את "על רגל אחת", ספר הביכורים הרגיש ומעורר ההשראה של בת-חן ששונקר.

זהו ספר חכם ומרתק המספר את סיפורה האישי הקשה והחשוף של ששונקר – המלמד באופן רב-משמעי רבות ונצורות אודות כוחו של הקיום האנושי.

"עד הקצה ובחזרה" מאת גאולה שינה: ברוכים הבאים לעולמה המופלא של "משוררת החיים"

גאולה שינה כותבת על החיים.

בספר השירה המצוין שלה "עד הקצה ובחזרה" (הוצאת קתרזיס) אשר ראה אור בימים אלו, היא מספרת אודותיהם – על רגעיהם הקטנים, המופלאים, השבריריים – בדרכה הנחרצת.

"בקפטריה של הקאנטרי", שירה שבעמוד 14, מגלה רבות אודות הדוקטרינה הייחודית של שינה: הפשטות, היסודיות, הניקיון והליריקה מתאחדים לכדי שיר יקר-ערך אחד ומסמלים במלוא העוצמה את כוחה הפואטי של משוררת-חיים זו.

"תסביך האהבה" מאת נטלי גוטמן: ציורי, מעמיק, יפהפה

ישנו משהו פורץ דרך באופי הכתיבה של נטלי גוטמן, כפי שזה בא לכדי ביטוי בספרה החדש, הציורי להפליא, "תסביך האהבה", אשר ראה אור בימים אלה.

הקומפוזיציה של הספר כולו מעוררת השראה והוא מעמיק עדי כדי יפהפה בסגנונו ובתובנותיו.

"חלון לים של נצרת" מאת נטלי מסיקה: אמיץ, שובר-לב, מסוגנן

"חלון לים של נצרת", ספרה המסוגנן של נטלי מסיקה אשר ראה אור בימים אלה, שובר-לב ומסוגנן מאין כמוהו.

הוא מסוג הספרים שלא ניתן להניחם עד לתומם והוא גדוש הן בריאליזם, הן בוויזואליות כמו-קולנועית, המעמידה את מסיקה בשורה של כבוד בין סופרות הדור החדש של הספרות הישראלית.

אדרת – "קומה עשירית": מאלבומי הפופ הטובים שיצאו בישראל בעשור האחרון

לאחר ההאזנה ל"קומה עשירית", אלבומה החדש של הזמרת אדרת, חילחלה אל תוכי ההכרה כי מדובר באחת הזמרות הטובות – והיצירתיות ביותר – הפועלות כיום בישראל, ושזהו, לדידי, אחד מאלבומי הפופ הטובים שיצאו בארץ בעשור הנוכחי.

אדרת מצליחה בדרכה הייחודית – הכמו-ויזואלית – לשלב בסגנונה ובצליליה בין מזרח ומערב – ולרגש בקולה ובלחניה.

השירים "קומה עשירית", "החברה" ו"אקסטזה" חדרו אל תוכי והם כעת חלק מהפלייליסט היומיומי שלי – מאז שנחשפתי אליהם לראשונה.

לסיכום, זהו אלבום מצוין, בעל סינתזה חזקה בין מוטיבים מנוגדים המזמינים את המאזין להישאב אל תוך עולם חדש – אם תרצו, אל תוך מדיום חדש – אמיץ וכן, הלא הוא "עולמה של אדרת".

לילי פישר: "אמנות עבורי זו נשימה."

במאי 2021 הציגה לילי פישר תערוכת יחיד יוצאת דופן בגלריה נולובז (זבולון 19, תל אביב), "קרעי סיפורים", שמה.

בתערוכה הציגה פישר עבודות שנוצרו מציורים ישנים שלה. משמע: היא גזרה הלכה למעשה את עבודותיה המוקדמות ויצרה מהן את אלו החדשות.

היות וזהו תהליך עבודה-יצירה שמעולם לא נחשפתי אליו, בחרתי לראיין את פישר אודות סגנון יצירתה הייחודי הזה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי מה עומד מאחורי תערוכתך הנוכחית, "קרעי סיפורים".

לילי פישר: בתערוכה מוצגות עבודות שיצרתי בשנה האחרונה, עבודות קולאז' או בסגנון קולאז'יסטי.

