ב-8.7.22 תיפתח התערוכה "היעשות פלסטיק" של האמנית והמרצה ג'קרנדה קורי (ילידת 1966) בבית בנימיני (העמל 17, תל אביב).
לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, מה פירוש השם ג'קרנדה?
ג'קרנדה קורי: זה שם מעולם הבוטניקה – עץ הסיגלון.
בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הקרובה שלך בבית בנימיני.
קורי: התערוכה תיפתח ב-8.7.2022, בשעה 11:00, בבית בנימיני. המיצב "היעשות פלסטיק", עוסק בתהליכים הדיסטופיים העוברים על הפלנטה בתקופת האנתרופוקן – בה אנו נמצאים כעת. מתוך עולם מלא בתקווה וברצון לקידמה, הולכת ומתבררת הטרגדיה הגדולה של כדור הארץ: תעשיית הפלסטיק היא המזהמת הגדולה האגרסיבית ביותר של הסביבה הטבעית, והיא תגרום בסופו של דבר לחורבן המאזן האקולוגי העדין ההכרחי לקיומנו.
במיצב, אני בודקת כיצד הטבע שסביבנו הופך אט אט לפלסטיק, וכיצד הפלסטיק עצמו מרעיל את הפלנטה. האובייקטים נוצרו בהשראת הפיניאטות של מקסיקו, שם גדלתי, אך בתערוכה הן הופכות ליצורי כלאיים פנטסטיים, המתקיימים בין העולם הטבעי לפלסטיק הרעיל.
בראונשטיין: שלל שאלות, ברשותך: איך את מגדירה את האמנות שלך? מהן ההשראות שלך? והאם העובדה שנולדת במקסיקו משפיעה על העבודה שלך, ואם כן, באיזה אופן בדיוק?
קורי: התחלתי את הקריירה שלי כקדרית לפני שלושים וחמש שנה. מהר מאוד מצאתי את עצמי נוטשת את הקונבנציות של עולם הקרמיקה ומשתמשת במלאכה ככלי לביטוי וכאמצעי לאמירה האישית שלי ולמחשבות שלי. כך, גם כאשר אני יוצרת כלים פונקציונליים, אני מבצעת בהם מניפולציה ומכניסה בהם אלמנטים פיסוליים כדי לבטא מסר יותר בן זמננו.
הפלסטיות של החומר מרתקת אותי. היצירתיות שהוא מאפשר כמעט בלתי מוגבלת – כל עוד החומר אינו שרוף. לאחר השריפה, האובייקטים, ביחד עם משחק הזיגוגים הזכוכיתי, נהפכים צבעוניים, פגיעים, עדינים ויקרי ערך בשל שברירותם. אולם בו זמנית הם נהיים נצחיים בשל אי התכלות החרס הקרמי.
האמנות שלי מושפעת ללא ספק מהיותי בת לשתי תרבויות: המקסיקאית והישראלית. את הצבעוניות ואת העושר הצורני נדמה לי שינקתי משורשיי במקסיקו. אבל את דעותיי עיצבתי כאן בישראל, ועל כן, האמנות שלי היא שילוב בין הדברים. ביצירת אמנות שלכאורה נראית נאיבית, אני מנסה לבטא אמירה נוקבת.
האמנות שלי עוסקת הרבה בחוט המקשר בין העבר להווה, בין התרבויות, ובאנושות המשתנה והמתפתחת. דרך אלמנטים של תרבויות עתיקות, אני מציגה את המציאות של העולם המודרני. כך למשל, במיצב "היעשות פלסטיק", אני מאירה בפנס על סוגיית "השפע" – הייצור ההמוני, לא במובנה החיובי, אלא דווקא כגורם אשר מקלקל את האנושות.
בראונשטיין: האם חווית אנטישמיות במקסיקו?
קורי: מעולם לא נתקלתי בשום גילוי אנטישמי, לא במקסיקו ולא בכלל. העלייה שלי לארץ נעשתה מתוך ציונות ומתוך התאהבות בישראל ובישראלים.
בראונשטיין: האם את חשה דיסוננס מתוקף העובדה שאת ישראלית שנולדה הרחק מהמקום הזה?
