"אמא" בביצוע גיא הררי: רגיש, עמוק, יפה מאין כמוהו

גיא הררי ריגש אותי עד מאוד בשירו החדש "אמא", אשר יצא לאחרונה לתחנות הרדיו.

בשיר מביע הררי מניפה של רגשות הן באמצעות מילות השיר הישירות והנוגעות, הן באמצעות קולו החם והעמוק, והקליפ אשר נוצר עבורו מתאים לו ככפפה ליד וכמו עורג הוא בדרכו לעולם של פעם, על פשטותו ועל ענוותו.

לסיום, זהו שיר יפה מאין כמוהו החודר אל הלבבות, אשר ראוי, לדידי, להיכנס לפלייליסטים של כל תחנות הרדיו – באשר הן.

"המילון האסור (המילון שלא דופק חשבון…) מאת Toni Vampire: חכם, אמיץ, שובר מוסכמות

בספר "המילון האסור (המילון שלא דופק חשבון…)" אשר ראה אור לאחרונה, שובר הסופר Toni Vampire (שם העט של גילעד חיטמן, אם הבנתי נכון) מוסכמות רבות בנושאים מגוונים.

הספר הוא למעשה מילון מלא למילים ולמושגים שונים, והוא חכם, אמיץ, ובה בעת, משעשע מאין כמוהו.

יפה עשה המחבר שהוציא אותו לאור ובכך ניפץ את בועות הפוליטיקלי-קורקט האחת אחרי השנייה באופן אשר ממנו, לדידי, אין כל דרך חזרה.

יעל הניג: "המטרה שלי היא להרחיב את ליבם של כמה שיותר אנשים על ידי האמנות שלי."

לפני מספר חודשים התוודעתי לראשונה לעבודתה של האמנית יעל הניג.

זה היה כאשר נכנסתי לגלריה בנחלת בנימין בתל אביב, בה ראיתי מספר מציוריה, אשר הזכירו לי שילוב – אם תרצו, בלתי אפשרי – בין עבודותיו המוקדמות של ז'אן-מישל בסקיאט יחד עם עבודותיו המאוחרות ביותר של רפי לביא – והיה בהן משהו חסר הגדרה – במובן הטוב של המילה – משהו מעורר מחשבה, צבעוני מאוד ומופשט, ועם זאת, גם קונקרטי ובעל רצון לומר דבר-מה – שלא לומר לצעוק דבר-מה: בכוח וברצון פנימי עז לגרום לשינוי כלשהו דרך הציור.

זכיתי לאחרונה לראיין את הניג (ילידת 1975) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יעל?

יעל הניג: אני מציירת את רחשי נפשי, את הלך רוחי. הציור הוא התרגום הסופי של כל התהליך הפנימי שלי.

בראונשטיין: למה את מציירת?

הניג: הציור שלי זה צורך פנימי, זה כמו עוד איבר בגופי, אומנם בלתי נראה אבל חי וקיים בתוכי ואני משתמשת בו כמו כל איבר אחר.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים דבר כזה 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

הניג: לדעתי אין הבדל במהות בין אמנות נשית לאמנות גברית. סוגי האמנויות השונים יכולים להיות במקביל גם אצל אישה וגם אצל גבר.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך – ולו באיזשהו אופן – כיום?

הניג: בגיל 8 איבדתי את אחי הקטן, אינני יכולה לתאר במילים את העצבות הגדולה והכאב הגדול שנוצר בליבי. הייתי ילדה עצובה עם המון דמיון והמון מחשבות. באמנות הצלחתי להוציא לאט לאט את כל העצב וממש לרפא את עצמי. הצלחתי להפוך את ליבי מחסר למלא ועכשיו מלב מלא ללב גדוש שרוצה להאיר לאחרים. אני מאמינה שבגלל החוויה הקשה, הרצון שלי לשמח אנשים ולרפא לבבות הוא גדול.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל מהותי בין אמן אוטודידקט לבין אמן שלמד אמנות באופן מסודר?

הניג: אמנות טובה היא אמנות שנוגעת, כך שהיא יכולה להתקיים גם באמן אוטודידקט וגם באמן בעל תארים.

בראונשטיין: מה היית לוקחת איתך לאי בודד?

הניג: כנראה שמלכתחילה לא הייתי בוחרת להגיע לאי בודד… אבל אין ספק שהייתי לוקחת את המשפחה שלי ועיפרון ודף לרשום את כל הרעיונות שלי.

בראונשטיין: האם לדעתך אמהות משפיעה על יצירה של אמנית-אישה?

הניג: עליי האמהות השפיעה. אחרי כל לידה נולדה לה סדרה חדשה של ציורים. על תערוכתי הראשונה התחלתי לעבוד מעט אחרי שבני הבכור נולד.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

הניג: ההשראות שלי הן מכל דבר הניקרה בדרכי: מחשבות, רגשות, חוויות, אנשים, ריחות, נופים, חיות, הכל!

בראונשטיין: מהו המסר שאת רוצה להעביר בעבודותייך?

הניג: אין לי מסר רעיוני שאני רוצה להעביר. המטרה שלי היא להרחיב את ליבם של כמה שיותר אנשים על ידי האמנות שלי, אני רוצה שירגישו אותו, שיעוררו אותו. הלב הוא המרכז שלנו שממנו יוצא הכל. אני רוצה לעורר אצל הצופה מנעד רגשות רחב, שאלות ותהיות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יעל הניג בעוד 100 שנים מהיום?

