יאן ראוכוורגר: "צייר צריך להיות חזק. לעמוד מול החיים. זאת מלחמה קשה ויומיומית."

כאשר אני חושב 'קלאסיקה ישראלית', אני חושב 'יאן ראוכוורגר'.

כמי ששייך, לדידי, לאסכולה המייסדת של הציור הישראלי – זה של שנות ה-70 של המאה העשרים – שעל פיו הכל – או מרביתו של ההכל – נבנה, ראוכוורגר ניצב במקום של כבוד מרכזי בין מייסדים חלוציים אלו.

גם כיום, בהיותו בן 78 בשנת 2021, עת כתיבת שורות אלו, הוא ממשיך ליצור, לצייר ולעשות את הדבר שלו – אם תרצו, את "הדבר הראוכוורגרי" הכה ייחודי לו, לשפתו ולתפישתו האמנותית – בעוז ובנחישות.

לאחרונה זכיתי לראיין את ראוכוורגר (יליד 1942) הגר ויוצר ביפו, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, יאן, מהו מקור שם המשפחה המיוחד שלך?

יאן ראוכוורגר: זה בגרמנית. הפירוש של המילה ראוכוורגר זה עיבוד עור של חיות. עור מסוג זמש. אבל למרות השם, לפחות עשרה דורות במשפחה שלי היו רבנים.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

ראוכוורגר: כאמנות חיה. אני תמיד ברחתי מזה שישימו לי "מדף" במוזיאון. שיגדירו אותי ככזה שמצייר בצבעי מים, למשל, ואחר כך ככזה שמצייר חתולים. אני תמיד לא רציתי שיהיה לי "מדף". רציתי להיות חופשי. גם לבעלי גלריות נוח שלאמן יש פרצוף כזה או אחר וגם לקונים זה נוח. אני ברחתי מזה. אז עד היום אני בורח – גם מהם וגם מעצמי. שאנשים לא יזהו ממרחק של רמזור שזה אני.

בראונשטיין: אתה נולדת בטורקמניסטן. עד כמה המקום שבו נולדת משפיע על היצירה שלך?

ראוכוורגר: בכלל לא. נולדתי בזמן המלחמה ואין לי שום קשר עם טורקמניסטן. בגיל שנה וחצי חזרתי לאוקראינה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

ראוכוורגר: אמנות זה התמצית של החיים. בלי זה אין בשביל מה לחיות. אמנות זה ביסוד אהבה. ובציור זה בוודאי אהבה גדולה. אהבה ליצירה אלוהית.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

ראוכוורגר: אני אגיד לך דבר בנאלי: אני מצייר יום-יום ואני כבר התרגלתי להוצאת האנרגיה המסוימת הזאת. כשאני מצייר אני מרגיש שאני נלחם עם החומרים שלי על האמת שלי ונגד האופנה ונגד הטעמים. צייר צריך להיות חזק. לעמוד מול החיים. זאת מלחמה קשה ויומיומית.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר בעבודות שלך?

ראוכוורגר: אני חושב שאהבה והתפעלות מהחיים. מהמפגש הזה עם החיים. תמיד למצוא מה לאהוב – ולהתפעל מהיצירה. הציור נותן אפשרות – דרך אהבה – להגיע לאיזה דבר שמסתירים מהעין.

בראונשטיין: היית מורה לאמנות ב'בצלאל' ובעוד בתי ספר. האם נהנית ללמד אמנות?

ראוכוורגר: כן, בהחלט. לימדתי הרבה ונהניתי ללמד.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על הציור שלך?

ראוכוורגר: אני גדלתי אחרי מלחמת העולם השנייה, וההרגשה אחרי המלחמה הייתה שהכל זרוק, שהכל יבש ומת. והרצון לחיים והכיוון לחיים והבריחה מהמקום ומהזמן שבו גדלתי באוקראינה היו מאוד חזקים עבורי.

בראונשטיין: במהלך חייך חיית בפריז ובניו יורק וכיום אתה חי ויוצר בישראל. היכן הייתה לך ההשראה הכי גדולה לצייר?

