זהבה לופו: "אני משוחחת המון עם עצמי והתוצאה היא האמנות שלי".

מזה שנים אני עוקב אחר יצירתה האבסטרקטית המופלאה של האמנית החשובה זהבה לופו. (אשר את עבודותיה ניתן לראות באתרה: http://www.zahavalupu.gallery)

ניכר שללופו יש דרך משלה, קול משלה וצורות משלה אותם היא מביאה לכדי שלמות בציוריה הייחודיים.

המופשט שלה הוא "שלה": אחר משל ציירים אבסטרקטיים אחרים ובעל הדהודים עוצמתיים אשר באים מתוך עולם המוזיקה.

זכיתי לראיין היום את לופו, ילידת 1948 הגרה במודיעין, והתוצאות לפניכם.

"מה זאת אמנות בשבילך, זהבה?"

"זה הכל. תמצית החיים – אחרי בניי ונכדיי."

"איך את מגדירה את האמנות שלך?"

"אני מגדירה אותה כמופשט מיוחד שאני נתתי לו משמעות אחרת, כי אני צומחת מעולם המוזיקה. הציור שלי מתבסס על הפיסוק המוזיקלי כמו בפוגות של באך. אני לקחתי זרם של אמנות מהמאה הקודמת והפכתי אותו לאמנות לגיטימית ועכשווית שמתאימה לתקופה שלנו – בדינמיקה ובחשיבה. בנוסף, באופי שלי אני אוהבת את השקט שלי, את העצמי שלי ואת הלבד שלי. אני משוחחת המון עם עצמי והתוצאה היא האמנות שלי."

"אם לא היית ציירת – מה היית?"

"הייתי ציירת."

"האם העובדה שאת אישה משפיעה על סגנון הציור הייחודי שלך?"

"מאוד מפריעה לי המגדריות. אני לא חושבת שיש מקום לקבע אמנות ב"נשים" או "גברים". הנשיות שלי היא מאוד נשית ורוויית יצרים והיא צומחת מעצם היותי אישה."

"מהי דעתך על לאה ניקל והאם את מוצאת דמיון בסגנון הציור של שתיכן?"

"זאת שאלה לא לגיטימית. לאה ניקל נפלאה, אבל היא שונה ממני לגמרי. הציור שלי הוא אייקון בתוך עולם האבסטרקט."

"מה את מעדיפה: ציור, מוזיקה או כתיבה?"

"ציור. המדיות האחרות מובעות בציור שלי."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"ב'מומה'."

"מיהם האמנים האהובים עלייך?"

"אני מאוד אוהבת את פולוק, רותקו, באסקיאט, מיכלאנג'לו וגם את מרינה אברמוביץ'."

"אילו צבעים היית לוקחת איתך לאי בודד?"

"לבן וכחול."

"ולסיום, זהבה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את זהבה לופו בעוד 100 שנים מהיום?"

"כיוצרת שהביאה משהו מעניין לתחום האמנות, כמי שיש לה טביעת אצבע באמנות הישראלית וכמי שאפשר להתענג על היצירות שלה."

מודעות פרסומת

אמנון דוד ער: "העיקר זה הציור – ולא אני."

כאשר שאלתי את אמנון דוד ער, אחד הציירים הריאליסטיים הבולטים והחשובים בתקופה הנוכחית, מיהם הציירים האהובים עליו, הוא ענה לי "ולסקס, רמברנדט, מונה…" ואני חשבתי ברגעים אלו בלבי: "ואתה עצמך לא פחות טוב מהם" אך לא אמרתי דבר.

אך זוהי אכן דעתי הכנה לגבי ער, שיופי יצירתו אינה פחותה במאום מזו של אותם גדולי הציירים שהוזכרו על ידו בקטגוריית "האהובים".

ער יוצר תחת מכחולו אמיתות-של-החיים ומצליח לדייק את מודלי ציוריו בצורה חזקה, מזוקקת ומעל הכל – יוצאת דופן. ניכר בעיניי שער יצר בסגנונו הריאליסטי מעין סוגה בפני עצמה – "סוגת אמנון דוד ער".

זכיתי לראיין היום את אמנון דוד ער בן ה-43 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1973), רווק ("אני במערכת יחסים ארוכה עם גבר") החי ויוצר כעת בברלין (בימים אלו ממש, בין ה-1.9.17 ועד ה-26.10.17, הוא מציג תערוכה בברלין ב-MZ Project room, Kyffhäuser 16, Schöneberg ואת ציוריו ניתן לראות בכל עת באתר שלו: http://www.amnondavidar.com) והתוצאות לפניכם.

