קלרינה פריבורקין מתגלה כמשוררת מצטיינת בספר שיריה "אדמת אם" שראה אור בימים אלו.
הקומפוזיציה של שיריה היא לא פחות ממופתית, וכתיבתה ככלל, רגישה, מורכבת וריתמית מאוד.
האיפוק שבחלק משיריה הופכים אותם לחזקים ולמרתקים – הן צורנית-סיגנונית, הן מושאית-מהותית.
"שניות ספורות", שירה המצוין של מיכל פרי (עמודים 40-41) שבספר שיריה "בין אור לאור" שיצא לאור בימים אלו, מעיד רבות אודות נקודת המבט הייחודית של משוררת זו.
כתיבתה אודות הזמן, החיים והקיום, מלאים ברגשות, בחוכמה ובליריות, ומעמידים אותה במקום של כבוד בין משוררות הדור החדש של העת הזו.
בין ה-21.7.22 ועד ה-20.8.22 הציג האמן המצוין לטעמי בועז לוונטל את תערוכת היחיד שלו "inside out" בגלריה רוטשילד (יהודה הלוי 48, תל אביב).
לאחרונה זכיתי לראיין את לוונטל (יליד 1981) והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, בועז, ספר לי על הנרטיב לתערוכת היחיד שלך שהצגת בימים אלו.
בועז לוונטל: התערוכה הנוכחית עוסקת בדימויי בתים, לרוב אפלוליים, בתפנימים (Interiors) ובכמה עבודות מהדמיון ומהסיוט. יש כאן שלושה ז'אנרים שונים, אבל הם מתאחדים, גם על פני תקופה של השנים האחרונות וגם באווירה הכללית שהיא פנימית, אף כשמצויר דבר מן החוץ. העבודות רובן נעשות מהתבוננות, ולעתים כתגובה למה שקורה על הבד.
לפעמים אני מגיב למה שיצא על הבד לאחר שהעבודה כבר הושלמה, וזאת משום שאני מרגיש שיש עוד מה לגלות בציור. התערוכה דורשת מהצופה ריכוז על מנת להיכנס לתוך הציורים, לרוב קטני הממדים. חשוב להגיד שהתערוכה אינה סידרה, אלו עבודות שנאספו מתוך המוני ציורים שהתהוו בסטודיו ואילו ההקשרים נוצרו מבחירה מאוד ספציפית. אין לתערוכה מסר חד-משמעי לעולם. אלו פשוט אפשרויות לצלול לתוך עולם אחר, ואולי אפילו להאט קצת את הקצב.
התחושה שלי או השאיפה שלי היא שאם ציירתי בית קטן ושמיים, פתאום הצופה שיוצא מהתערוכה יתחיל לשים לב לשמיים שמעליו ולסביבה. מבחינתי זה המון. התערוכה הזו היא מאוד סולידית ועדינה ביחס לתערוכות אחרות שהצגתי אשר אופיינו יותר בנוכחותן של דמות או דמויות בציור ושימוש בגרוטסקה.
בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?
לוונטל: אני לא ממש מתעסק בלהגדיר את האמנות שלי. במובן מסוים, אני גם לא מצהיר על עצמי כאמן, אבל אני מצייר. אני מעדיף להגדיר על ידי הפעולה שאני עושה. אני מגיע יום יום לסטודיו ואני בודק מה אני יכול לעשות באותו היום. לפעמים אני יכול להתחיל ציור, לפעמים לסיים, אבל רוב הפעמים זה תהליך של הרבה התבוננות בציור. בשלב זה מתחיל ריקוד בין החלק היודע-ביצועי ובין החלק האינטואיטיבי-גורלי. לעתים אתה מוליך את הציור, ובדרך כלל הוא יותר חכם ממך ומושך לכיוון שלו. בסוף נוצר משהו. האם המשהו הזה הוא האמנות שלי? אז בכמה אחוזים כן, ובשאר – התהליך יכול לעתים להרגיש כמעט מאגי. אולי זו האמנות.
בראונשטיין: מה פירוש המילה אמנות עבורך?
