אבי וורצל: "אני נאמן לריאליזם אבל אני יותר נאמן לציור".

האמן אבי וורצל חי ונושם אמנות.

הן בציוריו היפים, הן בעבודות התפאורה המרהיבות שלו, מצליח אמן יוצא דופן זה לזקק את מהותו אל תוך קיום היצירה האמנותית אשר ניכר כי עבורו הינה חלק אינטגרלי מעצם קיומו.

זכיתי לאחרונה לראיין את וורצל, והתוצאות לפניכם.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, אבי?"

"אני לא יודע אם יש הגדרה. באופן כללי, אני לא נתפס להגדרות."

"אני חשבתי שהגדרת הציור שלך היא ריאליזם."

"אני נאמן לריאליזם אבל אני יותר נאמן לציור."

"מיהם הציירים האהובים והמשפיעים עליך?"

"כנער הושפעתי מאוד משמואל בק. בצבא הכרתי את ציונה תג'ר ונוצרה בינינו ידידות מופלאה. עוד בתקופת הצבא, הכרתי גם את אריה לובין שהיה צייר מופלא. וכמובן גם חגית לאלו, שגדלתי על הציורים שלה."

"אתה גם צייר וגם מעצב תפאורות."

"נכון. אני עושה את שניהם. אני צייר בוגר "בצלאל" והחיים הובילו אותי להיות תפאורן. הכל התחיל באגף הנוער של פתח תקווה ואז הכרתי הרבה אנשים בתחום והמשכתי לעצב תפאורות. מאוחר יותר עשיתי תואר שני בחוג לתיאטרון במחלקה לעיצוב תפאורה בתל אביב. ניתן לראות את התפאורות שעיצבתי בתערוכת קבע בהיכל התרבות בפתח תקווה."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"כולם רוצים בסוף להגיע לממסד ולמוזיאונים אבל צריך להגיד תודה על מה שיש."

"אתה גר ויוצר בפתח תקווה. אתה קשור לעיר הזאת?"

"אני מאוד אוהב את העיר הזאת."

"את מי היית רוצה לצייר יותר מכל?"

"את אלה שעוד לא ציירתי. לפעמים ברחוב אני רואה אנשים שהייתי רוצה לצייר אבל אני מתבייש להציע להם. יותר מעניין אותי לצייר את הנפש של האדם, את היופי הפנימי של האדם, מאשר את היופי החיצוני."

"אילו שלושה צבעים היית לוקח איתך לאי בודד?"

"אני אוהב את הכחולים. תכלת, טורקיז, סגול. הצבעים הכחולים מרגיעים אותי."

"ולסיום, אבי, איך היית רוצה שהאמן אבי וורצל ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"בוא נעבור קודם את השנים האלה. מה שיהיה בעוד 100 שנה – זה כבר לא בשליטתנו."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו המבורכת של וורצל בדף הפייסבוק העשיר שלו ולבקר בתערוכת הקבע של תפאורותיו בהיכל התרבות בפתח תקווה.

אני משוכנע שהיופי, הדיוק והאמנות-אומנות של יצירתו תרגש גם אתכם כפי שריגשה אותי – בעוצמתה, ביופייה ובדקויותיה.

 

"לא מבליג יותר" מאת שמוליק טסלר: אמיץ, מרתק, בלתי-מתפשר

ברומן החשוב – הן ערכית, הן ספרותית – "לא מבליג יותר", אשר כתב שמוליק טסלר, פורש המחבר את דעותיו בנושא חולשות חברה שהייתה סגורה בפני הציבור מזה זמן רב הקשורות לנער בעל לקות למידה ומציג אותם באופן נחרץ ונהיר.

ניכר שטסלר כתב ספר זה בדם ליבו ואין הוא ספר פרוזה בלבד כי אם גם זיכרון עמוק אשר יצר אצל המחבר את הצורך להוציאו מן הדעת ומן הזיכרון – אל הפועל.

אני ממליץ לקרוא ספר זה מסיבות אלו ואף מן הסיבה התיעודית – אשר לה חלק ניכר בקיום רומן אמיץ, מרתק ובלתי-מתפשר זה.

עדי עציון-זק: התגלמותה המזוקקת של מהות המונודרמה

בימים אלו מעלה עדי עציון-זק, מחשובות יוצרות המונודרמה הפועלות כיום בישראל, את יצירתה "קולו של גורל – מריה קאלאס".

במונודרמה זו – כמו בקודמותיה – מוכיחה עציון-זק מידה יוצאת דופן של עוצמה בימתית, כישרון טקסטואלי ומוזיקלי ורב-רבדיות – הן בביצוע והן בבימוי.

