אורן מרקוביץ: "אמנות היא שפה. שפה מיוחדת וייחודית. כמו כל שפה, גם האמנות במהותה היא אמצעי, הביטוי הגדול והנפוץ ביותר שיש לאדם, לאמן, לבטא את עצמו דרכה."

לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר המצוין אורן מרקוביץ (יליד 1983), אשר עבודתו מאז ומעולם הזכירה לי שילוב ייחודי – אך עם זאת מקורי מאוד – שבין יצירתו המאוחרת של ז'אן מישל בסקיאט, ובין יצירתו המוקדמת ביותר, החתרנית משהו, של וילם דה קונינג.

משהו ביצריות של מרקוביץ, בפאגניות שלו, תמיד משך אותי, ובראיון עימו ניסיתי לרדת לעומק בחירותיו האמנותיות, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורן?

אורן מרקוביץ: זו שאלה מורכבת מאוד, והתשובה עליה אפילו יותר מורכבת. בגדול, אני לא כל כך אוהב להגדיר את האמנות שלי. יש לי הסתייגויות מכך, מכיוון שמאוד קשה להגדיר אותה בכמה משפטים.

מאז ומתמיד ראיתי את עצמי קודם כל כצייר, אף על פי שאני יוצר במגוון מדיות, כגון: כתיבה, שירה, מוסיקה ואובייקטים פיסוליים, הציור היה תמיד העיסוק האמנותי המרכזי אצלי.

מבחינה אישית אני רואה את האמנות שלי כסוג של יומן פנימי, נפשי, רעיוני ורוחני. סוג של אינדקס לרעיונות ולתחושות שלי. מבחינה אקדמאית ומתודית אני מלקט מספר שפות ציוריות שונות לכדי עבודה אחת שיוצרת שפה אישית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

מרקוביץ: ההשראות שלי הן רבות ומגוונות מאוד כאדם בכלל וכצייר בפרט. אני עסוק המון בהתבוננות על העולם.
החיים היומיומיים עצמם – בעיקר בפן האסתטי שלהם – מעניקים לי הרבה מאוד השראה. הסביבה האורבנית והנוף האורבני, מקומות, אנשים, פרצופים, אובייקטים, צבעים וחיבורים בין אובייקטים לאובייקטים במרחב.

מצד אחר, אני צורך המון אמנות בחיי היום-יום שלי. בין אם מדובר במוסיקה, קולנוע, ספרות, שירה, הגות, ובין אם ציור ופיסול. אני מאוד אוהב אמנות, מושפע ממנה ואף מתכתב עמה בעבודותיי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

מרקוביץ: אמנות היא שפה. שפה מיוחדת וייחודית. כמו כל שפה, גם האמנות במהותה היא אמצעי, הביטוי הגדול והנפוץ ביותר שיש לאדם, לאמן, לבטא את עצמו דרכה. הדבר שמייחד את האמנות משאר השפות בעולם הוא שהאמנות יכולה ואף מסוגלת להפעיל את כל החושים על ידי צריכה שלה והשימוש בה. מלבד זאת, אני רואה באמנות כסוג של יקום מקביל בפני עצמו שפוסע לצד המציאות היומיומית המוכרת לנו. האמנות לעתים מתכתבת עם המציאות, מושפעת ממנה ואף מגיבה אליה. לפעמים הן מתנגשות ביניהן ולפעמים חיות בהרמוניה יחדיו.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

מרקוביץ: אני לא רק מצייר. אני עושה עוד כמה דברים חוץ מלצייר ואני יוצר במגוון מדיות חוץ מציור. מה שכן… מאז שאני זוכר את עצמי פשוט ציירתי. מאז ומתמיד ידעתי שאני קודם כל צייר. ההורים שלי צוחקים על זה עד היום, שעוד כשהייתי פעוט בלול ואחרי זה כילד, בכדי להשתיק אותי באמת היו פשוט מביאים לי צבעים ודפים והייתי יושב ככה שעות, מצייר ומקשקש את עצמי לדעת.

מאז שהייתי ילד תמיד הרגשתי שפעולת הציור היא הדרך הטובה ביותר בשבילי לתקשר עם העולם החיצוני.