לוונטל: בשבילי אמנות זו כמעט סוג של דת. היא פעולה אנרגטית ומדיטטיבית. יש בה סוג של בריאה, אבל בקטן, והיא מחברת בין אנשים, יוצרת מארג וחוטים מקשרים בין בני אדם.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
לוונטל: ההשראות שלי קשורות כנראה גם לזיכרונות, אבל אני פחות חש את זה. אני יותר מתחבר בהשראה לאנושי. ציירים, המון. מתקופות שונות. אני ממש רואה באמני העבר, בחלקם לפחות, חברים איתם אני יכול לתקשר. יש תרבות, אנשים בכל מיני תחומים, כל כך מגוונת ועשירה, אני שואב המון ממנה. מֵחַבֵרים תמיד לוקח השראה. זה דלק אמיתי. כך גם כשאני מלמד. אני מקבל המון השראה מהתלמידים.
בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?
לוונטל: עקרונית אני בעד שילוב פוליטיקה באמנות, אבל רוב הזמן אמנות פוליטית נכשלת משום שהיא מאוד מגמתית, יש לה מטרה ברורה. היו תקופות בהיסטוריה שהיתה אמנות פוליטית מעניינת שהביאה איתה גם אסתטיקה חדשה, דוגמאות: בגרמניה גאורג גרוס, אוטו-דיקס, כמובן שיש את דוגמת הגרניקה שהיתה מחאה על המלחמה בחבל הבסקים. לעומת זאת, היום האמנות הפוליטית הרבה פעמים או בסיסמאות או באפליה מתקנת.
קשה לי לחשוב על אמן פוליטי עכשווי מוצלח, בטוח שיש. אולי מרלן דומה, גרהרד ריכטר, אנסלם קיפר.
בראונשטיין: מיהו האמן הבינלאומי האהוב עליך?
לוונטל: האמן הבינלאומי האהוב עליי הוא לא אחד, אבל אני מאוד אוהב את פר קירקבי, אמי סילמן, טל אר. מהאמנים המתים זו משימה בלתי אפשרית.
בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?
לוונטל: קודם כל אני לא יוצר אמנות. אני שייך לתחום מורכב ורחב שנקרא אמנות. אני יכול לנסות לענות על למה אני מצייר. לכל אדם יש סיבה לחיות שנובעת מתחושת חיוניות כלשהי, או אפילו משמעות. הציור עוזר לי לעבור את החיים בדרך שנותנת לי טעם, עיסוק ומקשרת אותי לקהילה, ואלו הם הדברים שאני צריך.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?
לוונטל: זיכרון הילדות הכי חזק שלי הוא המוות של סבתא שלי. הייתי בן חמש. זוכר חושך, מכוניות ואותי מציץ מהחלון. אני חושב שבראייה לאחור הבנתי שהחוש החזותי שלי מאוד דומיננטי ושאני זוכר פרצופים של אנשים שלא ראיתי 40 שנה ומזהה שאלו הם, גם אם השתנו מאוד מאז. אני חושב שציור אחד הוא אוסף של הרבה זיכרונות. אולי זה קשור באיזשהו מובן לציור שלי.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את בועז לוונטל בעוד 100 שנים מהיום?
לוונטל: הייתי שמח אם הציורים שלי לא ייזרקו ברחוב, אלא יהיו תלויים בבתים של אנשים. כך אדע שציוריי אינם מופקרים ונמצאים בלבבות המתבוננים.
עדי בינס מצליחה לגעת ולרגש עד מאוד בספרה "שורשים במים" שראה אור בימים אלו.
הספר הרגיש להפליא, המחכים והנוגע ללב הזה, נכנס עמוק אל תוך נפש הקורא ומעלה שאלות רבות ומגוונות – בין היתר, אודות הישראליות באשר היא והקיום האנושי.
"איזה ספר יפה!", זה מה שאמרתי לעצמי בעת קריאת ספרו החדש של דני נגר.
זוהי לא רק המעטפת החיצונית הראויה לציון, כי אם גם נושאי ומושאי ספר זה – חכמים, מעמיקים לאין שיעור – המושכים את הקורא לקרוא בו עוד ועוד.
נגר מביט אל העולם בכתיבתו בראייה מפוכחת, נטולת פניות וייחודית, ויוצר יש מאין אמנות מרהיבה – הן חזותית, הן לירית.