קורי: לא הייתי קוראת לזה דיסוננס, אבל לעיתים אני חשה בהבדלי תרבויות. לפעמים אני לא מצליחה לקרוא נכון התנהגויות שנחשבות "ישראליות", ולפעמים אני מרגישה בעצמי לא מובנת לישראלים. באופן מצחיק ועצוב, כאשר אני מגיעה למקסיקו, אז גם שם אני כבר "אחרת". בעבר, הרגשתי לא ממש שייכת לשני העולמות – לא למקסיקו ולא לישראל. היום, לאחר שלושים וחמש שנה, אני מרגישה שייכות גם למקסיקו וגם לישראל.
בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?
קורי: ליצור, עבורי, זהו דחף מאוד חזק, צורך קיומי ממש. גם כאשר הדבר אינו מלווה באמירה, וזה היתרון של העשייה הקרמית, עצם המגע עם החומר, הוא כשלעצמו פורקן. הדבר היחיד שאני יכולה להקביל אליו את הצורך הזה הוא מה שהרגשתי כשרציתי ילדים.
בראונשטיין: מהו הדבר שאת אוהבת יותר מכל בעבודתך כמרצה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל? את מרגישה שבדרכך את מכשירה את דור העתיד של הקרמיקאים בישראל?
קורי: אני מלמדת בבצלאל כבר שנים רבות, אך יחד עם זאת אני גם מלמדת בסטודיו הפרטי שלי בתל אביב. על כן, הדבר נכון ביחס לכל התלמידים שלי: זו זכות גדולה בשבילי להעביר הלאה את התורה שקיבלתי מהמורים שלי, ואני רואה בעצמי צינור למורשת של התרבות והמסורת. אני משתדלת מאוד להעביר את האהבה שלי למקצוע, ולאמנות הקרמית. המטרה שלי היא להעביר להם את התשוקה לעשייה הזו. אני דואגת להעניק להם אמצעים טכניים ליצירת כלים שימושיים, מקצועיים ואיכותיים, אבל גם לתרגום ולפיתוח של שפה אמנותית וביטוי אישי.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על יצירתך כיום?
קורי: כשהייתי קטנה, חייתי בעיירה קטנה במקסיקו, ובכל בית בעיירה, הייתה בריכה. הייתי מבלה את רוב ימיי בהתגנבות לבתים, ובהצצה לגנים ולבריכות שלהם. הבית האהוב עליי, היה בית נטוש עם בריכה שהייתה כמובן ריקה. הייתי מסתובבת בתוך הבריכה הזו שעות – רק אני, האריחים והשמיים שמעליי. הרגשתי שאני בתוך מיכל, רחם קרמי. החוויה הזו העשירה מאוד את העולם הפנימי שלי וגם כמובן השפיעה על האמנות שלי.
בביאנלה השמינית לקרמיקה, יצרתי מיצב שהרכבתי מאלפיים אריחי קרמיקה שהכנתי בעבודת יד. היו במיצב שלושה קירות ורצפה, כהומאז' לאותה בריכה. כל אריח היה ייחודי והם הציגו רצף של ציורים ששימש כמעין יומן אישי שלי.
בראונשטיין: מיהו הקרמיקאי הבינלאומי האהוב עלייך?
קורי: יש רבים שאני אוהבת, למשל, איי וייוויי בגלל האמירות הפוליטיות והאנטי קולוניאליסטיות שלו. הוא לא אמן קרמיקה פר אקסלנס, אך הוא עושה שימוש בקרמיקה לביטוי הרעיונות שלו, ובכך הוא עושה שירות מאוד חשוב למדיה הקרמית.
אקיו טקאמורי, אמן יפני שהלך לעולמו לפני כמה שנים. ביצירתו, הוא משתמש במוטיבים של התרבות היפנית ומחבר בין ציור וקליגרפיה דו מימדיים לבין פיסול תלת ממדי.
חשוב לי לציין גם את לידיה זבצקי זכרונה לברכה, אמנית קרמיקה ומנטורית, שלימדה אותי הרבה ממה שאני יודעת והשפיעה עליי עם הכדים המונומנטליים והצבעוניים שלה.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ג'קרנדה קורי בעוד 100 שנים מהיום?
קורי: כשובבה! אני באמת כזו.