אני בנאדם שאוהב לדבר ולבטא את עצמו בדיבור. יש לי פה גדול, אבל כשאני מוצא את עצמי סופסוף סותם את הפה קצת ומצייר, אני שם לב שיוצאים לי הדברים היפים והמדויקים ביותר.

אני לא רואה את הציור כפעולה שנובעת מאהבה, אלא כצורך הבעתי בסיסי. יש ציירים שאוהבים לצייר. אני לא מאלו. אני מהציירים שמוכרחים לצייר. בשבילי הציור היא פעולה גופנית, נפשית ורוחנית בסיסית ומהותית בחיי.
בדומה לפעולות גופניות בלתי רצוניות או רצוניות כגון נשימה, אכילה וכדומה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך – ולו באיזשהו אופן כיום?

מרקוביץ: יש לי הרבה מאוד זיכרונות ילדות, בעיקר כאלו שקשורות לטראומות, חרדות ודברים שהשאירו בנפשי חותם עד היום. גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין עם הורים מדהימים, אחים נפלאים ובכלל, משפחה טובה. אבל אני חושב שאני פשוט אדם מאוד רגיש וכילד הייתי גם כן מאוד רגיש מבפנים. לא כל כך ידעתי איך להכיל את הרגשות הללו ואיך לשתף אותן ולהוציא אותן החוצה, אז הייתי קצת פרא אדם. ילד טוב, אבל קצת פרא. מצייר אבל גם מתאגרף וקופץ מכל מיני חומות. נופל וקם. מרביץ ובוכה.

עם השנים, ודאי שכל זה התמתן אצלי אט אט, אבל הכל נכנס לאמנות שלי, הן מבחינה טכנית ומתודית והן מבחינה פורמליסטית וקונספטואלית. הזיכרונות שלי והחיים משפיעים מאוד על החיים שלי. מספיק לבנאדם/לצופה להתבונן בעבודות שלי בכדי לדעת מה אני עובר בחיים היומיומיים שלי. על מה אני חושב באותו הרגע. מה אני מרגיש ומה אני באמת רוצה להגיד. אמרתי כבר בהתחלה שהאמנות שלי היא מאין יומן פנימי אישי ונפשי.

בראונשטיין: האם אתה מאמין במזל, בגורל, או באלוהים?

מרקוביץ: אני אתחיל בזה שאני אדם מאמין. אני לחלוטין מאמין באלוהים. האלוהים שלי הוא רוחני, לא דתי. האלוהים שלי הוא אלוהים טוב, אוהב ומייטיב, הוא לא אלוהים מעניש. אני אדם שהוא בחיפוש מתמיד אחר משמעות. משמעות נשגבת לקיום האנושי, ובכלל לחיים ולהוויה. שלושת הדברים שהזכרת פה הם מושגים רוחניים ומטאפיזיים. לשלושתם יש חלק בלתי נפרד בחיי האישיים ובנפשי, לכן הם גם חלק בתי נפרד מיצירתי.
מדי פעם הם באים לידי ביטוי גם באופן ויזואלי ויצירתי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה ביצירת אמנות?

מרקוביץ: להשקפתי, האמנות בכלל והציור בפרט הן פעולות פוליטיות במהותן. עצם הבחירה של האדם לעסוק באופן רציני ומקצועי בדבר כמו אמנות, זו כבר אמירה ברורה ואפילו פוליטית. עם זאת, לרוב אינני מערב פוליטיקה ביצירתי. לפחות לא באופן מופגן או מחאתי. אני לא עושה זאת כי אני פשוט לא מאמין בזה. אני לא מאמין שאמנות יכולה באמת לשנות משהו בשדה הפוליטי והמדיני. אמנות כן יכולה להגיב לנושאים כמו פוליטיקה ואף ראוי שהיא תעשה זאת, אך מניסיוני, מקצועיותי ואף טעמי האישי, רוב רובה של האמנות הפוליטית היא פלקטית, בינונית ופשטנית. יש מעט מאוד, מעט מדי, אמנות פוליטית טובה וראויה.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר?