"זרם", שירו הרגיש והנוגה של דויד לידר (עמודים 20-23) בספר השירה החדש שלו, "חלמתי שאני מנגן על גופך", שראה אור בימים אלו, בונה – עקב לצד אגודל – אינטימיות רכה, כמו-מלופפת, על הקורא.
מילותיו הנוגעות של לידר מעידות על נחישות לירית ועל הבנת הפואמה – על המבנה המדויק שלה – ועל שלל מורכבויותיה.
זהו ספרו הראשון של משורר זה שלו נחשפתי, ובזכותו אקרא עוד מיצירותיו – הן מהעבר, הן בעתיד לבוא.
בימים אלו (יוני 2022) מציגה האמנית והאוצרת חגית אונמני רובינשטיין את התערוכה "מראה מראה" ב"הגדה השמאלית" (אחד העם 70, תל אביב).
לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, חגית, מדוע בחרת לקרוא לתערוכה "מראה מראה"?
חגית אונמני רובינשטיין: כי המראה מראה, וגם אני מראה. אני מראה משהו.
בראונשטיין: מהו הנרטיב לתערוכה?
אונמני רובינשטיין: בעיקרון, הכל התחיל בזמן הקורונה. אני באופן אישי מאוד אהבתי את העוצר. היה בזה המון אינטימיות ושקט. ואיכשהו זה הוביל אותי פתאום לזיכרון ילדות של הדבר הכי טבעי שהייתי עושה – לשכב במיטה ולצייר פורטרט לפני השינה. ואז החלטתי שאני אעשה את זה גם עכשיו. אז יצאתי מהמיטה ולקחתי את הצבעים שאני אוהבת, שזה פנדות, ציירתי, ואז העליתי את זה לפייסבוק וקראתי לזה סלפי – כהזמנה לאחרים לעשות את זה גם.
להפתעתי הרבה, אנשים העלו גם הם סלפיז של עצמם שהם ציירו. זה היה מאוד מרגש. זה גרם ליצירת קשר מיידית עם אנשים, עם קהל. ואז הרגשתי שאני איכשהו מחוייבת להמשיך בזה ושעוד אנשים יעלו גם הם ציורים שהם מציירים את עצמם. וזה הפך להיות מיצג שארך שנתיים שהתרחש מהבתים של האנשים וכלל המון תקשורת ותכתובת. אנשים מאוד התרגשו והרגשתי שאני ממש עושה את זה מתוך איזושהי חברותא.
בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך באופן כללי?
אונמני רובינשטיין: אני מולטי-דיסציפלינרית. צבע שמן בציור הוא בעיניי הדבר הכי גבוה עבורי, אבל אני גם מתעסקת בצילום, בכתיבה, במיצג, בהמון מדיומים.
בראונשטיין: בנוסף לעבודתך כאמנית, את גם אוצרת. האם זה משתלב או למעשה מתנגש?
אונמני רובינשטיין: זה מאוד מעניין. כי בלהיות אוצרת אני מאוד אוהבת להוציא מהאמן או מהאמנית שאני אוצרת את האסנס, את המקסימום, ולהביא אותם בצורה הכי מתומצתת ונועזת שהם עצמם לפעמים לא מעזים. כך שאני מרגישה שמתוך המרחק שלי אני יכולה לעשות עבורם את מה שהם לעצמם לא יכולים לעשות.
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
אונמני רובינשטיין: אנטונן ארטו, אמילי דיקנסון, קולנוע יפני, פילם נואר. בכלל, כל הכתיבה הסינית והיפנית, והגישה שלהם לשפה, מאוד מרגשת אותי.
בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?
אונמני רובינשטיין: כך יצא. אני לא יכולתי לעשות משהו אחר. תמיד עשיתי אמנות בעצם, לא בחרתי בזה. זאת פשוט הדרך שבה אני קיימת.
בראונשטיין: התערוכה היא בעיניי מרובת-נשים, אפילו הייתי אומר, במידה מסוימת, פמיניסטית. את מסכימה לדעה הזו?