הניג: אם יזכרו אותי עוד 100 שנה אז את שלי עשיתי. אשמח שיזכרו אותי כאחת האמניות שנכנסה ללב של האנשים ויצרה אדוות של אהבה בעולם עם האמנות שלה.

"יום של גאווה" מאת רועי יולדוס-רייס: פורץ דרך, מעורר השראה, חשוב מאין כמוהו

אינני יודע אם רועי יולדוס-רייס, מחבר ספר הילדים החשוב מאין כמוהו "יום של גאווה" אשר ראה אור השנה בהוצאת "ספרי ניב", מודע בעצמו לעובדה שבעצם הוצאת ספר זה לאור, פרץ יולדוס-רייס דרך לעולם חדש של ספרי ילדים עבריים – הן בכלל, הן בהקשר הגאה-להט"בי.

"יום של גאווה" הוא-הוא ספר הילדים הראשון המספר בצורה יוצאת דופן אודות מצעד הגאווה – על חשיבותו ומשמעויותיו הקרדינליות – ויולדוס-רייס כתב אותו בצורה כובשת, נוגעת ללב ומעוררת – הן מחשבה, הן השראה.

זהו ספר מקסים – ולמען הדיוק: מן המקסימים שקראתי מעודי – ושובה לב, אשר איוריו המצוינים של יוסי מדר מוסיפים לו נדבך של חוכמה, דיוק ויופי עז-מבע, והוא ראוי להימצא בכל בית אשר גדלים בו ילדים.

ואסיים בנימה אישית: כאשר יצא לאור ספרי "לדנה שני אבות" בשנת 2011, רבים הכתירו אותו כפורץ דרך בעצמו, היות והופיעה בו המילה "הומואים" – כמדומני לראשונה בספר ילדים עברי.

אך לדידי, "יום של גאווה" מייצג את הצייטגייסט הנוכחי, את העשור הזה ואת ספרות הילדים החדשה בצורה הטובה ביותר: הוא גאה, נועז, אמיץ, רגיש ובעל תובנות ומוסר השכל חשובים ביותר – בעיקר לימינו אנו, בעת מורכבת זו.

אביחי אברהם: "אמנות היא טבע, ללא התחלה וללא סוף, שנמצא בנו."

"המדרשה לאמנות" היא בעיניי אחד המוסדות החשובים ללימודי אמנות בארץ ועם השנים נחשפתי לעוד ועוד אמנים מצוינים שיצאו משם.

בין ה-26.8.20 ועד ה-10.9.20 מתקיימת תערוכת הבוגרים של "המדרשה לאמנות", ומכל העבודות שראיתי בתערוכת בוגרים זו, לכדה את עיני יצירתו של אביחי אברהם.

אברהם, עדיין אנונימי מתוקף היותו בוגר טרי של בית ספר זה, טומן בחובה של יצירתו דבר-מה גדול מאוד: עשיר, רב-רבדי, נדיר.

משהו בסגנון שבעבודותיו מזכיר לי אמנים מהמאה ה-17, והוא כמו לא שייך לזמן הזה כהוא זה – מחמאה גדולה, לדידי.

הן מושאיו והן הטכניקה שלו מצאו חן בעיניי עד מאוד, ועל כן אני גאה לחשוף אותו, אולי לראשונה, לעולם.

דורון בראונשטיין: לאחרונה סיימת את לימודיך ב"המדרשה לאמנות". ספר לי על חוויית הלימודים שלך.

אביחי אברהם: עבורי הבחירה ללמוד במדרשה לאמנות הייתה משנת-חיים. ללא ספק. זה מדהים כמה עברתי במעט הזמן הזה שבו למדתי במדרשה.

אני רוצה לנסות ולתמצת את המסלול שהביא אותי לכאן, ולהגיד לך שהגעתי אל עולם
האמנות ללא הכרות רבה מדי עם המקום שאליו אני הולך. כילד ציירתי ללא רקע מקדים,
הייתה לי אחיזה טובה בדבר, וזה חיזק עוד יותר את האהבה שלי לציור. אבל אנחנו מדברים
על הבסיס של הבסיס, ציור פשוט של ילד, חסר הכוונה וכיוון. ואז ה"יצירה לשם יצירה"
שהייתה בילדות פינתה מקום לתהליך של התבגרות ולתהליכים של ניסיונות התברגות
בחיים שנחשבו בעיניי "נורמטיביים". את הציור זנחתי ואספקטים יצירתיים שונים נהיו יותר
במרחב הפרטי-ההזייתי שביני לבין עצמי.

תבין שביקור במוזיאונים ובגלריות, ואופני חשיבה על אמנות, היו זרים לי לחלוטין. אבל כן
קרה שמתישהו התחלתי למצוא נחמה אמיתית במדפים מלאי ספרים חדשים וישנים
שרכשתי לאט לאט (ושקראתי עוד יותר לאט). ואני רוצה גם להגיד שספרים זה דבר מופלא.
ספרים חידדו לי במשהו את המחשבה ונתנו לי מושג לגבי השאיפות והרצונות שיש לי עבור
עצמי. אחרי דרך ארוכה, מתישהו גיליתי בעצמי שאני רוצה לחזור לצייר וליצור, שאני רוצה
לדעת עוד, שאני רוצה להעניק ממה שאוכל לחלוק עם אחרים.