זכיתי לראיין היום את עציון-זק הגרה בתל אביב, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשבעה – והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: "ראשית, עדי, מהי ההגדרה האישית שלך לאמנות שלך?"

עדי עציון-זק: "אני יוצרת, שחקנית, זמרת, כותבת מונודרמות ומעצבת תערוכות. אני כותבת לעצמי את הדברים שלי. אני כותבת לפה שלי."

בראונשטיין: "בעיניי את אמנית קברט אולטימטיבית."

עציון-זק: "זה לא לגמרי נכון. אני גם קברטיסטית. בקברט יש שירה שיש בה המון ציניות, פגיעות וגם סקסיות. זה לא רק השטח שלי, אבל אני בהחלט גם קברטיסטית."

בראונשטיין: "ספרי לי על המופע הנוכחי שלך."

עציון-זק: "קולו של גורל – מריה קאלאס" זו מונודרמה אודות חייה של מריה קאלאס, וכמו בכל יצירה שלי, גם ביצירה זו יש מוזיקה בפנים. זוהי מונודרמה מוזיקלית. במונודרמות שלי תמיד יש צדדים רבים. באמנות שלי אני עושה קולאז' של שילוב אמנויות: טקסט, שירה, מוזיקה, תנועה, עיצוב ובימוי."

בראונשטיין: "אם היית נאלצת – מכל סיבה שהיא – לגור באי בודד, מה היית לוקחת איתך?"

עציון-זק: "הייתי לוקחת איתי טקסט ולומדת תפקיד כי הלימוד הוא תהליך שאני מאוד קשורה אליו."

בראונשטיין: "האם את מרגישה צורך או רצון להיות במיינסטרים או שאת מאושרת מהמקום האוונגרדי שבו את פועלת?"

עציון-זק: "אני נמצאת בתוך תיאטרון. אני כבר 20 שנה משחקת בתיאטרון "גשר" אבל אני עדיין קוראת לעצמי יוצרת של מופעים קטנים, מונודרמות על נשים גדולות מהחיים."

בראונשטיין: "ולסיום, עדי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עדי עציון-זק בעוד 100 שנים מהיום?"

עציון-זק: "אני לא עוסקת בזה כי אני לא רוצה שהסוף יתחיל בכלל. אני עסוקה בלהיות כאן."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לרכוש כרטיס למופע הנוכחי של עציון-זק, "קולו של גורל – מריה קאלאס" ולחוות את החוויה המפעימה הזו, החד-פעמית והרב-רבדית, של הכניסה אל תוך עולמה הייחודי של אמנית חשובה זו.

חיים ספטי: מגדולי המשוררים העבריים בני זמננו

לאחרונה נחשפתי לשלושה ספרי שירה מצוינים: "האהבה הלבנה", "דו"ח על יתרת הנפש" ו"הזמן קורס, ניתך", אותם כתב משורר אחד: חיים ספטי.

הגילוי המופלא של יצירתו הברוכה הימם אותי.

הליריקה הכה ייחודית שלו והסגנון אשר מביע את טביעת האצבע הפואטית שלו הינם מרהיבים מאין כמוהם.

ספטי מצליח בשיריו למהול כאב ואהבה, רכות ופילוסופיה מעמיקה, ומצליח לגעת ולרגש את הקורא עד בלי סוף.

אני ממליץ בחום לקנות את ספריו אלו ולהגות בשיריו עוצרי הנשימה.

יש בהם עזות נפש, יופי צרוף וייחוד-קולי שכמוהו לא קראתי-שמעתי זה זמן רב.

סאלח אלקרא: "אמנות זה כל דבר שיכול לרגש אותנו, לקחת אותנו למקומות אסתטיים ולעשות לנו נחת ויופי."

בימים אלו מציג האמן החשוב והיצירתי להפליא סאלח אלקרא את התערוכה "פתאום פרח" בגלריית בן עמי (רחוב החשמל 12, תל אביב, טלפון: 03-5612733).

זכיתי לראיין לאחרונה את אלקרא בן ה-60 – נכון לכתיבת שורות אלו – תושב דלית אל כרמל, אודות תערוכה זו, והתוצאות לפניכם.

"ספר לי, סאלח, אודות התערוכה הנוכחית שלך."