ראוכוורגר: אני מגיע לכל מקום כאל מקום חדש שאני צריך להבין אותו. דרך אהבה, דרך להסתכל. אז בכל מקום נהניתי ומכל מקום למדתי. בניו יורק הייתה לי תקופה מצוינת, אבל באיזשהו שלב כבר לא יכולתי יותר עם המכונה האמריקאית של החיפוש הזה של ההצלחה.

בראונשטיין: אם היית יכול להיפגש ולשוחח עם אדם אחד – שכבר איננו בין החיים – מי זה היה?

ראוכוורגר: היה לי מורה, צייר נהדר, שהיה לי קשר איתו מבחינת האמנות כל החיים. מורה בשם וייסברג. יש הרבה אנשים שכבר לא בחיים שאני מדבר איתם, כמו לאה ניקל וסטימצקי. חברים מאוד קרובים שלי שחסרים לי מאוד.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים?

ראוכוורגר: אני בן אדם שמאמין, ואני מקווה שבזמן שאני עובד ונלחם, שאלוהים יעזור לי לעמוד ולהיות חזק. בלי אמונה אמיתית לא הייתי יכול לעבוד.

בראונשטיין: ולסיום, יאן, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יאן ראוכוורגר בעוד 100 שנים מהיום?

ראוכוורגר: כאדם שנתן חיים חדשים בארץ לציור בהתחלת שנות ה-70, ואני גם מקווה שיהיו כמה ציורים שלי שיישארו בזיכרון של אמנים – של דורות של אמנים. של אלה שיודעים אמת.

מאיר נטיף: "תהליך העבודה שלי הוא אינטואיטיבי והוא מסע של חיפוש וחקר של האני שלי, תהליך בו אני מנסה לגעת בחוויה נסתרת וחמקמקה שאין לה הגדרה וניסוח."

כאשר ראיתי את עבודתו יוצאת הדופן של הצייר מאיר נטיף, "דמות מלכה מצרית", אשר צוירה על ידו ב-1984, משהו בי עצר, נשנק וכמו קפא בזמן.

הציור החזק הזה, הכחול-ניאון המסוגנן, הותיר אותי פעור-פה.

לרגע נקשרתי בזיכרוני למעין בת-כלאיים: משהו שבין גרייס ג'ונס (בגירסה בהירה יותר) המשולבת בדמות מלכה קשוחה, דומיננטית, דיווה אדירה.

הכחול העוצמתי לא עזב אותי, היכה במחשבותיי ללא רחם והותיר בי משקעים של מחשבה ורגשות.

כאשר חקרתי ציורים אחרים של נטיף, גיליתי אף בהם עולם אדיר ושוקק של כוח, של דיוק, של סימטריות אל מול א-סימטריות, והדמויות אשר בהם כמו דיברו אליי – דרך הציור – במילותיהן שלהן: אמיצות, ברורות מאוד, כמו-פילוסופיות.

לאחרונה זכיתי לראיין את נטיף (יליד 1955) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, מאיר?

מאיר נטיף: אני לא מגדיר את האמנות שלי, אני משתדל ליצור אותה. אני מצייר ציורים והם ההגדרה של האמנות שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" בעיניך?

נטיף: אין לי הגדרה או פירוש למילה "אמנות". יש לה אני מניח אין ספור פירושים.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

נטיף: אני מצייר כיוון שזה צורך קיומי עבורי, צורך שמימשתי מאז ומעולם. הציור ותהליך הציור הוא במידה רבה המוליך והמקשר ביני לבין העולם.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

נטיף: אני מניח שיש אמנים טובים שלמדו ואמנים טובים שלא למדו ולהיפך.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

נטיף: ההשראות שלי רבות ומגוונות. לפעמים מראה מסוים, לעתים חפץ, או צורה, או השראה דמיונית שאינה ניתנת לפיענוח. בוודאי שההשראות שלי מוטענות בהשפעה וזיכרון של אמנים שהם חלק מה-DNA האמנותי שלי.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר בעבודות שלך?

נטיף: אין לי מסר ואם הוא קיים אני לא יודע עליו.

בראונשטיין: איך היית מתאר את תהליך העבודה שלך?