כל זה כדי להגיד שהלימודים במדרשה פתחו לי פתח למימוש השאיפות האלו, ויותר מזה –
הם עזרו לי להגיע להעמקה רפלקסיבית יותר גדולה על אופני תפישה והלכי מחשבה שבהם
אני נמצא, ולחשיבה ביקורתית על סדרים שונים בחברה. ממה שאני חוויתי וזה אינדיבידואלי
לחלוטין, לימודים תיאורטיים ועיוניים באמנות ובחינוך, חשפו אותי לתפישות עולם שחושבות
את עצם החשיבה ושמעניקות מבט על אופני הראייה והחישה. אני מצאתי הרבה ערך
בשיחות על חינוך ובשיחות פילוסופיות שונות שנגעו בצורות בהן האדם יכול או צריך לכונן
יחסים עם עצמו ועם אחרים.

הלימודים המעשיים באמנות היו מגוונים בצורות שלא ידעתי על קיומם ושלא דמיינתי
שאתנסה בהם – נראה לי שנגעתי בכל מדיום אפשרי: רישום, ציור, פיסול, צילום, וידאו,
אספקטים פרפורמטיביים למיניהם, מדיה מתקדמת, הדפסות תלת מימד, סאונד, שת"פים
עם מחלקת קולנוע הנפלאה שיש במדרשה… ככל שהתקדם אצלי התואר אל השנים
האחרונות אספתי את עצמי חזרה אל הדבר שהביא אותי מלכתחילה ללימודי האמנות,
ולמעשה החלטתי להתמקד בציור.

יוצא שהייתי זקוק לסביבה שתתמוך ביצירה הזו שהחלה להתחדש אצלי באופן לא מודע,
והמדרשה הייתה המקום הכי נכון לצורך הזה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל מהותי בין אמנים שלמדו אמנות באופן ממסדי לבין
אמנים אוטודידקטים? ומי לדעתך טוב יותר?

אברהם: אמנים, כדי שיוכרו ככאלה, לדעתי זקוקים לקהילה שתעמיד אותם למבחן ושתשפוט אותם על האמנות שאותה הם מבקשים לרכוש. ההכרה באמן כאמן אמורה להכיל הן את ההכשרה הפרקטית והתיאורתית, את המיומנות והיכולת להגשים תכלית מסוימת, והן את מבחן הקהל, הביקורת, וכל הטקס סביב הדבר.

לא יצא לי להכיר באמנים, שעוסקים באמנות למחייתם, שהם אוטודידקטיים. אבל אני יכול
לחפש בגוגל ומיד להגיד לך. כן ראיתי אנשים מוכשרים ויצירתיים, כי לאנשים יש יכולת יצירה
שטבועה בהם, גם בלי שנקרא ליכולת הזו באף שם.

אני חושב שכל אמן שהשם שלו נמצא שם בחוץ זכה בחייו לדמויות שהן מושאים להערצה
ולחיקוי, או שהוא חווה "התעוררות" לנוכח איזה אירוע או משהו שהפעיל אותו במיוחד ללכת
בכיוון הזה. אבל תראה, זה פשטני מדי לשים את כל הזכות על דמות מפתח אחת או אירוע
מרכזי אחד.

ולשאלתך, השאלות שיש לי להשיב הן מה הבנאדם עושה עם הכישרונות שיש לו, עם
המיומנויות שהוא רכש? לאיזה קהילה הוא מבקש להעניק ולתרום?

אגיד לך גם שלדעתי אין שום הכרח לצאת בהצהרות גדולות. הלימוד עצמו מספיק, העשייה
עצמה היא פתח לכל העולם. היצירה יכולה להיות עבור האדם עצמו, עבור המעטים
שלוקחים מהערך שיש לו להציע, או עבור רבים וטובים שאוהבים לשנוא ולאהוב את מה שיש
לו להגיד.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" בעיניך?

אברהם: אמנות היא טבע, ללא התחלה וללא סוף, שנמצא בנו. במועד אחר כנראה אתן תשובה אחרת.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

אברהם: יש לי עניין עם הציור שגורם לי הנאה חסרת פניות. אבל זה לא רק הנאה – זה גם סבל מאוד גדול וההתפכחות שבאה בעקבותיו. אני מצייר מהמקום הזה של למידה עצמית.
יש בעיות שדורשות פתרון והקנבס או הנייר הוא מצע ריק ליצירת בעיות ולפתירת בעיות.
הציור משקף מציאות, הוא מייצר מציאות ומשנה אותה, והוא נמצא בטווח הגמיש הזה של
בין חוסר היות, לבין התגבשות, לבין היות.

אתה עובד בסטודיו על איזושהי בעיה ולפעמים חוזר הביתה בחוסר סיפוק. במקום הזה אתה
צריך להיות מחויב כלפי עצמך לנוח כשצריך ולהידרש לעבודה פנימית ומעשית כשתוכל לה,
עד לרגע שבו הפתרון ימצא, או חשיבות הבעיה תקטן, או שתגלה שמה שחשבת כבעיה
ארורה הוא בעצם ברכה. זה חלק מהתהליך.

