"OOOH MAMA": תמיד טעים, תמיד טרי, תמיד אותנטי

יש משהו במסעדה המופלאה "OOOH MAMA" (אני פוקד את הסניף שממוקם בקינג ג'ורג' 26 בתל אביב, אך ישנם עוד שני סניפים) שמושך אותי אליה בכל פעם מחדש.

"OOOH MAMA" מצטיינת במבחר רחב של מאכלים ביתיים טעימים להפליא, פיקנטיים ואותנטיים.

המבחר שומר על טריות ועל רעננות והשירות האדיב והמקצועי מוסיף נדבך חשוב שגורם לי לבחור בכל פעם מחדש דווקא ב-"OOOH MAMA" מבין כל יתר המסעדות הפזורות בקינג ג'ורג' לארוחת צהריים – או ערב.

מומלץ ביותר, כבר אמרנו?

מודעות פרסומת

"ציפייה" מאת מיקה אלמוג: אמנות הסיפור הקצר

למן הסיפור הראשון ועד לאחרון הרגשתי שאני חש אהבה – ממש כך – ולעתים אף מאוהבות – במושאי סיפוריה של מיקה אלמוג המאוגדים בספר "ציפייה" (אשר ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר ב- 2017).

גם כאשר הייתה לי ביקורת מסוימת – מרחפת כצל – אודות רצונה של אלמוג לחבר בין כמה שיותר זהויות ולהדגיש את רגישותן ואת עובדת היות רגישותן אוניברסלית – גם אז, המשכתי לשעוט בין מילותיה, בין רעיונותיה, לאהוב – ולהתאהב.

"ציפייה" הוא ספר גדול המכיל פנינים ספרותיות אמיתיות וזהו ללא ספק אחד מקובצי הסיפורים היותר יפים שראו אור בארץ.

הסיפורים הטובים בקובץ בעיניי הם: "פעמונים", "מחזור ל"ב גאה להזמין", "סדקים", והטוב מכולם – וזה שריגש אותי יותר מכולם – "סדרי עולם".

בכל אחד מהם – ואף באחרים – קיים משהו בלתי ניתן להגדרה בחוכמתו, ביופיו, בתעוזתו ובישירותו וכל מה שנותר לי לעשות הוא להמליץ לכם לרכוש את הספר, לקרוא ולהעבירו הלאה.

הוא ראוי לחיות – ולהחיות – משהו כמוס, מודחק, חי מאוד, אשר קיים גם בכם.

"הדרך לוורנאסי" מאת אמנון יובל: יצירת ביכורים בשלה, מכמירת לב, מאתגרת

כאשר קראתי את "הדרך לוורנאסי", ספרו של אמנון יובל (אשר ראה אור בהוצאת אחוזת בית), נפעמתי מן העובדה שזהו לו ספרו הראשון, היות והספר הוא כה בשל – ויחד עם זאת, מאתגר – הן בתוכנו הייחודי ומכמיר הלב, הן בסגנונו.

זהו יומן מסע להודו של אב שכול שלא משאיר את הקורא אדיש – הן לקורותיו של גיבור הספר, הן לבנו.

ישנה עוצמה רבה ב"הדרך לוורנאסי" – יש שיאמרו עוצמה מאופקת, אך אני דווקא מצאתי אותה לברורה מאוד, לבהירה, לנחרצת – והוא רווי ניואנסים ומורכבויות – ובכך, בין היתר, גדולתו.

"ציפי פליישר – ביוגרפיה": יצירת תרבות חובקת זמן ומקום של מוזיקאית דגולה

הקריאה בספר "ציפי פליישר – ביוגרפיה" בעריכת אורי גולומב הינה חוויה תרבותית חובקת זמן ומקום, רבת-פנים, המאירה באור מהדהד את יצירתה ארוכת השנים של מוזיקאית דגולה זו.

פליישר, אשר עשתה כה רבות בתוך עולם המוזיקה ולמען עולם המוזיקה, "חייתה את חלומה", והספר מתאר בדיוק ובפירוט את קורותיה מעוררי ההשראה.

זהו ספר הראוי לקריאה לא רק לאוהבי המוזיקה באשר היא אלא גם לאוהבי קריאת ביוגרפיות באשר הן, מתוקף היותו מרתק כמסמך תיעודי שלם, מקיף, חשוב ועשוי היטב.

"המלך ויקראם והערפד" מאת איזבל וריצ'ארד ברטון: קסם וייחוד "אחרים" לחלוטין ועם זאת – רלבנטיים

"המלך ויקראם והערפד" הינו ספר המאגד בתוכו אחת עשרה אגדות עם הודיות מרתקות ומסקרנות ביותר – בעיקר לנו, תושבי המערב.

איזבל וריצ'ארד ברטון מצליחים בספר זה לגעת ו"לכשף" את הקוראים באותן אגדות אקזוטיות, יוצאות דופן.

זהו ספר "אחר" מאוד – לא עוד רומן או קובץ סיפורים כי אם משהו אחר לחלוטין, שמצליח לקחת את הקורא אל תוך עולמות שונים לגמרי מאלו המוכרים לנו, הבטוחים – ובכך קסמו וייחודיותו.

על אף השונות הרבה שבספר ובאגדות המרכיבות אותו, האהבה המתוארת בחלק מהאגדות ויחד איתה גם הרצון והגעגוע, מחברים את הקורא לימינו אנו, ובכך רגשות אלו מצליחים לתת לקורא נקודת זמן ונקודת מקום עכשווית מאוד, רלבנטית.

 

"הינשוף העיוור" מאת סאדק הדאיאת: אהבה, כאב וגעגוע של יוצר מכונן

סאדק הדאיאת הוא אחד מן הסופרים האיראניים החשובים, היצירתיים והמכוננים של העת המודרנית.

סיפוריו – כמו חייו – הינם יצריים ומורכבים מאוד – כמעט מכל בחינה אפשרית.

הסיפורים המרכיבים את ספרו "הינשוף העיוור" מהולים באהבה, בכאב, בגעגוע, ומעל הכל – באנושיות נאצלת, מכמירת לב.

זוהי לי הפעם הראשונה בה אני נחשף ליצירתו של הדאיאת, והן סגנון כתיבתו, הן נושאי כתיבתו, יפים, מרגשים ומעוררי מחשבה.

אני ממליץ אף לכם לרכוש את הספר הזה וליהנות מיופי כתיבתו, מתבונתו הרבה ומסגנונו של יוצר חשוב זה.

"מילים כעת" מאת אידה צורית: יופי לירי עז, נוגה, רב-רבדי

בספר שיריה החדש, "מילים כעת", מצליחה אידה צורית לגעת במקומות חדשים, מפתיעים ובעיקר – רעננים, ובכך, להנגיש את יצירתה לקהל חדש.

ניכר שגם הדור החדש, "דור המחשב", יכול בנקל להתחבר לשירתה של משוררת חשובה זו.

שיריה מנכיחים את ייחודיותה ואת היופי הלירי העז, הנוגה והרב-רבדי של כתיבתה.

השירים הטובים בספר בעיניי, "כשאתה מדבר אלי" ו"שחיקה" הדהימו אותי – לא פחות – ביופיים, ומשהו בהם – לפחות בעיניי – התכתב, או לכל הפחות הזכיר במשהו, את יונה וולך, ועורר בי רגש רב ומחשבה אודות "כוונתה של המשוררת".

אין ספק שצורית מייצגת דור נפילים שמעטים משתייכים אליו ולכן כה חשוב שדווקא אנחנו, הדור החדש, נכיר, נלמד ונחבק את יצירתה.