נטיף: תהליך העבודה שלי הוא אינטואיטיבי והוא מסע של חיפוש וחקר של האני שלי, תהליך בו אני מנסה לגעת בחוויה נסתרת וחמקמקה שאין לה הגדרה וניסוח.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

נטיף: בכל מקום שמגיע אליו קהל מתעניין.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

נטיף: זיכרון הילדות הכי משמעותי שלי הוא הבית בו גדלתי. בית עם זיקה ליופי, אסתטיקה, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע, אופרה, לתרבות בכלל. אין ספק שזה המטען החזק ביותר שאני נושא עימי ושעיצב את מי שאני היום.

בראונשטיין: עם איזה אמן בינלאומי היית רוצה לעבוד יותר מכל?

נטיף: אין לי רצון כזה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

נטיף: אני לא חושב שיש אמנות גברית או נשית. ישנם אלמנטים או סממנים גבריים או נשיים מובהקים שעושים בהם שימוש גברים ונשים כאחד בהתאם לאופיים. דהיינו יש גברים נשיים כשם שיש נשים גבריות.

בראונשטיין: אם היית יכול לבחור ליצור אמנות בישראל, בניו יורק או בברלין, היכן היית בוחר לעשות זאת?

נטיף: בכל מקום שיש נגישות לאמנות.

בראונשטיין: האם לדעתך כאשר אמן יוצר אמנות, דרושה לו מידה מסוימת של אנוכיות?

נטיף: אנוכיות זו תכונה אנושית שאינה תלויה בעיסוק, גם לא באמנות. מספיק צורך עז ליצור וכל שאר התכונות פחות חשובות ומשמעותיות.

בראונשטיין: אם היית יכול להיפגש ולשוחח עם אדם אחד – שאיננו כבר בין החיים – מי זה היה, ומדוע דווקא הוא?

נטיף: במאי כמו פליני או בילי וויילדר מכיוון שמסקרן אותי להבין איך פועל הראש של אדם שיוצר חיים ומצליח לחבר את כל הקצוות לכדי יצירה שלמה ועשירה כמו יצירה קולנועית שאוצרת בתוכה את כל האמנויות ונקודת המוצא לכל התהליך נמצאת אצלו.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

נטיף: לא הולך לשם.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים, בגורל או במזל?

נטיף: אני מאמין במה שיש.

בראונשטיין: ולסיום, האם לדעתך טראומה אישית משפיעה על אמן – אולי אף עד כדי כך שהיא הופכת את האמנות שלו לטובה יותר?

נטיף: כדי שאוכל ליצור אני צריך להתנתק מהסביבה ומרעשי הרקע. אולי מכיוון שאני עוסק ביצירה שלי בחיפוש אחר מקום או מציאות אחרת מרוחקת מכאן ומעכשיו. אני מניח שיש אמנים שיכולים או משתמשים בטראומה כמנוף ליצירתם. כשאני בסערת נפש אני לא יכול ליצור.

"נבטי חמלה" מאת סיליה קסטין: חכם, אירוני, מעורר מחשבה

"בסופרמרקט", שירה של סיליה קסטין אשר בעמוד 23 בספר שיריה "נבטי חמלה" שיצא לאור בימים אלו, הוא מסוג השירים החכמים, האירוניים ומעוררי המחשבה האלה שהרבה אחרי קריאתם נותרים במוחו של הקורא.

שיר זה הינו כה חזק – באירוניה ובכנות שבו – שלדידי חובה לכל אוהבי השירה באשר הם לקרוא בו וממנו להקיש על הספר כולו – על כנותו, חוכמתו וניגונו הלירי.

"רכוסים" מאת גלי רביץ: חזק, מכמיר לב, ייחודי מאוד

"אני לא בטוחה", שירה המצוין של גלי רביץ אשר בעמוד 168 בספר השירה הייחודי שלה "רכוסים" אשר ראה אור בימים אלו, עורר בי תהיות ורגשות רבים.

משהו במבנהו, בטקסטורה הלירית שבו, הפליאו אותי ביופיים ובעובדה כי קיים בהם משהו של "פנימה אל החוצה" חזק ומכמיר לב.

"רכוסים" מכיל שירים רבים יפים של משוררת טובה ורגישה זו, ועל כן הוא ראוי לקריאה ולאהבת הקוראים.