"ראשית, אמנון, תהיתי מהו מקור שם המשפחה שלך, ער?"

"ער זו המילה העברית לדפנה. אבא שלי עברת את השם מניימרק לער."

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך?"

"אני צייר ריאליסטי. אני מצייר מתוך התבוננות."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"בשבילי כל דבר יכול להיות אמנות. תפקידה של אמנות טובה הוא לתקשר – ברובד שכלי וברובד רגשי. וזה לא סותר. זה הולך ביחד. אין הפרדה בין הרובד השכלי לרובד הרגשי. הם מהדהדים אחד את השני."

"למה אתה מצייר?"

"אני מצייר כי אני מת על זה! אני חושב שיש לי משהו להגיד והיכולת שלי להגיד את הדברים היא במדיום הזה, בציור. זאת הדרך שלי להתבטא בצורה הכי קוהרנטית."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא קשור לעובדת היותך צייר?"

"זאת שאלה קשה. יש לי המון זיכרונות ילדות מאוד חזקים, והחזקים ביותר הם העלבונות. אני לא יודע אם זה קשור לעובדת היותי צייר, אבל הרבה פעמים כשאני מצייר אני נזכר גם בחלומות, גם בעבר, גם בילדות – ואני עומד על קנקנם. הייתי ילד מאוד דעתן ומאוד בודק גבולות וגם טרבל-מייקר, ועד היום אני לא אוהב מסגרות ולא יודע איך לתפקד בתוך מסגרות."

"מיהם הציירים האהובים עליך?"

"ולסקס, רמברנדט, מונה, מונק וגם הצייר הישראלי אמנון יוהס."

"אתה חי ויוצר בגרמניה. מדוע?"

"ראשית, כי בארץ מיציתי את האפשרויות וגם בגלל המצב הפוליטי בארץ. שנית, כי באיזשהו שלב אתה רוצה להעמיק כאמן, לבדוק מקומות אחרים."

"ויש לך מחשבות על גרמניה – זאת אומרת, בהקשר של עברה?"

"ברור שיש מחשבות – על בסיס יום-יומי – בהקשר של העבר של גרמניה. אני יודע היסטוריה. זה אחד ההובים שלי. הנוכחות שלי בגרמניה היא לא טריוויאלית וזאת לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. הבחירה הראשונה הייתה פריז – אבל זה לא הסתייע."

"אתה אוהב את ברלין?"

"היום אני מאוד אוהב את ברלין, אבל זה לא קרה מיד. ברלין היא אינסופית – גם בגודל שלה וגם בנדבכים שלה. זה מקום נהדר לגור בו."

"מהם ההבדלים לדעתך בין סצנת האמנות בגרמניה לזו שבישראל?"

"בארץ יש יותר מקום לדברים שונים, והישראלים הרבה יותר מוכשרים מהגרמנים."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"במוזיאון מרכזי כלשהו. אבל בסופו של דבר מה שמשנה באמת זה מה שאתה עושה, לא איפה שאתה מציג."

"ולסיום, אמנון, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אמנון דוד ער בעוד 100 שנים מהיום?"

"קודם כל – הייתי רוצה להיזכר. שנית, הייתי רוצה להיזכר כמישהו שהיה נאמן לעקרונות שלו, לדרך שלו ולאמת הפנימית שלו. בסופו של דבר – העיקר זה הציור – ולא אני."

"זעקה למחר 76859…" מאת ברי נחמיאס: כמה יופי, כמה רגש, כמה כנות

קראתי בשקיקה ביום הכיפורים הזה של שנת 2017 את הספר החשוב "זעקה למחר 76859…" שכתבה ברגישות רבה ברי נחמיאס.

הספר, שראה אור על ידי המכון לחקר יהדות סלוניקי, מספר בגוף ראשון את סיפורה של נחמיאס, ניצולת אושוויץ, ואת תהפוכות חייה ודורה בימים ההם, הבלתי-ניתנים-לתיאור, של אימת השואה ואושוויץ בפרט.

מחיי ילדה ונערה שוקקים – ועד לקצה העולם האנושי.

איכשהו, שרדה ברי נחמיאס ומצאה לנכון – ובצדק רב – להנציח את חייה על הכתב.

איכשהו, כנראה כך רצה הגורל, וכנראה גם כוחה הנפשי תרם רבות לכך – שרדה וסיפורה ניצל אף הוא.