מרקוביץ: השאלה הזו גורמת לי לתהיות מכיוון שאין דבר ספציפי שאני יכול לחשוב עליו בהינף מחשבה שלא אצייר. מצד אחר, יש ציורים שאני איהנה להתבונן בהם אך ככל הנראה לא אצייר אותם. דברים קיטשיים מדי, דברים אלימים במיוחד או מורבידיים. כנראה שלא אצייר משהו שלא מייצר בתוכי שיח פנימי, ענייני וכנה.

בראונשטיין: האם לדעתך ציירים שלמדו אמנות באופן ממסדי בהכרח טובים יותר מציירים אוטודידקטים?

מרקוביץ: ראשית, כנראה שצריך להגדיר מה זה "טוב יותר" או "טובים יותר". אני חושב שבאופן כללי לציירים שלמדו אמנות באופן ממסדי יש יותר "כלים". לאו דווקא כלים טכניים. יותר כמו כלים פורמליים, רעיוניים ומתודיים.
זה לא אומר שצייר שלמד באופן אוטודידקטי יהיה בהכרח פחות טוב מצייר אקדמאי, אך להשקפתי אמנים/ציירים שלומדים באקדמיה או באופן ממסדי אחר יהיו בעלי כלים יותר נרחבים. דבר זה ישפיע לרוב על איכות האמנות, טיבה והשיח שהיא מייצרת. לי אישית הלימודים האקדמאים תרמו באופן עצום ומשמעותי ביותר על טיבה של האמנות אותה אני מייצר.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אורן מרקוביץ בעוד 100 שנים מהיום?

מרקוביץ: בעיקר כאדם טוב וישר, ואחד שתרם דבר או שניים.

"היו זמנים בתל אביב": יצירת מופת קולנועית עצמאית בעלת יסודות אקזיסטנציאליסטיים מתריסים, רפלקסיביים, מעוררי מחשבה

לא בכדי מוגדר במקומות רבים רפי פרח, במאי יצירת המופת הקולנועית העצמאית "היו זמנים בתל אביב", כקולנוען פאנק.

ניכר כי מהות הפאנק-רוק, האינדיבידואליות האנטי-ממסדית, החתרנות והמרד הקיומי כנגד ריקבונה המוסרי של החברה ומוסדותיה הם נר לרגלי יוצר מעורר השראה זה.

ב"היו זמנים בתל אביב", סרט הקולנוע שיצר, מבסס פרח את מעמדו כבמאי קאלט, היצר, יש מאין, כמיטב מסורת ה-DIY, הלכה למעשה, סרט קאלט – כזה אשר ברבות הימים ינצח את הזמן.

"דוקטרינת ההלם" הבאה לידי ביטוי בסצנות רבות בסרט, מייטיבה עימו ויוצרת לגיטימיות לפרפורמנס הקולנועי הפרונטאלי המרהיב-עד-כדי-כמו-חייתי שבו, והקומפוזיציה הכמו-תיעודית שלו, אשר מתארת את דמויות השוליים בסרט, מדויקת ומסוגננת והכל מתחבר לכדי יופי מתריס, עז-מבע, הנפתח לכדי מניפה נפלאה של עולמות פנימיים, אקספרסיביים מאוד, בועטים בצופה, אשר בדרכם כמו מנופפים באצבע מאשימה הנוזפת בכולנו על שאנו כה בורגניים, כה "רגילים", כה לא מעניינים ולא מעיזים – שלא כמו פרח, הדמויות והעולם שברא, בסרט מצוין ומעורר מחשבה זה.

מוטי כהן: "אני מצייר מתוך תשוקה ולא מתוך בחירה."

לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר מוטי כהן (ילד מרוקו, 1945), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, מוטי?

מוטי כהן: האמנות שלי היא תהליך של חיפוש, מעין גישוש באפילה. אני מורח צבע עד שמשהו שם תופס אותי וממנו אני ממשיך. תוך כדי עבודה מצטיירת לי תמונה שלא ראיתי מראש.