"בחוגת האור" מאת כרמלה טל ברון – שירים ומראות: מן הספרים העבריים היפים והמשמעותיים ביותר של העת הנוכחית

רוחניותה הרב-מימדית, רבת-המלאות, של כרמלה טל ברון, באה לידי ביטוי בספרה היפהפה, המעצים עד מאוד, "בחוגת האור", אשר ראה אור לאחרונה.

בשיריה עפים להם ניצוצות של גאונות, של תפישה "אחרת" אודות הקיום – הן הרגעי, הן הנצחי – ועבודותיה האמנותיות השזורות בספר מדייקות את מילותיה ואת רחשי ליבה לכדי דיוק מירבי.

זהו מן הספרים העבריים המרשימים והמשמעותיים ביותר שראו אור בעת הנוכחית, וכולי תקווה כי רבים ירכשו אותו וייחשפו לתובנותיה מעוררות המחשבה, הרגש והרוחניות, של משוררת חשובה זו.

"תגיד לי עוד" מאת ורדה אליעזר: מקורי, מדויק, רב-רגש

כאשר קראתי את השיר "פלאי" (שבעוד 73) בספר שיריה החדש של ורדה אליעזר, "תגיד לי עוד", אשר ראה אור לאחרונה, התמלאתי גאווה.

גאווה על אהבתי לשירה. גאווה על הערצתי למילה הכתובה. גאווה בשפה העברית.

בשבע שורות קטנות מצליחה אליעזר להאיר עולם שלם, לשאול שאלות – מדויקות ובה-בעת מרומזות – ובעיקר – לגלות אהבה אודות – לכאורה – הברור והנחרץ ביותר.

שיר זה הוא מופת ודוגמה לספר שירה זה כולו, אשר שירים מצוינים למכביר טמונים בו, וכולי תקווה שרבים ירכשו אותו, ייחשפו לקולה המניפתי הנפלא ויאהבו אותו – כפי שאני אוהבו.

"אלוהי הלב" מאת אריה רגב: יופי אהבת האדם, אל מול יופי אהבת הטבע

"לעיתים מתק צף", שירו הפיוטי, רב-הרגש, של אריה רגב, אשר בעמוד 16 בספר השירה שלו "אלוהי הלב", אשר ראה אור לאחרונה, מביע ביתר שאת – ובגאון – את רחשי ליבו של רגב – הן המשורר, הן החקלאי.

אהבתו לטבע – ולתהליך הבריאה שלו – ניכרים בכל אחת משורות השיר היפה הזה והמילים מהדהדות את אהבתו לאורכו של כל הספר.

תבונתה העריכתית של ציפי שחרור – החתומה על עריכת הספר – ניכרת בו מתחילתו ועד לתומו – באהבתה למילה הכתובה ולאמנותה כעורכת.

יחד, יצרו רגב ושחרור ספר מופת אודות אהבת אדם, אהבת טבע, ובה בעת, אהבתם של שניהם גם יחד לשירה העברית ולכוחותיה להאיר את השינוי המיוחל – הן באדם, הן בטבע.

"סאגה ישראלית: סיפור אופטימי, כתוב בעין בוחקת" מאת דניאל בן גדליה: סוחף, קונקרטי, מעמיק

ישנו משהו "שואב" – במובן הטוב של ההגדרה – ב"סאגה ישראלית", ספרו החדש – והנפלא – של דניאל בן גדליה, אשר ראה אור לאחרונה.

זהו ספר מסוגת הספרים שלא ניתן להניחם מן היד אלא לאחר תום הקריאה בהם.

הספר – הסאטירי במהותו – הינו קונקרטי מאוד בנושאיו ובמושאיו, צורני ומעמיק עד אין קץ.

קיים בו דבר-מה ויזואלי באופן כמו-וירטואוזי, כך שניתן ממש "לראות את הסיפור" באופן מוחשי, ובכך, בין היתר, גדולתו של בן גדליה כסופר וכאמן כפי שזו באה לכדי ביטוי בספר סוחף ופרונטאלי זה.

יוסי וקסמן: "האמנות שלי אמוציונלית, דרמטית, חובקת כל."