אונמני רובינשטיין: בתערוכה, האישה שעומדת עם המקל – כמו מכשפה, או כמו פייה, או כמו דמות שמאנית – היא מסמנת את המספרים ואת הזמן, וזאת פעולה מאוד משמעותית, לסמן זמן. זאת הפעם הראשונה שהחתימה שלי מופיעה לפני הדמות. זאת לקיחת אחריות. וללא ספק, כפי שאמרת, הג'נדר, העובדה שאני אישה, היא עובדה מאוד מרכזית עבורי. בתערוכה הזאת יש משהו מאוד נשי וחייתי. אם תסתכל טוב, אתה תראה שאני המון חיות בתערוכה הזאת.
בראונשטיין: אני מצאתי כעס בחלק מהציורים.
אונמני רובינשטיין: יש כעס, אבל לא רק כעס. יש המון מוות בחלק מהעבודות. אני חווה כל הזמן מוות. הוא מאוד נוכח. אני חושבת שהוא כוח מפעיל.
בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
אונמני רובינשטיין: הייתי מאוד שמחה להציג ב'מומה' או ב'טייט', אבל אני מאוד אוהבת להציג ב'הגדה השמאלית'. זה המקום שלי.
בראונשטיין: קיים ביצירה שלך משהו מאוד חתרני.
אונמני רובינשטיין: תמיד. האמן חייב להיות חתרני, אחרת הוא לא אמן. האמן הוא חתרני. הוא רואה אחרת, הוא רואה קדימה, והוא מבשר. הוא לא יכול להיות אחרת, אין דבר אחר. האמן הוא חתרני – זה התפקיד שלו.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את חגית אונמני רובינשטיין בעוד 100 שנים מהיום?
אונמני רובינשטיין: כדמות שעשתה טוב.
ב-8.7.22 תיפתח התערוכה "היעשות פלסטיק" של האמנית והמרצה ג'קרנדה קורי (ילידת 1966) בבית בנימיני (העמל 17, תל אביב).
לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, מה פירוש השם ג'קרנדה?
ג'קרנדה קורי: זה שם מעולם הבוטניקה – עץ הסיגלון.
בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הקרובה שלך בבית בנימיני.
קורי: התערוכה תיפתח ב-8.7.2022, בשעה 11:00, בבית בנימיני. המיצב "היעשות פלסטיק", עוסק בתהליכים הדיסטופיים העוברים על הפלנטה בתקופת האנתרופוקן – בה אנו נמצאים כעת. מתוך עולם מלא בתקווה וברצון לקידמה, הולכת ומתבררת הטרגדיה הגדולה של כדור הארץ: תעשיית הפלסטיק היא המזהמת הגדולה האגרסיבית ביותר של הסביבה הטבעית, והיא תגרום בסופו של דבר לחורבן המאזן האקולוגי העדין ההכרחי לקיומנו.
במיצב, אני בודקת כיצד הטבע שסביבנו הופך אט אט לפלסטיק, וכיצד הפלסטיק עצמו מרעיל את הפלנטה. האובייקטים נוצרו בהשראת הפיניאטות של מקסיקו, שם גדלתי, אך בתערוכה הן הופכות ליצורי כלאיים פנטסטיים, המתקיימים בין העולם הטבעי לפלסטיק הרעיל.
בראונשטיין: שלל שאלות, ברשותך: איך את מגדירה את האמנות שלך? מהן ההשראות שלך? והאם העובדה שנולדת במקסיקו משפיעה על העבודה שלך, ואם כן, באיזה אופן בדיוק?
קורי: התחלתי את הקריירה שלי כקדרית לפני שלושים וחמש שנה. מהר מאוד מצאתי את עצמי נוטשת את הקונבנציות של עולם הקרמיקה ומשתמשת במלאכה ככלי לביטוי וכאמצעי לאמירה האישית שלי ולמחשבות שלי. כך, גם כאשר אני יוצרת כלים פונקציונליים, אני מבצעת בהם מניפולציה ומכניסה בהם אלמנטים פיסוליים כדי לבטא מסר יותר בן זמננו.
הפלסטיות של החומר מרתקת אותי. היצירתיות שהוא מאפשר כמעט בלתי מוגבלת – כל עוד החומר אינו שרוף. לאחר השריפה, האובייקטים, ביחד עם משחק הזיגוגים הזכוכיתי, נהפכים צבעוניים, פגיעים, עדינים ויקרי ערך בשל שברירותם. אולם בו זמנית הם נהיים נצחיים בשל אי התכלות החרס הקרמי.