האמנות שלי נוגעת בסגנונות שונים, אני עובד לרוחב ולכן בשנה מסוימת תמצא עבודות בסגנונות שונים, בטכניקות שונות, בחומרים שונים. בציורים שלי אני לא מחפש את התחכום או המודרנה. הצבע, הבד והנייר שבהם אני משתמש הם על פי רוב חומרים תעשייתיים המאפשרים לי לבטא את תחושותיי ללא התייפייפות. אני לא מחפש את החידוש ביצירותיי. יכולתם של ציוריי להיות אקטואליים נובעת מנגיעתם בחיים, בניכור, ובבדידותו של האדם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

כהן: בעבורי אמנות היא אמצעי ביטוי לתכנים פנימיים שקשה להסביר אותם במילים, אך אני מצליח להביע אותם בצבע, בצורה, בקו, בקומפוזיציה. כשאני מסתכל על התוצר המוגמר של ציוריי, אני בדרך כלל לא יודע מהו מקור היצירה, כיוון שאינני מצייר בהשפעה גלויה של מה שאני רואה או מה שנמצא לנגד עיניי. ברור לי שההתרחשויות סביבי מהוות מקור להשראה, אך ברוב המקרים אינני יכול להצביע על דימוי קונקרטי. אפילו הנופים שאני מצייר נראים כלקוחים ממקומות רחוקים וזרים.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

כהן: הזיכרון האישי שלי, מצוקת האדם, התא המשפחתי שבו גדלתי, ההגירה לארץ, ההיסטוריה של העם היהודי. כל אלה חברו יחד ומספרים את סיפור חיי. אני מחובר מאוד להיסטוריה של העם היהודי וסיפורי השואה חרטו שריטות עמוקות בנפשי. בנערותי קראתי כל מה שהיה בהישג ידי על התקופה ומאז אני אוטודידקט של היסטוריה. המתבוננים בעבודותיי טוענים שהשואה מהדהדת מעבודותיי. בעיקר העבודות בצבעי שחור-לבן. יחד עם זאת, אינני מצייר שואה.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר?

כהן: הסגנון האימפרסיוניסטי לא תופס אותי. אנשים נהנים בנשף, רוקדים ושותים בברים כמו היום, אנשים עושים סקי בחרמון, אלה לא נושאים שמעניינים אותי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

כהן: הציור שלי הוא לא פוליטי, אך האמנות צריכה לבטא כל רעיון, מחשבה, תחושה של האמן ולכן אמנות פוליטית היא לגיטימית.

בראונשטיין: מיהו הצייר האהוב עליך?

כהן: הצייר האהוב עליי הוא בייקון. נחשפתי לעבודותיו לראשונה בשנת 1972 בתערוכה שהייתה בפריז. הרעיון לבטא את ייסורי הנפש באמצעות עיוות הגוף, מריחת הפנים, הבדידות של הדמויות המצויות בתוך קווי מסגרת בציור, הכה בי כמו אבחת חרב.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

כהן: אני מצייר מתוך תשוקה ולא מתוך בחירה. אני שואל את עצמי לא פעם, למה? מתי התחלתי? מה מניע אותי? מתי אפסיק? אך אלו שאלות תיאורטיות. אין לי אפשרות לשלוט בתשוקה הזאת. כשהלכתי ללמוד ציור בסוף שנות השישים לא הייתי מסוגל לחשוב איך אתפרנס. פשוט הלכתי ללמוד מבלי לתת את הדעת על העתיד. לא נראה לי שהייתה לי אופציה אחרת, אני מצייר כל יום וכל היום.

בראונשטיין: האם אתה מרגיש באיזושהי הדרה במילייה האמנותי הישראלי בגלל שאתה יליד מרוקו?

כהן: אני מרגיש מודר, אבל אינני חושב שזה קשור למוצא שלי. אני לא יודע להסביר מדוע לא הצלחתי לפרוץ לתודעה באמנות הישראלית. אמנים ומבקרי אמנות שראו את עבודותיי התרשמו מאוד ושאלו מדוע אינני מוכר ומדוע אינני מציג תערוכות יחיד במוזיאונים בארץ. הצגתי במספר גלריות בארץ ובחו"ל. אני לא אוהב להשתייך לקבוצות, הרבה שנים הייתי בערד, מרוחק מסצינות האמנות, אך תמיד ביקרתי בתערוכות וקראתי בכתבי עת.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?

כהן: אשמח שאקבל הכרה ועבודותיי יקבלו יחס ראוי יותר.