ספרו של יוסי וקסמן, "אלכסנדריה יקירתי", אשר נקרא על ידי לפני שנים רבות, נותר בלבי ובמחשבותיי עד עתה – שנים לאחר קריאתו.

במשך הזמן, ספריו האחרים אף הם חילחלו אל תוכי: בתובנותיהם, מורכבותם, סגנונם הייחודי – אם תרצו, היוסי וקסמני – ויופיים העז.

לאחרונה זכיתי לראיין את וקסמן (יליד 1959), הסופר החשוב – ולדידי, בדרכו, אף המכונן – והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, יוסי?

יוסי וקסמן: אמוציונלית, דרמטית, חובקת כל.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר ביצירה שלך?

וקסמן: אנושיות, אהבת אדם וחי, אהבת החיים.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

וקסמן: החיים. בעיקר חיי.

בראונשטיין: מיהם הסופרים האהובים עליך, ומה בדיוק יש בהם שמושך אותך אל תוך יצירתם?

וקסמן: מרסל פרוסט – בגלל הכוח לאצור עולם שלם באלף מילים. אלפרידה ילינק – בגלל הכנות וההתבוננות פנימה והחוצה ללא מסננים. פאבלוס מתזיס – בגלל "האימא של הכלב", הרומן הנפלא שלו, המספר על רוביני-רראו, השחקנית השולית בגמלאות, היוונייה, שאינה חוסכת את קללותיה וברכותיה, שמספרת באופן חי ומדהים את קורותיה ואת קורות יוון המודרנית: יוון של הביבים, של האנשים השורדים, המנודים, אלה שאיש "לא סופר" אותם.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על היצירה שלך כיום?

וקסמן: דני, חבר שהיה לי בגן הילדים ביפו, אליו חשתי תחושות שהבהירו לי כבר אז, בגיל חמש, את הנטיות שלי ואת המגדר שלי.

בראונשטיין: מהו הספר שלך שברטרוספקטיבה אתה מתחבר אליו יותר מכל – או, אם תרצה, מהו הספר האישי ביותר שלך מבחינתך?

וקסמן: "מרוב תשוקה", האחרון, שבחלקו הוא רומן מפתח, וברובו לא היה ולא נברא, אבל יורד לתהומות הכי עמוקים שידעתי.

בראונשטיין: האם לדעתך כאשר אמן יוצר אמנות, דרושה לו מידה מסוימת של אנוכיות?

וקסמן: כן.

בראונשטיין: אם היית יכול להיפגש ולשוחח עם אדם אחד – שאיננו כבר בין החיים – מי זה היה, ומדוע דווקא הוא?

וקסמן: אמי שמתה כשהייתי בן שלושים, שלא הספקתי לשוחח איתה מעולם על עצמי האמיתי.

בראונשטין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

וקסמן: מאהב צעיר שיזדיין איתי, שיכבס לי ושיגרד לי בגב.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים, בגורל או במזל?

וקסמן: לא. אני מאמין בעצמי.

בראונשטיין: האם לדעתך טראומה אישית משפיעה על אמן – אולי אף עד כדי כך שהיא הופכת את האמנות שלו לטובה יותר?

וקסמן: כן, לחלוטין כן!

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגע" בו ביצירה שלך? 

וקסמן: לא.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יוסי וקסמן בעוד 100 שנים מהיום?

וקסמן: לא משנה לי. אחריי המבול. אבל אשמח שיקראו את ספריי.

"טרם-רקויאם, הלך בדרכים" מאת ארנסטו קהאן: נשגב, אקספרסיבי, מעמיק

שירו של ארנסטו קהאן, "אור היום", אשר בעמוד 79 בספר השירה המצוין שלו "טרם-רקויאם, הלך בדרכים" אשר ראה אור בימים אלו, הינו דוגמה ומופת ליופי כתיבתו – על זכותה, עומקיה והפואטיקה הרגישה והמדויקת שבה.

שיר זה הוא אחד מיני רבים בספר שירה אקספרסיבי זה, הנוגע כשדה חשמלי בקורא, מעשיר אותו ומזקק אותו אל תוך תוכי הדברים החשובים באמת שבקיום האנושי הכה מורכב, ובה בעת, הכה נשגב.