אני בעצם מדבר סה"כ על ציור, אבל לדעתי ציור יכול לכולל קסם מופלא ולהיות אובייקט
שמשנה את המבט עליו לפי המתבונן. כשאותו מתבונן חוזר אל הציור ובפעם הזו רואה את
הציור באור אחר, ובו בזמן הוא מודע לכך שהציור נשאר אותו הדבר – כאן קורה שינוי מעניין
מאוד לדעתי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אברהם: לראות ציור ולהצליח לראות את טביעות היד/מכחול/לב של האמן, פיסול ומיצב שמצליח לחדש משהו או שבהם אפשר להרגיש חוויה גופנית/מרחבית למול הדבר, וידאו-ארט כי יש דברים חכמים ומרגשים שם בחוץ, וריאציות שונות של פרפורמנס, צילום לגמרי, וזה מביא אותי גם לעיתונאות עכשווית או מה שקרוי ניו-ג'ורנליזם. ספרים, ומאמרים עיוניים וקריאה, כפי שהזכרתי קודם. פעם הייתי רואה יותר סרטים ואיפשהו המעטתי בצפייה בהם, אבל כשיוצא – אני מביט בעיניים נוצצות על משחק טוב, ובימוי טוב, ועבודת ארט טובה, וכו'. תיאטרון טוב כנ"ל, ואני מקווה בשביל כולנו שמוסדות התרבות ייפתחו לרווחה ושנגיע לזמנים טובים יותר. הרצאות, קליפים, מוזיקה כמובן.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

אברהם: שאלה יפה שאני צריך עוד לחשוב עליה, אבל אני לא ממהר לשום מקום. דברים יגיעו בזמנם.

בראונשטיין: מהם שלושת הדברים שהיית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?

אברהם: סכין טובה (חושב לרגע פרקטית), בטח מהדורה עדכנית של מילון אוקספורד (כי וויקיפדיה לא יהיה שם), שמיכה וכרית?

בראונשטיין: מיהו הצייר הבינלאומי האהוב עליך?

אברהם: וואו. קשה. יש כל-כך הרבה סגנונות ציור ויש יופי של עבודה שעושים שם בחוץ. מבחינה סגנונית, אני מוצא שאני לומד הרבה ומקבל השראה מאמנים שהם כבר לא איתנו. מאמנים פעילים, גם כאלה שמוכרים בשדה הבינלאומי וגם כאלה שנמצאים בשדה המקומי, אני מעריך מאוד את טכניקות העבודה והסגנון שהם הצליחו לפתח כל אחד לעצמו, ואת הדרך שכל אחד תווה לעצמו.

טרייסי אמין (Tracey Emin), היא השם הראשון שעלה לי לאמנות שיש לה סיבות טובות
להיות בטופ. לגבי הציור שהיא מציגה זה כבר עניין של טעם אישי.

בראונשטיין: מהי חוויית הילדות הכי חזקה שלך ועד כמה היא משפיעה על עבודתך כיום?

אברהם: אני מבין היום שדרך האמנות שאני עושה אני גם מצליח לשחזר ולעבד חוויות מהעבר.

המוטיבציות הגדולות שדוחפות אותנו הן אולי חוסר הסיפוק שחווינו בעבר או הניסיון לשחזר
את הטוב שאחזנו בו קודם לכן ושאבד לנו עם הזמן, כמו שטוען למשל שופנהאואר.
שאגב, שופנהאואר נותן על חוסר הנחת הזה פתרונות מפוקחים, והוגים אחרים מציעים
ראיית עולם אחרת, ולמשל פרידריך הגל יגיד שהדחף הזה שמניע אותנו, לדעתו בלבד
כאמור, הוא שיוביל לבסוף להתעוררות ולהכרה עצמית… אבל פילוסופיות יש אינסוף.

על העבודה שלי אגיד כרגע שאני חושב שנקודת המעבר הזו בזמן, מהמקום הבראשיתי שבו
הסובייקט שהוא "אני" ו"העולם" (מה שבחוץ כביכול ונפרד ממני) "היינו" דבר אחד, לבין רגעי
האכילה מפרי עץ הדעת והגירוש, זה אחד הדברים שמשפיעים ביותר על העבודה שלי. נכון
לרגע זה.
הבחירה לעשות את מה שאסור היה לעשות, היא הבחירה הראשונה של האדם, והגירוש
הוא לא רק אשמה ועול, הוא גם חופש והוא גם אחריות. אני חושב שזה מנוע שהוא בעל
עוצמה רבה ביצירה שלי, וקודם כל עבור עצמי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אביחי אברהם בעוד 100 שנים
מהיום?

אברהם: אפשר קצת פואטיקה? – בתור אחד האדם, בן העולם, שווה בין שווים.

 

"ימי מטילדה" מאת אביבית משמרי: מורכב מאוד, ייחודי מאוד, מאתגר מאוד

פעם אחר פעם מצליחה הסופרת אביבית משמרי כמו להעיר בי חושים חדשים, מלאי רגש, ולהפעים אותי בכתיבתה.

ב"ימי מטילדה", הרומן החשוב שלה אשר ראה אור ב-2018, כובשת משמרי, לדידי, פסגה חדשה – מוזהבת וייחודית באיכויותיה – ומצליחה לבנות ספר מורכב מאוד, ייחודי מאוד ומאתגר מאוד, אשר אינני יכול לפרט אודות הנקודות היוצרות אותו, ובמקום זאת, מעדיף לשלוח אתכם, קוראיי, לרכוש אותו, לקרוא בו, ולהבין בעצמכם – על פי קריאתכם שלכם – את מהות הסופרלטיבים – הראויים כולם – שלי, הן אודות רומן ספציפי זה, הן אודות יצירתה בכללותה של סופרת מופלאה זו.

אמי ספרד: "לעשות אמנות זה כמו לדבר עבורי, זה השפה שלי."