"פרזות" מאת רחל אחונוב: יופי פנימי אדיר, אל מול יופי חיצוני אדיר

"פרזות", ספר האמנות-קומיקס של רחל אחונוב, מרהיב ביופיו.

וליתר דיוק: הן ביופיו הפנימי, הן ביופיו החיצוני.

יצירתה של אחונוב מאגדת מאזני אימה ויופי המשתלבים אלו באלו לכדי שפה צורנית "משלה". אם תרצו, שפה "אחונובית".

הסגנון, המושאים, ומעל הכל – הגיוון אשר בספר, מוסיפים לו נדבכים עמוקים של אקספרסיביות אשר כמו יוצרים תחביר חדש, בדרכו-בדרכה הייחודית של אחונוב – קאנוני ונחשולי.

"הזורעים" מאת יואב איתמר: מסוגנן, מדויק, ריתמי מאוד

"הזורעים", ספר השירה החדש של יואב איתמר שראה אור בימים אלו, מסוגנן ומדויק.

זהו ספר חף משבלוניות, אמיץ ומקורי, בעל ריתמיות אוונגרדית.

איתמר מתגלה כמשורר חדשני הן במושאיו, הן בסגנונו, וראוי ששירו "הסעודה האחרונה" (עמוד 36) יצוטט על ידי טובי המשוררים המקומיים – בזכות יופיו יוצא הדופן.

"לניו יורק לא משנה": שובה לב, אותנטי, מריר-מתוק

ספיר ברייר, דורין סידמן ועדי שור מגישות בחן שובה לב את "לניו יורק לא משנה" – מקבץ שירים הלקוחים ממחזות הזמר הגדולים של כל הזמנים, השזורים בסיפורים אותנטיים אודות שלוש צעירות ישראליות המנסות בכל כוחן – ועל אף כל הקשיים העומדים בדרכן – להגשים את ה-חלום שלהן: לכבוש את ברודוויי.

השלוש ניחנו בשלל כישרונות – שירה, משחק, ריקוד – והן מביעות אותם על בימת "הבימה 4" בעוצמה חסרת פשרות המלווה בהומור מריר-מתוק.

המנהל המוזיקלי של המופע, ארנון זיו, מוסיף צבע רב בנגינת הפסנתר הווירטואוזית שלו וניכר שהקהל במופע שבו נכחתי – ב-26.4.22 – נשבה בקסמן של השלוש, וכמיטב המסורת הישראלית – עם כל הכבוד לאמריקה הגדולה ולברודוויי-של-ניו-יורק – שיתף פעולה איתן, מחא כפיים, שר ושמח – ומה יכול להיות טוב יותר – בעיקר בעת הנוכחית.

רקפת וינר עומר: "מעצם זה שאני אמנית אז אני דבר והיפוכו."

בימים אלו (בין ה-14.4.22 ועד ה-21.5.22) מציגה האמנית רקפת וינר עומר, ילידת 1965, את התערוכה "זיעת זהב" בגלריה RAW ART (שביל המרץ 3, תל אביב).

בערב הפתיחה ראיינתי את וינר עומר, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: בתערוכה, רקפת, את מציגה למעשה עבודה אחת: גדולה, מונומנטלית. מדוע עבודה אחת ולא כמה עבודות?

רקפת וינר עומר: כל דבר ששואלים אותי ושאני אענה, אז יש חמש תשובות או עשר תשובות, וזה סיפור ארוך. זה נעשה מאיזשהו הקשר פמיניסטי של לתפוס מרחב: המרחב שלי, גדול, חד-משמעי.

אני ציירת ששייכת לז'אנר שנקרא 'ציור רע', 'bad painting', שאין המון ציירות ישראליות, נשים, שיוצרות בז'אנר הזה, וזה חלק מזה.

בראונשטיין: את מגדירה את עצמך אמנית פמיניסטית?

וינר עומר: זה תלוי ביום, זה תלוי בתקופה. מעצם זה שאני אישה אז בוודאי. מעצם זה שאני אמנית אז אני דבר והיפוכו.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

וינר עומר: אני מנסה לא להגדיר, למרות שכן, הנה, יש דברים, כמו 'ציור רע', 'פמיניזם', אבל אני גם מנסה לחרוג מכל ההגדרות ולא להגדיר ולהיות פואטית, מופשטת, לעבוד עם חומר, לעבוד עם מילים, לעבוד עם השראה של מוזיקה, משהו אופראי שקורה בעיניי בציור.

