"אולי אלד קשת" מאת הדס מזרחי: כן, אמיץ, יוצא דופן

כבר מהעטיפה היפה והמסקרנת של קריסטינה מורדוכוביץ ניכר היה ש"אולי אלד קשת", ספרה של הדס מזרחי, יהיה מאותם ספרים יוצאי דופן שנשארים עמוק בלב, ואכן, עם קריאתו, גיליתי ספר כן, אמיץ, וכפי שחשבתי מכריכתו – יוצא דופן.

הספר מכיל ארבעה סיפורים – אם תרצו, ארבע נובלות – הכרוכות במידה כזו או אחרת זו בזו.

זהו ספר שבנקל ניתן להגדירו כ"נשי", או ליתר דיוק, כבעל "קול נשי" מובהק.

יש בו ובדמויותיו כוח רב, ועם זאת, מופנמות קסומה וייחודית.

הנובלות הפיוטיות מכילות בתוכן משהו "אחר" מאוד, מעורר ואף מטלטל, והן מסוג הנובלות אשר קשה לספר אודותן וכל מה שניתן לעשות הוא להמליץ לקרוא אותן ועל כן אעשה זאת בחדווה: אמליץ לכם לרכוש את "אולי אלד קשת", לקרוא ולהסכין עם יופיו ועם גדולתו – הן של המילים, הן של הנפש היפה הניכרת בהן.

מודעות פרסומת

חגי טוריסקי: "בשבילי הומור זה חמצן."

בימים אלו מופיע הקומיקאי המוכשר חגי טוריסקי ב"עד כאן!", תכנית הבידור המצוינת של תאגיד השידור "כאן", ופעם אחר פעם אני נפעם מכשרונו ואומד את יכולותיו הקומיות הייחודיות.

זכיתי לראיין היום את טוריסקי בן ה-34, נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1983), נשוי, הגר ברמת השרון, והתוצאות לפניכם.

"איך אתה מגדיר את סגנון ההומור שלך, חגי?"

"אני משלב הומור אינטליגנטי עם דביליות מוחלטת. זה כיף שהאדם שמולך חושב, אבל זה גם כיף ליצור צחוק מהבטן. אני מגיע מהסטנד-אפ וזאת התחושה הכי טובה לראות את האנשים מתנדנדים קדימה ואחורה."

"ספר לי על חוויית ההשתתפות ב"עד כאן!"."

"אני מאוד נהנה להשתתף בתכנית. החבר'ה שם נורא מפרגנים ואנחנו מחבבים מאוד אחד את השני. העבודה על התכנית היא כל השבוע. אתה כל הזמן צריך לייצר. אין דבר כזה מוזה. יש דד-ליין. יש שם גם עניין שאתה כל הזמן צריך להקשיב לדברים שהאחרים אומרים ולכן הדברים הכי כיפיים הם האלתורים."

"אתה מצליח להתפרנס מהאמנות שלך?"

"כן, ואפילו לא רע. אני גם כותב בתכניות טלוויזיה. כתבתי ב"ארץ נהדרת", "מועדון לילה", "מצב האומה", ועוד."

"מיהו הקומיקאי הישראלי האהוב עליך?"

"ערן זרחוביץ'."

"ובעולם?"

"רובין וויליאמס הוא אחת ההשראות הגדולות שלי."

"ולסיום, חגי, מהי ההגדרה שלך למילה הומור?"

"בשבילי הומור זה חמצן. אין חיים בלי הומור."

 

"עד כאן!": רלבנטית, כתובה היטב ומעל הכל – מבדרת

"עד כאן!", תכנית הבידור הקומית המשודרת בתאגיד השידור "כאן" – בימים אלו בעונתה השנייה – מייצגת את הקו החדש, התעוזני משהו, של הערוץ כולו.

התכנית הקומית-פוליטית, כוללת פאנל של שלושה "ימניים" ומולם שלושה "שמאלניים" "הנלחמים זה בזה", יוצרת סגנון ורף חדשים לקומדיה הישראלית בת-ימינו. אם תרצו, מעין סוגה בפני עצמה.

בעונתה הנוכחית, מתארחים בתכנית אישים – בעיקר מהז'אנר הפוליטי – ובכך מתווסף נדבך של הומור עצמי – הן מצד המתארחים בה, הן מצד הפאנליסטים.