לאחרונה נכחתי בתערוכה קבוצתית מצוינת ב"מקום לאמנות" (שביל המרץ 6, תל אביב), בה מצאתי את עצמי נלפת אל תוך עולמה של אמי ספרד, אשר הציגה בתערוכה עבודת וידיאו מיוחדת במינה. אם תרצו, "גירסתה שלה לסיפור סינדרלה" המיתי.

לדידי, בעבודה זו התקיימו להן תפישות אמנותיות שונות למכביר והליבה שלהן הייתה בדימוי, במטפורה ובסמל של הגיבורה וקשריה הרבים, הייחודיים, לעולמנו ולזמננו.

לאחרונה זכיתי לראיין את ספרד (ילידת 1977) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, אמי, תהיתי למקור שם משפחתך, ספרד.

אמי ספרד: שם המשפחה שלנו הוא סְפָרַד (Sfard) והסיפור שרץ במשפחה לגביו הוא זה: בתורת הקבלה יש תיאוריה לשלבי הלימוד, התיאוריה מיוצגת בראשי תיבות – פרד"ס (פֹּרַשׂ, רֶמֶז, דְּרָשׁ וְסוֹד). הסיפור המסופר הוא שרבי חכם נכנס לשדה וחזר עם הבנה חדשה שהסוד הוא הראשון ומכאן "סְפָרַד".

בראונשטיין: אוקיי. וכעת, אנא ספרי לי על העבודה שלך המוצגת בימים אלה ב"מקום לאמנות".

ספרד: העבודה "סינדרלות" נוצרה עבור ובשיתוף "המרחב השלישי", האגף לחינוך ואמנות בית הגפן. עבדתי עם האוצרות יעל מסר והדס זמר. בנוסף להצגתה במקום לאמנות היא מוצגת בבית הגפן בתערוכת קבע.

היצירה מספרת את סיפור סינדרלה שהוא אחת המעשיות הנפוצות ביותר בעולם עם אינספור גרסאות. בעבודה בחרתי להתמקד בארבע גרסאות. הגרסה הצרפתית, היא המוכרת (תודות לדיסני), בחרתי אותה כנקודת התייחסות. שלוש הגרסאות האחרות מייצגות תרבויות מקומיות אשר בצורה כזו או אחרת קיבלו יחס וייצוג לא מכבדים – גרסה רוסית, מרוקאית ופלסטינית.

העבודה היא מיצב המכיל מסכים ומולם כורסאות עם משענת גבוהה אשר רמקולים מוחבאים בתוכה. יוצא שכמו במעשה קסם (ההולם מעשיות) רק כשמתיישבים בכורסה ניתן לשמוע את המעשיה מסופרת. כל סיפור מסופר בשפת מקור: עברית, ערבית ואנגלית. באמצעות שלט המחובר לכורסה ניתן לעבור בין השפות ובין הגרסאות. בהתאם, משתנים הדימויים במסכים. לכל סינדרלה נבנה עולם ויזואלי באמצעות טכנולוגיה ושפה של משחקי מחשב. העולמות מבוססים על מחקר תרבותי והיסטורי. הסיפורים מוצגים מנקודת מבטה של סינדרלה, ויחד איתה מגלים את העולמות הקסומים והמרהיבים של כל תרבות. סיפורי מעשיות מתאימים לכל אחד, ללא הבדל דת, גזע, או מין. כולם יכולים ליהנות מנרטיבים גלובליים המתקיימים ברקעים תרבותיים שונים.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

ספרד: תמיד מתקשה להגדיר. אני משערת שבשנים האחרונות האמנות שלי היא בעיקר אמנות ניו מדיה ואמנות פוליטית. אני מנסה באמצעות האמנות שלי להאיר נושאים מטרידים, לחשוף נקודות הסתכלות שהן נסתרות ביומיום. באותו הזמן אני משתדלת להציג משהו שאנשים יוכלו להתחבר אליו, לא להתריס.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ספרד: ההשראה התחילה אצלי עם סדרת ספרים שהייתה להורים שלי על אמני הרנסנס והבארוק. ליאונרדו, קראווג׳יו, דירר, וכדומה. האמנים האלה הכניסו אותי לעולם האמנות, נתנו לי השראה ולימדו אותי לצייר. ככל שהתבגרתי גם התקדמתי עם ציר הזמן של תולדות האמנות. היום מעניינים אותי אמנים כמו איאן צ׳אן, היטו סטיירל, פיפילוטי ריסט, ויליאם קנטריג׳, וכדומה. מעבר לעולם האמנות, המציאות מספקת לי לא מעט השראה, נושאים כמו המצב הפוליטי המקומי והמציאות האקולוגית משפיעים רבות על עבודותי.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

ספרד: לעשות אמנות זה כמו לדבר עבורי, זה השפה שלי, ככה אני מתבטאת ומשתפת את מה שאני חושבת.

בראונשטיין: האם לדעתך יש דבר כזה 'אמנות נשית', ואם כן, מהו ההבדל לדעתך בין 'אמנות נשית' ל'אמנות גברית'?