בראונשטיין: אנחנו שומעים כעת ברקע איזושהי יצירה. מהי?

וינר עומר: כרגע אנחנו שומעים את 'אגם הברבורים'.

בראונשטיין: ולסיום, מהן ההשראות שלך, רקפת?

וינר עומר: אינסופיות.

"התינוק עם מי האמבטיה": מעמיק לאין שיעור, משוחק היטב, רב-רבדי

"התינוק עם מי האמבטיה", מחזהו של כריסטופר דוראנג, איננו מחזה קל לעיכול. נהפוך הוא.

אכן, לעין בלתי מזוינת – אם תרצו, כזו שאינה בקיאה בעולמות התיאטרון – הוא יכול להיראות כמו "עוד מחזה" על הורות ומשפחה, אך הוא הרבה – הרבה – מעבר לכך.

זהו מחזה מעמיק לאין שיעור, רב-רבדי, העשוי חלקים-חלקים, אשר כל אחד מהם טוען את החלק הבא לאחריו בבשר ובמשמעות.

זהו מסוג המחזות שכאשר הם מועלים על במה, הם חייבים להיות מדויקים – עד לפרטים הקטנים – על ידי השחקנים אשר מחיים אותו.

על כן, מצאתי את עצמי מתמוגג מן אותם הפרטים הקטנים, מן אותם הניואנסים, של הקאסט הנפלא והמגוון שהעלה את המחזה באולם "הבימה 4" בימים אלו (אפריל 2022).

האולם האינטימי, המרתפי משהו, הולם היטב את המחזה, והמשחק מעשיר את הטקסט באופן כמו-וירטואוזי.

שירי לוטן מצטיינת בתפקיד האם החרדתית – ולימים, ההרסנית – והיא אף ראוייה להערכה על כך שהכירה בנפלאות הטקסט הזה – על שלל גווניו – "הרימה את הכפפה", עיבדה וביימה את ההצגה.

בנוסף, שחר גליקמן (בתפקיד "הנני מהגיהנום" – בין יתר תפקידיה בהצגה) מתגלה כיהלום של ממש, כשחקנית בעלת איכויות מיה לנדסמיות – גדולה מהחיים, דומיננטית, קומית מאוד. כזו היודעת איך "להחזיק במה" בטבעיות.

עוד ראויה לציון רוני בורשטין, מעצבת התלבושות – שאף הן, כהצגה הזו כולה – מדויקות עד לאחרוני הפרטים לתפקידים השונים – הן בטקסטורות, הן בבחירת הבדים והצבעים.

לסיום, זוהי הצגה יוצאת דופן, משוחקת היטב, בעלת ריתמוס ג'אזי, העוסקת בקיום העכשווי באופן מתריס, הכולל דימויים, אובייקטים ותתי-אובייקטים, המעלים את המחזה הזה – על חוכמתו האירונית ועל העצב הקיומי-עד-כדי-טראגי שבו – לרמה גבוהה, מעוררת מחשבה, המחברת ומעמתת את הצופים עם חייהם שלהם – באופן אלגורי, ובה בעת, מציאותי מאוד.

"אהבה וגלידה" מאת אהוד נוה: רגיש, פיוטי, רב-הומור

שיריו רבי-הקסם של אהוד נוה, אשר בספרו "אהבה וגלידה", נגעו ללבי בכנותם ובישירותם.

נוה "כותב מהלב" – ועושה זאת הן עבור ימינו אנו, הן עבור הדור הבא.

זהו ספר רגיש, פיוטי ורב-הומור המאיר את חוכמתו ואת כישרונו של המשורר באור עז.

מישל קישקה: "החיים הם ההשראה הכי גדולה שלי."

לאחרונה זכיתי לראיין את מישל קישקה (יליד 1954), מבכירי הקומיקסאים, הקריקטוריסטים והמאיירים הישראלים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, ברשותך, מישל: מה פירוש השם קישקה?