זה התחיל בסגר הקורונה הראשון עם עבודות נייר ישנות שלעולם לא הוצגו. בהסתכלות על העבודות הרגשתי שחלקים מהן עדיין אהובים עליי וחלקים אחרים כבר לא. בהחלטה אינטואיטיבית התחלתי לקרוע חלק מהעבודה שרציתי לשמר ומהחלק הזה התחלתי עבודה חדשה, כשסביב הדימוי הנבחר בניתי קומפוזיציה בעזרת קרעים של עבודות נוספות.

התהליך יצר קולאז'ים עשירים אשר כללו קרעי נייר בטכניקות מגוונות של רישום בעיפרון, פחם, חלקי תחריטים, מונוטייפ, ציאנוטייפ, לינוקט, דיו, צבעי מים, צבעי שמן ואקריליק.

הקריעה וההרכבה מחדש של העבודות נעשתה בהנאה חגיגית, אך בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה לנסות לגדול בפורמט ואז התחלתי לבנות על פי אותם עקרונות קולאז'ים מתוך עשרות עבודות קודמות המגולגלות על קנבסים. כעת, במקום לקרוע ניירות, גזרתי את הציורים על הבדים.

בראונשטיין: איך הייתה ההרגשה לגזור ציורים ישנים שלך?

פישר: חלק מהאנשים ששמעו על תהליך העבודה נחרדו לשמוע על "הרס" העבודות הקודמות שלי. אני לעומת זאת לא חשתי שאני הורסת. בתהליך של דקונסטרוקציה ובנייה מחדש פניתי להציל עבודות מאבדון. הצלתי אותן מלהמשיך להיות מאוחסנות או מגולגלות מבלי שעין שזפה אותן.

אולי כל העניין קשור גם לשמירה על דברים, אי יכולת להיפרד, צורך בניצול והצלה של מה שכבר יש לי, וזה אף פעם לא מעט. אני תמיד מזהה בעבודות שלי ריבוי ועומס.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פישר: ההשראה שלי נסמכת על קרעי סיפורים וזיכרונות. הבית, המשפחה, המקום, העיסוק – כולם הם טריגרים לגיטימיים לפרצי היצירה, כמו גם חלומות ורגשות. מבחינה ויזואלית אני מושפעת מאמנים רבים: גויה, שאגאל, פרידה קאלו, דיאגו ריברה, קירשנר, מונק.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

פישר: השמיים הם הגבול.

בראונשטיין: האם המקום שבו נולדת, ארגנטינה, משפיע באיזשהו אופן על היצירה שלך?

פישר: לדעתי כן. בצבעוניות, בנופים.

בראונשטיין: האם לדעתך ישנו דבר כזה, 'אמנות נשית'?

פישר: אמנות נשית מגיעה מתוך מקורות אחרים מהמקורות הגבריים. זו אמנות שנלחמת על נוכחות.

בראונשטיין: ולסיום, לילי, מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פישר: אמנות עבורי זו נשימה.

"בדק בית" מאת עינת לביאד: מסוגנן, אקזיסטנציאליסטי, נוגה

כתיבתה של עינת לביאד, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר שיריה "בדק בית" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "קתרזיס", יפה ומרגשת.

ישנו משהו מסוגנן מאוד ונוגה בשפתה והיא בונה לה הווה משל עצמה בשיריה.

לביאד לוקחת לרוב רגעים מזוטות הקיום ובונה מהם עולמות שלמים, רגישים מאוד, מניפתיים ומלנכוליים ובדרכה הופכת אותם לכמו-אקזיסטנציאליסטיים, ובכך, בין היתר, גדולתה כמשוררת.

"אני כמו אפרסק" מאת נעם פרידמן: מקורי מאוד, משובב נפש

"בינתיים אתה שוכב", שירה היפהפה של נעם פרידמן אשר בעמוד 26 בספר שיריה "אני כמו אפרסק" (הוצאת "קתרזיס") הזכיר לי במשהו מיצירתה של יונה וולך האיקונית.

זהו שיר מקורי מאוד ומעמיק – כמו כל שיריה של פרידמן – ומשובב נפש, בדרכו הייחודית.

שפתה הלירית מצטיינת במוטיבים אמביוולנטיים וכל הספר גרם לי לרצות לקרוא עוד מיצירתה של משוררת זו.