"התערוכה "פתאום פרח" באה בהמשך לתערוכה שעשיתי בגלריה שלי בדלית אל כרמל. אני מציג בה ציורים שהם בעצם סיפורים של אחרי השריפה בכרמל. מדברים רעים יוצאים גם דברים טובים ואחרי השריפה בכרמל – הדבר הרע – קרה דבר טוב: האדמה נחשפה לשמש והפרחים היו משהו מכוכב אחר. זה השפיע עליי ורציתי להדגיש את הדבר הטוב הזה, את הפרחים האלה, שיצאו מתוך הדבר הרע, מתוך אותה שריפה."

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך?"

"הייתי אומר שאני בתפר שבין הריאליזם למופשט."

"מהן ההשראות שלך?"

"במשך השנים ספגתי דברים בתת-מודע, בין היתר בעבודה שלי עם אמנים כסוכן ועוד לפני כן, כשהייתי אסיסטנט של מספר אמנים בעין הוד, ביניהם מרסל ינקו, ג'ניה ברגר ואביגדור סטימצקי."

"מיהם האמנים האהובים עליך?"

"אני מאוד אוהב את קופפרמן, את רייזמן, את מרסל ינקו ואת רפי לביא."

"אתה דרוזי. האם עובדה זו משפיעה על עבודתך?"

"את התווים של המוזיקה כתבו לכדור הארץ. תווים זה תווים. לכולם יש את אותם תווים. אין צבעים מסוימים לעדות מסוימות."

"האם אתה מרגיש במידה של אפליה כלפיך בעולם האמנות בגלל היותך דרוזי?"

"מעולם לא הרגשתי שאיש מתייחס אליי בצורה של אפליה. אני מרגיש נהדר. אני קובע לעצמי את הקצב ואני לוקח את עצמי למקומות הטובים."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"אני שמח בחלקי. אין לי שאיפות להיות מוצג בחללים הכי נחשבים בעולם. אם זה יבוא – זה נפלא, אבל אני לא אילחם כדי להגיע לשם."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות זה כל דבר שיכול לרגש אותנו, לקחת אותנו למקומות אסתטיים ולעשות לנו נחת ויופי."

"ולסיום, סאלח, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?"

"כמי שקיבל מתנה ענקית מאלוהים."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לבקר בתערוכה המצוינת "פתאום פרח" של אלקרא בגלריית בן עמי, לעקוב אחריו בדף הפייסבוק שלו ואף לתאם איתו ביקור בגלריה שלו בדלית אל כרמל בטלפון: 054-4211750 וכך להיחשף לעבודתו הייחודית, היצירתית להפליא, למתנה הענקית שהוא אכן קיבל מלמעלה.

 

"אהבות לא שלמות" מאת יצחק רובין: ספר החודר לעומקה של הנשמה באשר היא

יצחק רובין איננו רק סופר כי אם גם במאי קולנוע.

עובדה זו ניכרת בספרו המופלא "אהבות לא שלמות", מן הספרים היפים והרגישים שראו אור בעת האחרונה.

סגנונו של רובין מהדהד בכל שורה ושורה. זהו סגנון קולנועי, ויזואלי מאוד, מהיר וייחודי.

לא משנה היכן מתקיימת ה"סצנה", לאן ה"פריים" מכוון: קולו של רובין נשמע דרכו צלול, בהיר וחזק.

הסיפורים מגוונים ונעים ממקום למקום ברחבי העולם אך השורה התחתונה ניכרת בכולם כבאחד: אהבת האדם, אהבת הכתיבה ואהבת הביום: הן המילולי והן זה-הרק-נראה כמילולי, כאשר בעצם הינו קולנועי-פיוטי במהותו.

אני ממליץ בכל פה לקנות את הספר ולקרוא אותו בשקיקה.

הן הקולנועיות שבו, הן נושאי הסיפורים, הינם יפים מאין כמוהם, צלולים וחודרים לעומקה של הנשמה באשר היא.

"החקלאי" מאת רגב הרוש: ייחודי, רגיש ומרגש

"החקלאי" מאת רגב הרוש הינו רומן ביכורים חשוב ונוקב הכתוב בשפה בהירה וקריאה.

זהו ספר העוסק בכל אותם נושאים ההופכים את כולנו לאותו "חלק" מאותו קולקטיב – אם תרצו, נרטיב – ישראלי.

זהו ספר על מאבק, על קיום, על חיים ועל אובדן. 

הרוש הצליח לרקום ברומן אצילי זה עולם פיוטי של אדם החי בחלל זה, בעולמנו המורכב, הפרוץ לעתים לרווחה – על שלל פורענויותיו.

אני ממליץ בכל פה לקרוא ספר זה, להיכנס לעולמו של סופר חשוב זה ולהיפתח אל "הדבר שלו": הייחודי, הרגיש והמרגש.