מישל קישקה: תראה, הרבה חשבו שזה שם עט, כמו שהמאייר זאב היה חותם זאב, למרות שהשם שלו היה יעקב פרקש, והיה נהוג שלאמנים בתחום הזה יש שם עט. אבשלום קור, שחוקר הרבה על מקור של מילים ושמות משפחה, חושב שהמשפחה שלי בשטייטעל הכינה קישקע לקהילה היהודית, ובגלל זה קוראים לי קישקה. לכן, כשאני מסתכל על הידיים שלי, יש לי יותר יד של קצב מאשר יד של קריקטוריסט. כנראה שבחרתי במקצוע הלא נכון.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

קישקה: אני עוסק במספר תחומים: אני קריקטוריסט, אמן קומיקס, מאייר ספרים ומאייר לעיתונות, וגם מלמד. בקיצור – אמן.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

קישקה: אמנות זה היום – סוג של להגדיר את עצמך בעולם על ידי היצירה שלך. זה לא חשוב אם אתה בכוריאוגרפיה, בקולנוע, בקריקטורה, או בכל אמנות אחרת. העיקר זה שאתה מביא את היישות שלך דרך האמנות שלך וככה מתקשר עם העולם. זה מה שאני עושה.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

קישקה: אין למה. זה מה שנקרא סוג של ייעוד. מאז שאני זוכר את עצמי, שזה בערך מכיתה א', אני יודע שזה מה שאני רוצה לעשות, אז למצוא את ה'למה' – אין לי תשובה לדבר הזה. אבל מה שכן, אני חושב שזו הייתה בחירה נכונה.

בראונשטיין: מהי ההשראה הכי גדולה שלך?

קישקה: החיים. החיים הם ההשראה הכי גדולה שלי.

בראונשטיין: אתה עוסק בתחומים הללו שנים רבות.

קישקה: נכון, יותר מ-40 שנה. סיימתי את הלימודים שלי ב-1978, אז זה כבר 44 שנים.

בראונשטיין: אתה מרגיש שינוי כלשהו בעבודה שלך במשך השנים?

קישקה: כשהתחלתי, יכול להיות שהייתי יותר קליל – בתור אדם – והיום אני סוחב איתי ניסיון חיים והסתכלות ותובנות על העולם, אז אולי אני פחות קליל מאשר איך שהייתי בהתחלה, אבל אני לא איבדתי את האופטימיות שלי, לא איבדתי את ההומור, ובהתאם לנושאים שאני עוסק בהם – לפעמים זה יותר כבד, לפעמים יותר קל, לפעמים יכולה להיות מלנכוליה.

בראונשטיין: אתה בן לניצולי שואה, האם זה משפיע על היצירה שלך?

קישקה: הקדשתי ספר שלם בשם "הדור השני" לנושא הזה ויכול להיות שהתשובה נמצאת בספר. הספר הזה שיחרר אותי מזה במידה רבה. זה לא רובץ עליי יותר – זה נמצא בספר והספר נמצא מאחוריי. עשיתי אותו לפני עשר שנים, ואני ממשיך קדימה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על העבודה שלך כיום?

קישקה: זה מופיע בספר "הדור השני". ביום שאבא שלי לקח אותי על הברכיים ואני הייתי בכיתה א' והוא צייר לי נאצי מגוחך. אני הייתי אז קטן מדי מכדי להבין שהוא ניצול שואה – כמו שאני יודע היום מה המשמעות של זה ומה הייתה השואה ומה הוא עבר – וזה שהוא היה מסוגל לעשות קריקטורה לעגנית של נאצי מגוחך – שיש לו נזלת וסיר לילה במקום קסדה ומטאטא במקום רובה, אני חושב שזה היה ה-רגע המעצב שהפך אותי למי שאני. אין לי ספק שזה הרגע הזה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מישל קישקה בעוד 100 שנים מהיום?

קישקה: אין לי מושג. מה שאני יודע לגבי כל האמנים בכל תחומי היצירה, זה שהיצירה שלהם מדברת בעד עצמה. עד היום אנחנו מקשיבים למוצרט בהתרגשות, אנחנו רואים פיקאסו בהתרגשות, ואנחנו רואים שמי שהשאיר עבודה מאחוריו – עבודה שהיא ממשית – אז זה מה שהוא מוריש לעולם וזה מה שמקבע את איך שזוכרים אותו.