ואם כבר בהומור עצמי עסקינן, ניכר שחברי הפאנל – והמגיש המוכשר, שכמו מלהטט בין הניצים, מיכאל הנגבי, ביניהם – נהנים להלקות זה את זה – ואת עצמם – בהומור מסוג זה, דבר המוסיף קלילות, כנות וחן רב לתכנית כולה.

"עד כאן!" רלבנטית במהותה, מעזה במקומות שאחרים חוששים וכתובה היטב – שלוש נקודות קריטיות בהומור בכלל ובטלוויזיה קומית בפרט, ומתוסרטת ככל שהיא, יש בה משהו טבעי מאוד, אותנטי וזורם.

זוהי תכנית בידור ראויה, שעל אף הנרטיב הכביכול פשוט שלה – דעות פוליטיות ימניות מול שמאלניות – עושה את עבודתה בצורה נכונה ומהודקת, בועטת במוסכמות, מרעננת מאוד, ומעל הכל, והחשוב מכל – וזאת לעומת תכניות בידור רבות אחרות – באמת מבדרת.

"עלים ברוח" מאת אורי ארזי: עמוק, לירי, אותנטי

העושר הסגנוני והספרותי של אורי ארזי באים לידי ביטוי בעוצמות בספרו "עלים ברוח".

הספר, המגולל את סיפורם של ארבעה דורות של יוצאי דמשק, כתוב באופן לירי וכך מוסיף נדבך של אותנטיות ועומק ליצירה כולה.

ניכר שארזי כתב את הספר מעומק לבו – שלא לומר בדם לבו – ועובדה זו הופכת את הקריאה בספר זה לכוח ולכנות המשולבים בחוויה ספרותית כוללת, חזקה ומעוררת – הן רגש, הן מחשבה.

רפי פרץ: "בן הזוג שלי לפני הכל – אפילו לפני האמנות שלי."

מזה זמן רב אני עוקב אחר עבודתו הייחודית, מעוררת ההשראה, של האמן המשפיע רפי פרץ.

משהו ביצירתו מזכיר לי את הטובים באמנים כגון הוקני והרינג ושוב ושוב הוא מצליח להוביל אותי דרך עבודותיו היצריות-יצירתיות אל תוך רגשות ומחשבות – כוחה המניע של האמנות.

זכיתי לאחרונה לראיין את פרץ (יליד 1965, החי בזוגיות, "מאושרת, עם גבר, כמובן," כדבריו, הגר בתל אביב) והתוצאות לפניכם.

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, רפי?"

"אני נע על שני צירים. האחד הוא הציור הריאליסטי והשני הוא הציור הנאיבי שמושפע מהעבודה שלי עם ילדים, שבה עבדתי במשך 15 שנים."

"למה אתה מצייר?"

"לא התכוונתי להיות צייר, אבל בתחילת שנות העשרים שלי ידעתי שאני גיי, ובשביל ההתמודדות עם הזהות המינית שלי החלטתי לקחת קורס של עבודה בקרמיקה ואז הבנתי מהר מאוד שבעולם של הציור אני מצליח לבטא את עצמי ואת הזהות המינית שלי טוב יותר, וכך הגעתי לציור."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"זאת שאלה עצומה. אמנות טובה, בעיניי, זאת אמנות שקיימים בה שישה פרמטרים: שהאמן מביא את הביטוי האוטוביוגרפי שלו, את הביטוי הפסיכולוגי שלו, את הביטוי הפילוסופי שלו, את הביטוי של הזמן, את הביטוי של השפה ואת הביטוי של המקום."

"אם לא היית צייר, מה היית?"

"הייתי עובד עם ילדים, כמו שעשיתי במשך 15 שנים."

"מהן ההשראות שלך?"

"דייוויד הוקני הוא האמן האהוב עליי וכמובן גם לוסיאן פרויד – שיש משהו מאוד פסיכולוגי בעבודה שלו."

"האם אתה מרגיש שאתה מקבל את הכבוד הראוי לך באמנות הישראלית?"

"אני לא אמן שנמצא במערכות הממסדיות, אבל ברמה של החשיפה והמפגש עם הקהל הרחב, אני מקבל חשיפה עצומה. אני אמן רשת. כל הפעילות שלי היא ברשת והיא ברמה מאוד חזקה."

"איזה צבע היית בוחר לקחת איתך לאי בודד?"