ספרד: כל יצירה הנוצרת על ידי אישה היא אמנות נשית. בהכרח כשאישה יוצרת היא יוצקת לתוך עבודותיה, במודע או שלא במודע, את התרבות וההיסטוריה הנשית שלה. כנשים גדלנו במציאות שונה מזו של גברים, עם הזדמנויות שונות ויכולות התבטאות שונות. בשנים אלה ישנם שינויים לטובה במעמד האישה, אך עדיין אנחנו סוחבות איתנו את ההשפעות של ההיסטוריה הנשית. ההיסטוריה הנשית הזו משפיעה על היצירות שלנו. יחד עם זאת חשוב לציין שלא כל אמנות נשית זו מהותה, לעיתים תרצה אמנית להתבטא בנושאים שאינם קשורים להיותה אישה.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

ספרד: אני רוצה להציג, נקודה. אני לא אכחיש שיש הילה, יוקרה ומסאז׳ לאגו, להציג במוזיאונים ומקומות "נחשבים" אחרים. אבל בסופו של יום, חשוב לי שאנשים יפגשו את האמנות שלי. כל מקום הוא מקום ראוי. מצאתי שבמקומות תצוגה אלטרנטיביים לפעמים פוגשים יותר אנשים ויותר גיוון.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על עבודתך כיום?

ספרד: אני לא חושבת שיש אחד כזה, אני מורכבת מסך כל הזיכרונות. אני כן יכולה להגיד שהחדר שבו גדלתי הוא נקודת המוצא שלי. שם התחילה ההשכלה האמנותית שלי, ביליתי זמן רב לבדי, בהיתי, חשבתי ולימדתי את עצמי לצייר.

בראונשטיין: מה היית לוקחת איתך לאי בודד?

ספרד: כנראה ספר סקיצות ואת הקלמר שלי, שיש בו הכל. וזאת למרות שבשנים האחרונות אני מאוד דיגיטלית. אני עדיין שומרת להם אמונים וגם זה יותר מעשי באי בודד בלי מקום לטעון.

בראונשטיין: ולסיום, אמי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אמי ספרד בעוד 100 שנים מהיום?

ספרד: אני לא יודעת, כשאני חושבת על עוד מאה שנה אני מקווה שעוד יהיה עולם בכלל. ובאמת, יותר מעניין אותי העכשיו.

 

 

 

יהודית סספורטס: "הפיכת חומר מת לחומר חי."

הדמיון מרחיק הלכת של האמנית יהודית סספורטס מעסיק אותי מזה שנים רבות.

פעם אחר פעם אני מוצא עצמי חוקר, שואל, תוהה ואז – הלכה למעשה – נכנע אל מול יצירותיה הכבירות שכמו לופתות אותי בכוחן, ביופיין העז, בחוסר מוגדרותן.

מחד, ישנו משהו קולקטיבי, חשוף וחושף עד מאוד בעבודותיה, ומאידך, ישנו משהו, אם תרצו, "כמו-פרטי", "רק שלה", שהיא – ורק היא – יודעת את צפונותיו ואת צופנו.

וללא ידיעתה, אני מקיים דיאלוג ארוך, רב-שנים, עם יצירתה, ובכל פעם שאני רואה את האמנות שלה, אני חש מעין קונפליקט פנימי וחושב על הדימויים, על המטאפורות, על המורכבות פורצת הדרך ועל הלהט אשר נובע מתוך יצירתה.

לאחרונה זכיתי לראיין את יהודית סספורטס (ילידת 1969) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יהודית?

יהודית סספורטס: הגדרת מרחב היצירה שלי קשורה לעניין מהותי ובסיסי בחומרי חיים מטרידים ובלתי פתורים באופן המעיר את נוכחותך בזמן, כאדם.

יצירתי עוסקת במהותה בחדר מקביל וסמוי למציאות וזה המכונן את מרבית התנועה במישור הנראה.

אני עוסקת במובן מאליו שנמצא סביבנו רוב הזמן וזה המגרה או מפעיל איזורי ביניים אפורים בנו ובמרחב חיינו. איזור בלתי מוגדר וחשוד, הקשור במהותו לפער או לרווח בלתי מוסבר של נתק המתקיים ראשית כל בנו. הנתק, החור וההיעדר הם הסוכנים של המרחב החסר מצד אחד והפתוח מצד שני. עבורי, היעדר רצף או שבר בחוויית סינכרון מלאה של חיים, הם חלק מסימני ההיכר של איזור טרום או פוסט שפה, המאפיין את האיזור אליו אני מכוונת ובו עוסקת.

יש לי עניין בפער, רווח או מרחב ביניים אפור שיכול להשתייך לשני מרחבי קצה בו- זמנית: קצה אחד יכול למשוך למרחב מופשט גבוה ומזוכך מבחינה תודעתית והשני לאופן בו התנסות טראומטית קידדה עצמה במרחב התת-מודע שלך כסובייקט.

אני מנהלת מערכת יחסים ערה מאוד עם דימויים אילמים או אובייקטים פיסוליים אותם אני מנסחת מזה שנים, כחלק ממערך או משפט פיסולי הנושא בגופו קוד של זמן אחר, איכות של זמן הנמצא מחוץ למרחב הזמן ההיסטורי, הליניארי. אני מקדדת את היצירות הללו במכוון באיכות של זמן המנותק והשונה במהותו מקוד הזמן הליניארי של הדברים, החפצים או האובייקטים הרגילים המתפקדים כחלק בלתי נפרד ממערך סביבת ההרגל היומיומית שלנו.

