כאשר אני חושב 'קלאסיקה ישראלית', אני חושב 'יאן ראוכוורגר'.
כמי ששייך, לדידי, לאסכולה המייסדת של הציור הישראלי – זה של שנות ה-70 של המאה העשרים – שעל פיו הכל – או מרביתו של ההכל – נבנה, ראוכוורגר ניצב במקום של כבוד מרכזי בין מייסדים חלוציים אלו.
גם כיום, בהיותו בן 78 בשנת 2021, עת כתיבת שורות אלו, הוא ממשיך ליצור, לצייר ולעשות את הדבר שלו – אם תרצו, את "הדבר הראוכוורגרי" הכה ייחודי לו, לשפתו ולתפישתו האמנותית – בעוז ובנחישות.
לאחרונה זכיתי לראיין את ראוכוורגר (יליד 1942) הגר ויוצר ביפו, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, יאן, מהו מקור שם המשפחה המיוחד שלך?
יאן ראוכוורגר: זה בגרמנית. הפירוש של המילה ראוכוורגר זה עיבוד עור של חיות. עור מסוג זמש. אבל למרות השם, לפחות עשרה דורות במשפחה שלי היו רבנים.
בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?
ראוכוורגר: כאמנות חיה. אני תמיד ברחתי מזה שישימו לי "מדף" במוזיאון. שיגדירו אותי ככזה שמצייר בצבעי מים, למשל, ואחר כך ככזה שמצייר חתולים. אני תמיד לא רציתי שיהיה לי "מדף". רציתי להיות חופשי. גם לבעלי גלריות נוח שלאמן יש פרצוף כזה או אחר וגם לקונים זה נוח. אני ברחתי מזה. אז עד היום אני בורח – גם מהם וגם מעצמי. שאנשים לא יזהו ממרחק של רמזור שזה אני.
בראונשטיין: אתה נולדת בטורקמניסטן. עד כמה המקום שבו נולדת משפיע על היצירה שלך?
ראוכוורגר: בכלל לא. נולדתי בזמן המלחמה ואין לי שום קשר עם טורקמניסטן. בגיל שנה וחצי חזרתי לאוקראינה.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?
ראוכוורגר: אמנות זה התמצית של החיים. בלי זה אין בשביל מה לחיות. אמנות זה ביסוד אהבה. ובציור זה בוודאי אהבה גדולה. אהבה ליצירה אלוהית.
בראונשטיין: למה אתה מצייר?
ראוכוורגר: אני אגיד לך דבר בנאלי: אני מצייר יום-יום ואני כבר התרגלתי להוצאת האנרגיה המסוימת הזאת. כשאני מצייר אני מרגיש שאני נלחם עם החומרים שלי על האמת שלי ונגד האופנה ונגד הטעמים. צייר צריך להיות חזק. לעמוד מול החיים. זאת מלחמה קשה ויומיומית.
בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר בעבודות שלך?
ראוכוורגר: אני חושב שאהבה והתפעלות מהחיים. מהמפגש הזה עם החיים. תמיד למצוא מה לאהוב – ולהתפעל מהיצירה. הציור נותן אפשרות – דרך אהבה – להגיע לאיזה דבר שמסתירים מהעין.
בראונשטיין: היית מורה לאמנות ב'בצלאל' ובעוד בתי ספר. האם נהנית ללמד אמנות?
ראוכוורגר: כן, בהחלט. לימדתי הרבה ונהניתי ללמד.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על הציור שלך?
ראוכוורגר: אני גדלתי אחרי מלחמת העולם השנייה, וההרגשה אחרי המלחמה הייתה שהכל זרוק, שהכל יבש ומת. והרצון לחיים והכיוון לחיים והבריחה מהמקום ומהזמן שבו גדלתי באוקראינה היו מאוד חזקים עבורי.
בראונשטיין: במהלך חייך חיית בפריז ובניו יורק וכיום אתה חי ויוצר בישראל. היכן הייתה לך ההשראה הכי גדולה לצייר?
ראוכוורגר: אני מגיע לכל מקום כאל מקום חדש שאני צריך להבין אותו. דרך אהבה, דרך להסתכל. אז בכל מקום נהניתי ומכל מקום למדתי. בניו יורק הייתה לי תקופה מצוינת, אבל באיזשהו שלב כבר לא יכולתי יותר עם המכונה האמריקאית של החיפוש הזה של ההצלחה.
בראונשטיין: אם היית יכול להיפגש ולשוחח עם אדם אחד – שכבר איננו בין החיים – מי זה היה?
ראוכוורגר: היה לי מורה, צייר נהדר, שהיה לי קשר איתו מבחינת האמנות כל החיים. מורה בשם וייסברג. יש הרבה אנשים שכבר לא בחיים שאני מדבר איתם, כמו לאה ניקל וסטימצקי. חברים מאוד קרובים שלי שחסרים לי מאוד.
בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים?
ראוכוורגר: אני בן אדם שמאמין, ואני מקווה שבזמן שאני עובד ונלחם, שאלוהים יעזור לי לעמוד ולהיות חזק. בלי אמונה אמיתית לא הייתי יכול לעבוד.
בראונשטיין: ולסיום, יאן, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יאן ראוכוורגר בעוד 100 שנים מהיום?
ראוכוורגר: כאדם שנתן חיים חדשים בארץ לציור בהתחלת שנות ה-70, ואני גם מקווה שיהיו כמה ציורים שלי שיישארו בזיכרון של אמנים – של דורות של אמנים. של אלה שיודעים אמת.