האמנות שלי מושפעת ללא ספק מהיותי בת לשתי תרבויות: המקסיקאית והישראלית. את הצבעוניות ואת העושר הצורני נדמה לי שינקתי משורשיי במקסיקו. אבל את דעותיי עיצבתי כאן בישראל, ועל כן, האמנות שלי היא שילוב בין הדברים. ביצירת אמנות שלכאורה נראית נאיבית, אני מנסה לבטא אמירה נוקבת.
האמנות שלי עוסקת הרבה בחוט המקשר בין העבר להווה, בין התרבויות, ובאנושות המשתנה והמתפתחת. דרך אלמנטים של תרבויות עתיקות, אני מציגה את המציאות של העולם המודרני. כך למשל, במיצב "היעשות פלסטיק", אני מאירה בפנס על סוגיית "השפע" – הייצור ההמוני, לא במובנה החיובי, אלא דווקא כגורם אשר מקלקל את האנושות.
בראונשטיין: האם חווית אנטישמיות במקסיקו?
קורי: מעולם לא נתקלתי בשום גילוי אנטישמי, לא במקסיקו ולא בכלל. העלייה שלי לארץ נעשתה מתוך ציונות ומתוך התאהבות בישראל ובישראלים.
בראונשטיין: האם את חשה דיסוננס מתוקף העובדה שאת ישראלית שנולדה הרחק מהמקום הזה?
קורי: לא הייתי קוראת לזה דיסוננס, אבל לעיתים אני חשה בהבדלי תרבויות. לפעמים אני לא מצליחה לקרוא נכון התנהגויות שנחשבות "ישראליות", ולפעמים אני מרגישה בעצמי לא מובנת לישראלים. באופן מצחיק ועצוב, כאשר אני מגיעה למקסיקו, אז גם שם אני כבר "אחרת". בעבר, הרגשתי לא ממש שייכת לשני העולמות – לא למקסיקו ולא לישראל. היום, לאחר שלושים וחמש שנה, אני מרגישה שייכות גם למקסיקו וגם לישראל.
בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?
קורי: ליצור, עבורי, זהו דחף מאוד חזק, צורך קיומי ממש. גם כאשר הדבר אינו מלווה באמירה, וזה היתרון של העשייה הקרמית, עצם המגע עם החומר, הוא כשלעצמו פורקן. הדבר היחיד שאני יכולה להקביל אליו את הצורך הזה הוא מה שהרגשתי כשרציתי ילדים.
בראונשטיין: מהו הדבר שאת אוהבת יותר מכל בעבודתך כמרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל? את מרגישה שבדרכך את מכשירה את דור העתיד של הקרמיקאים בישראל?
קורי: אני מלמדת בבצלאל כבר שנים רבות, אך יחד עם זאת אני גם מלמדת בסטודיו הפרטי שלי בתל אביב. על כן, הדבר נכון ביחס לכל התלמידים שלי: זו זכות גדולה בשבילי להעביר הלאה את התורה שקיבלתי מהמורים שלי, ואני רואה בעצמי צינור למורשת של התרבות והמסורת. אני משתדלת מאוד להעביר את האהבה שלי למקצוע, ולאמנות הקרמית. המטרה שלי היא להעביר להם את התשוקה לעשייה הזו. אני דואגת להעניק להם אמצעים טכניים ליצירת כלים שימושיים, מקצועיים ואיכותיים, אבל גם לתרגום ולפיתוח של שפה אמנותית וביטוי אישי.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על יצירתך כיום?
קורי: כשהייתי קטנה, חייתי בעיירה קטנה במקסיקו, ובכל בית בעיירה, הייתה בריכה. הייתי מבלה את רוב ימיי בהתגנבות לבתים, ובהצצה לגנים ולבריכות שלהם. הבית האהוב עליי, היה בית נטוש עם בריכה שהייתה כמובן ריקה. הייתי מסתובבת בתוך הבריכה הזו שעות – רק אני, האריחים והשמיים שמעליי. הרגשתי שאני בתוך מיכל, רחם קרמי. החוויה הזו העשירה מאוד את העולם הפנימי שלי וגם כמובן השפיעה על האמנות שלי.