אני מתעניינת בדימוי אילם, אופן פעולה או איזור במרחב חיינו, שלא ניתנים להגדרה/הסבר או ניסוח מלא ומיידי באמצעות השפה. איזורים אשר בלב מהותם מעוררים בנו התפעלות, רושם פלאי, תהייה או צורך בהכחשה ודחייה מיידיים, בשל רושם שלילי או חיובי כאחד. חוויה אנושית פעילה ומלאה המתקיימת בחדר מקביל סמוי ונוכח, המתקיים מעבר למרחב השפה עצמה. מהלך היצירה שאני מכוונת אליו קשור לחומר פעיל המנייד זמנים מאיכויות זמן שונות ומחבל במכוון בציר הקריאה הליניארי.

אני מנסה להפעיל ולהניע באופן אינטואיטיבי את חומר או גוף הדימוי האילם, ממרחב ראשוני מת ולא פעיל בו החומר מעצם מהותו: דומם. באמצעות פעולת רישום, צילום, או מהלך פיסולי, מתחיל משהו בחומר לנוע, באופן ההופך את החומר לחומר פעיל ואקטיבי. צופה וקורא בעל עין טובה לאמנות, יחושו בכך מיד. הם יוכלו להבחין אם יש חומר פעיל בדימוי או אם אין.

במשך כ-17 שנה אני מבצעת פעולות האזנה ארוכות טווח מסוגים שונים, למרחבי קצה באזורים שונים באירופה ובארץ. אני מקשיבה לחומר שלא ניתן לשמוע באוזן רגילה אך זה שניתן לחוש בו בסביבה בה אתה שוהה ונמצא. מערך הקלטות סאונד זה מהווה את בסיס מרחב הסטודיו אצלי במשך שנים רבות. מעין מנוע אקטיבי חשוב וסמוי מן העין המתקיים במרחב מקביל לסטודיו הפיזי בו מתבצעת פעולת הרישום, הפיסול או מהלך ניסוח ועריכת הסרטים. אני מגדירה פעולות אלה כפעולות סטודיו ללא זמן. אני יודעת מתי פעולה מתחילה ולעולם לא יודעת מתי בפועל תסתיים. חלק מהפעולות פעילות עד ליום זה ממש ומתקיימות במרחב למעלה מ-17 שנה.

מהלכים אלה לתחושתי מפעילים אותך כסובייקט ואת עצם ערנותך לחוויית הזרות שלך כסובייקט בעולם. חווית הזרות עומדת בלב היצירה כשער ופתח למרחב תת הכרתי סמוי ופעיל המפקד כחדר מקביל למציאות הנראית וזו הנחווית.

אני עוקבת וערה מאוד לאיזור שאני מנסה לנסח כאן בשיחה איתך, ומרגע שמבחינה בו, מתחילה להתכתב איתו, לתעד אותו ולהעיד על קיומו באמצעות עבודתי. אני סורקת ומאתרת סביבות חיים שונות בהם צפים ומגיחים דימויים אילמים הנושאים מידע נוסף שאינו ניתן להגדרה או ניסוח בשפה רגילה.

בראונשטיין: למה את מציירת?

סספורטס: אני לא מציירת. אני רושמת, אני מאזינה, מצלמת ומנסחת אובייקטים וחלקי משפטים באמצעות דימויים אילמים. פעולות אלה מבוצעות על ידי מזה שנים בעיקר כפעולה בה אני חשה לרגעים סינכרון וקוהרנטיות גבוהים מן הממוצע עם עצם החוויה. לצערי, איכות חוויה מסוג זה קשה לי יותר בחיי היום-יום. אימנתי את המערכת שלי במשך שנים להתרחב אל תוך הרגע והזמן דרך פעולת הכיסוי של הרישום. אני מניחה שאם יכולתי להשיג את רזולוציית ההרחבה של נוכחות מלאה בזמן הווה, ללא הפעולה הזו, חיי היו פונים לכיוון אחר מכיוון היצירה. איכות זו שאני מתארת קשורה להעמקה ממושכת והרחבה של המרחב הנמצא בכל חלקי הדברים. עצם הפוקוס בפעולת רישום ממושכת למשל, איפשרה לי מגיל צעיר ומאוד לא נוח בחיי, לפתוח פתח להכניס מרחב, שהגמיש את המציאות שנחוותה רגע לפני זה כאבסולוטית. אני רושמת או פועלת באופן בו אני פועלת בשל איכות החוויה אותה אני חשה. זה משול למעין ריאה מקבילה דרכה לימדת ואימנת את המערכת שלך לנשום כאיבר עוקף לאיבר שקפא.

בראונשטיין: מהן השראותייך?

סספורטס: אותיות, מילים, שפה, ספרות, שקט, מוזיקה, סאונד, ביצות, תנים, ניסים, רהיטים, אלימות, סיפורים, הלם, אי הבנה, זמן לילה, יהדות, שכחה, פילוסופיה, שירה.

בראונשטיין: מה לדעתך הופך אמן – לאמן טוב?