"אדום. הצבע האדום בעיניי הוא ביטוי לגבריות ולחום. יש לי גם סדרה גדולה מאוד של עבודות באדום."

"ולסיום, רפי, איך היית רוצה שרפי פרץ ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"לפני הכל, אפילו לפני האמנות, אני שם את החיים הממשיים של הזוגיות שאני נמצא בה.  אני כל כך אוהב את בן הזוג שאני איתו, שאני רוצה שמה שייזכר ממני הם החיים הממשיים של הזוגיות והאהבה. בן הזוג שלי לפני הכל – אפילו לפני האמנות שלי."

 

"תרופות סבתא" מאת דבורה ליבוביץ': ה-ספר האולטימטיבי לטיפול אלטרנטיבי

"תרופות סבתא", ספרה של דבורה ליבוביץ', הוא לא פחות מגילוי.

הספר המצוין והחשוב הזה מכיל עצות מעולות ומועילות אודות טיפול במחלות שונות.

ניסיתי שתי דרכי טיפול המופיעות בספר (שתיית זרעי פשתן והרתחת עלי אקליפטוס ואז הרחתם) וזה עזר לי מאוד לבעיה שסבלתי ממנה – ועברה בעקבות עצותיה של ליבוביץ'.

הספר מונח במקום של כבוד בין ספרי ההדרכה שלי ואני ממליץ עליו בחום.

לדעתי הוא יכול לעזור כמעט בכל בעיה רפואית שהיא ולתרום רבות למי שנתקל בבעיה שהרפואה הקונבנציונלית מציעה עבורה רק תרופות בעלות תופעות לוואי.

אילן שדה: "הכל בסופו של דבר משפיע באיזשהו אופן על האמנות שלי."

בימים אלו, בין ה-30 בנובמבר, 2017, ועד ה-20 בדצמבר, 2017, מציג האמן הייחודי אילן שדה מיצב חלון בגלריית "טובה אוסמן" המצוינת (רחוב בן יהודה 100, תל אביב).

זכיתי לאחרונה לראיין את שדה (יליד 1960, גרוש ואב לשלושה, הגר בזכרון יעקב) והתוצאות לפניכם.

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אילן?"

"אני אמן רב-תחומי, שזה כולל ציור, פיסול, עבודה עם אובייקטים ורדי מייד."

"למה אתה יוצר?"

"את זה צריך לשאול את הקדוש ברוך הוא."

"מהן ההשראות שלך?"

"כל דבר שאני נתקל בו, כל מי שאני נתקל בו, כל מה ששמעתי וקראתי, למדתי, הפנמתי, הכל בסופו של דבר משפיע באיזשהו אופן על האמנות שלי."

"ספר לי על התערוכה הנוכחית שלך?"

"מדובר במיצב חלון, שזה בעצם העמדה ותלייה של מספר עבודות ואובייקטים מעובדים באיזושהי קונסטלציה שיוצרת תמונה תלת-מימדית ויזואלית. זה יוצג 24 שעות ביממה."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"במקומות שכמה שיותר אנשים ייחשפו בהם לעבודות שלי. הייתי רוצה להציג גם בתערוכות משותפות מוצלחות שמושכות קהל של אמנים."

"מהו המסר שאתה רוצה להעביר ביצירה שלך?"

"אני לא מנסה להעביר איזשהו מסר מסוים."

"מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלך והאם הוא משפיע על העבודה שלך כיום?"

"בילדותי גדלתי בבית שבו הוריי עזבו קיבוץ והיו במצב כלכלי מאוד קשה. יום אחד אבא שלי קנה לי קופסת צבעים ואמא שלי מאוד כעסה עליו. אבא שלי אמר לאמא שלי: "לילד יש כישרון וצריך לטפח אותו". זה משהו שנחרת לי. זה זיכרון מאוד חזק. ליתר דיוק, זה זיכרון של סיפור שאמא שלי סיפרה לי. ואגב, קופסת הצבעים הזאת עדיין אצלי."

"ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אילן שדה בעוד 100 שנים מהיום?"

"אם יזכרו אותי זה יהיה בזכות האמנות שלי, ואם יזכרו את האמנות שלי, זאת אומרת שהיא תהיה מספיק חזקה. עד כדי כך חזקה, שיזכרו אותי בעוד 100 שנים."