בביאנלה השמינית לקרמיקה, יצרתי מיצב שהרכבתי מאלפיים אריחי קרמיקה שהכנתי בעבודת יד. היו במיצב שלושה קירות ורצפה, כהומאז' לאותה בריכה. כל אריח היה ייחודי והם הציגו רצף של ציורים ששימש כמעין יומן אישי שלי.
בראונשטיין: מיהו הקרמיקאי הבינלאומי האהוב עלייך?
קורי: יש רבים שאני אוהבת, למשל, איי וייוויי בגלל האמירות הפוליטיות והאנטי קולוניאליסטיות שלו. הוא לא אמן קרמיקה פר אקסלנס, אך הוא עושה שימוש בקרמיקה לביטוי הרעיונות שלו, ובכך הוא עושה שירות מאוד חשוב למדיה הקרמית.
אקיו טקאמורי, אמן יפני שהלך לעולמו לפני כמה שנים. ביצירתו, הוא משתמש במוטיבים של התרבות היפנית ומחבר בין ציור וקליגרפיה דו מימדיים לבין פיסול תלת ממדי.
חשוב לי לציין גם את לידיה זבצקי זכרונה לברכה, אמנית קרמיקה ומנטורית, שלימדה אותי הרבה ממה שאני יודעת והשפיעה עליי עם הכדים המונומנטליים והצבעוניים שלה.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ג'קרנדה קורי בעוד 100 שנים מהיום?
קורי: כשובבה! אני באמת כזו.
מבריק.
זה מה שחשבתי לעצמי בזמן קריאת רומן המופת של מתי שמואלוף, "הפרס", אשר ראה אור בהוצאת "פרדס" בשנת 2021.
שמואלוף נגע בי עם הסיפור הרגיש, המורכב והקשה הזה אודות סופר ישראלי ממוצא עיראקי המוצא עצמו אבוד – מכל הבחינות – בברלין.
הגיבור המרכזי של הספר, חזי, כמו מצליח לעמת את הקורא באינספור דברים הנוגעים לקיומנו שלנו בעולם הזה – אם בישראל, אם בגרמניה – בעת הנוכחית.
ישנו משהו רפלקסיבי מאוד בספר, חוצה תרבויות ומרחב, המבקש פענוח ותשובות – גם אם הן אינן נמצאות ברובן.
המלנכוליות, הרומנטיזציה והאווירה הכללית האפרורית, ההרסנית, של הגיבור – או ליתר דיוק, של האנטי-גיבור – מצליחות להכניס את הקורא אל תוך העולם הייחודי של חזי ובת זוגו הלנה באופן מדויק, כן, ועם זאת, גם אירוני מאוד.
לסיום: עבורי, ספר זה הוא-הוא הזוכה המוצדק בפרס ספיר לשנת 2021 – ולא הספר שזכה בפרס, שאף אותו קראתי – כי לדידי, "הפרס" הוא זה שהיה ראוי לפרס זה.
ואם לא ספיר – הקטן בלאו הכי למידותיו – אז לפרס הבוקר.
סרט הקולנוע העצמאי "תקוע", שיצא בימים אלו, הוא מסוג הסרטים שנכנסים עמוק פנימה אל תוך קרביו של הצופה. קרי, הוא רפלקסיבי מאוד, נוגע ומעורר – הן רגש, הן מחשבה.
הסרט, אשר הופק בתקציב מזערי וצולם ברובו בטלפון נייד – עובדה המוכיחה כי רעיון, כישרון ורצון חזקים יותר מכל פירוטכניקה ואמצעים כלכליים – מבריק ויצירתי, ומעל הכל, מעורר שאלות אקזיסטנציאליסטיות אודות חיינו במקום הזה ובזמן הנוכחי.
השחקן הראשי, ג'וש שגיא, "גונב את ההצגה" בתפקיד מדויק וכן, והשחקנים שלצידו עושים אף הם תפקידים יפים, אותנטיים מאוד.
אין ספק שהבמאים אלון נוימן ו-ויקטור בראון יצרו יש מאין – פשוטו כמשמעו – יצירה שתישאר איתנו עוד זמן רב, וככל שתיחשף לקהלים רבים יותר – כך תיגע בהם ותרגש אותם – באופן חד, מעמת, ובדרכו הייחודית – אף פיוטי ואירוני.
חי תרבות 