זו הייתה דרך ייחודית להעביר את יום הכיפורים הנוכחי, בקריאת הספר החשוב, הנפלא הזה.

קראתי אותו והרגשתי אותו וזה היה חזק וייחודי מאין כמוהו.

לפרקים הייתי גאה בספרי שלי, "המלכות של אושוויץ", ובכך שהוצאתי אותו לאור ב-2015.

שוב חשתי עד כמה חשוב להנציח את השואה, להנכיח אותה ולהמשיך את סיפורה.

ביום הכיפורים הזה, בשנת 2017, הרגשתי את זה בעוצמה חדשה.

 

"נאמנות לא בכל מחיר" מאת חיים חביו: עוצמתי, ייחודי, סוחף

"נאמנות לא בכל מחיר" הוא מסוג הספרים שקשה להניח עד לתומו.

חיים חביו, מחברו, רקח ספר אמיץ, ייחודי וסוחף אודות דרמת פשע אותנטית.

הספר מאגד, בין היתר, את נושא הנאמנות יחד עם חברות עמוקה וערכי משפחה ראויים לציון.

זהו ספר עוצמתי אך עם זאת, גם רגיש מאוד, והשילוב הזה הוא זה שהופך אותו לבלתי-ניתן-לעצירה בקריאתו – למן ההתחלה ועד לסיומו.

"מי שישרוד – שיספר!" מאת דן פלג: דוקומנט חשוב ומרגש אודות מלחמת יום הכיפורים

ספרו של דן פלג, "מי שישרוד – שיספר!" מעורר השראה הן ברגישותו הרבה, הן באופן כתיבתו המדויק.

פלג רקם את האמת שלו – את אמת המלחמה – בצורה שונה מספרי מלחמה אחרים בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. הוא העז לגעת במקומות הקשים ביותר, לחשוף ולהיחשף, ובכך יצר ספר חשוב, חינוכי ומשמעותי בנושא כה טעון זה.

זהו ללא ספק מהספרים ש"נשארים איתך" זמן רב לאחר קריאתם. משהו בו מהדהד, שואל, תוהה ואף דורש תשובות לשאלות בלתי-ניתנות להבנה.

אני ממליץ בחום לקרוא את הספר וללמוד עוד אודות המלחמה ההיא, דרך עיניו, כתיבתו ונפשו של פלג, אשר יצר את אחד הספרים החשובים והחזקים בנושא.

"בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים" מאת שושנה ויג: ארוטיקה מעודנת רבת-פנים

קולה הספרותי וסגנונה הייחודי של שושנה ויג הבאים לידי ביטוי בספרה "בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים" הינם ייחודיים מאין כמוהם.

ויג טווה בספר זה ארוטיקה מעודנת בשפה עשירה.

סיפוריה שונים – הן בנושאיהם, הן במהותם, ובכך ייחודה ויופייה הספרותי.

הנשים של ויג רוצות אהבה – שונה, אחרת, לא קונבנציונלית – ובכך יופיין ומהותן.

זהו ספר "אחר" – ללא ספק – ומכאן כוחו.

זהו ספר רב-השתוקקות, רב-פנים ואף פסיכולוגי מבחינות רבות.

אני ממליץ בכל פה לקוראו ולאחר הקריאה להעבירו הלאה, למען הנשים אשר ודאי ירצו לקרוא בו – ולמען הגברים אשר יכולים ללמוד כה רבות אודות נשים ותשוקותיהן – בזכותו.

"שברים נאספים לשירה – שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים": שיר הלל לשירה הישראלית

מרדכי דוד (מודי) כהן, עורך האסופה "שברים נאספים לשירה" אשר רואה אור בימים אלו, עשה דבר חשוב מאין כמוהו.

הוא – יחד עם עוד מורים לספרות ומשוררים – בחר 70 שירים העוסקים בתפילות הימים הנוראים – על הקשרים כאלה ואחרים – והוציא תחת ידו ספר חשוב ומעורר השראה.

הספר ככלל הינו שיר הלל לשירה הישראלית.

בולטים בו השירים "מעשים קטנים" של אלמוג בהר, "תשרי" של בכל סרלואי, "פתח לנו שער" של רעיה הרניק, "פתח לי שער" של אורה ערמוני ו"בנתיבי אמונתו התמימה הובילני אבי" המצוין של חיים ספטי.

אלו השירים אשר נגעו בי בעוצמתם וביופיים, אך הספר מכיל שירים רבים נוספים אשר ודאי יעוררו אהבה, מחשבה ועניין בקוראיהם.