סספורטס: היכולת ההופכת אמן לאמן טוב, לדעתי, היא יכולתו של אותו יוצר לשהות לאורך זמן בחוויה אותנטית של אי ידיעה, אי מטרה, אי הבנה או לחלופין, שהייה לאורך זמן חריג במרחב מופשט ללא לחץ או צורך במענה לכלכלת זמן החיים. או לחלופין, מודעות רגשית גבוהה לכל מהלך אנושי מצמצם וזה המונע מבהלה או פחד של חזרה מהירה למרחב של הגדרה. ערנות ומערך התנגדות גבוה לצורך בהבנה או מסגור החוויה (שהצליחה עבודת אמנות טובה לפתוח), באמצעות רציונאל של שפה. יכולתו של אדם לשהות במרחב מופשט,  פתוח לאורך זמן, ולייצר במקביל הרחבה תמידית של כלי המכיל ניגוד משמעותי של זיהוי,  התמקמות, רגש, שייכות למרחב של ניתוק זרות ואי ידיעה. אמן טוב הוא זה המסוגל לחוות זאת להערכתי, את הסתירה הזו, בגופו שלו עצמו לפני הכול. הרישום, האובייקט, הם עדות אקטיבית אותנטית לאיכות שאני מנסה לתאר כאן, בעולם. רישום טוב נושא בתוכו את החשמל הפעיל הזה שפועל כחוויה שאינה תמיד נוחה בחייו של יוצר. בכנות מלאה, אינה נוחה עכשיו ומעולם לא הייתה. החוויה עצמה שלעיתים נחווית כקריעה וכתנועה הפוכה לתנועת הסדר וההרגל העומדים בבסיס החוויה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על עבודתך
כיום?

סספורטס: זיכרון חזק שעולה לי קשור לקצה העיר אשדוד, למרחב אחורי של דיונות וביצה שהתקיימה בקצה הדרומי של אשדוד לא רחוק מבית הוריי. קבוצת ילדים, שבט, מנהיג, עולם מקביל לעולם המבוגרים, שטח הפקר, ילד מהחבורה הנגדית שמועד לאזור הביצה. הבנה שחייבים לעזור ולהסתכן בחילוץ גם אם הקבוצה היא "האחרים". ביצה, ילדים, הנהגה, הובלה, חוקים אחרים, היעדר השגחה, בהלה. אני חושבת ששהייה שעות, ימים ושנים במרחב קצה אסור בו מתנהל עולם מקביל הפחידה וסיקרנה אותי באותה מידה. ההבנה שישנם התרחשויות רבות כל הזמן, גם אם סמויות מן העין ולהיפך, הן אלה שיכולות לכונן את הסיפור. עניין ברווח, נרטיב שגוי, ופניני נפש אינטימיים בשטח הפקר הפכו ללא ספק לחלק מפוקוס חיי בתודעה הבוגרת.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים רצף נרטיבי בעבודה שלך?

סספורטס: מניחה שכן. עניין שהתחיל בשיחה עם רהיט או חפץ ביתי תמים הנושא בחלקו התחתון מישור סמוי מקודד של כל המידע התרחב עם הזמן למרחבים נוספים. עניין בתת הכרה של חפצים, רהיטים ואנשים בתוך מרחב ביתי התרחב לעניין במרחבים תת קרקעיים מקבילים המתפקדים כפתח למידע שאינו מסודר, מאורגן או מנוסח אך כזה שקפא בזמן הודחק, מודר והועלם במכוון במרחב המחייה הקולקטיבי של התרבות. עניין בעולם של למטה ועולם של למעלה. עניין בחדר מקביל, בהצמחה של ענף מקביל כי חסום כאן.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

סספורטס: לא עסקתי בשאלה זו באופן ישיר. יש חללי תצוגה נפלאים ואנשים קשים מאוד לעבודה ושיחה ויש חללי תצוגה פחות טובים ואנשים נדירים לשיח ועבודה משותפת איתם.
חלל נפלא המגיע עם אוצר ענק הוא בהחלט מתנה גדולה ונדירה. אכן ראיתי מהלכים מעולים בחללים יוצאי דופן ומעוררי השראה במקומות שונים בעולם אך לא גיבשתי בכנות חלום ספציפי למוזיאון מסוים. הפוקוס אצלי קשור למפגש עם אדם, אוצר, כותב וניצוץ שנדלק ואלה מביאים איתם חלל הקשור אליהם, באופן ישיר או עקיף, אליו אני בהמשך מייצרת, מתייחסת ומנסחת יצירה. לא עולה בראשי כרגע החלל האולטימטיבי. דרכי עד היום התפתחה משיחות, ממפגשים עם אנשים זרים שהפכו לאנשים קרובים מאוד באמצעות מפגש עם המיצב, הכתיבה, הרישום או הסרט שהצגתי אי שם במרחב הציבורי כאן או בעולם.

בראונשטיין: מהי דעתך על ההגדרה "אמנות נשית", והאם באופן כזה או אחר את מרגישה שאת חלק מהגדרה זו?

סספורטס: עצם השאלה או עצם ההגדרה מעידה על רווח ופער מטריד ביותר שעדיין קיים. אין למיטב הבנתי אמנות נשית. יש אמנות טובה וטובה מאוד שבין היתר נעשתה על ידי אישה או גבר. הצורך במושג זה, אמנות נשית, ככלי פעולה, הכרחי לסגירת הפער העצום הקיים בימינו. אך באותה מידה, כל מהלך מודע המשלב בתוכו עירנות גבוהה לאמנות מעולה שבין היתר נוצרה על ידי אישה ובשל כך ראוי וחשוב ביותר לחשוף אותה כמהלך שווה באופן מלא – מבורך.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

סספורטס: הפיכת חומר מת לחומר חי. פתיחת מרחב, פתיחה של רווח המייצר תנועה, גמישות מחודשת באשליית הראש היודע, תנועה יפה ועדינה בנפש ובלב. הפעלה של ידע אנושי סמוי המשול לפעולה של כישוף חיים אקטיבי וחיובי הקשור לפעולת החיים.
הורדה והפעלה אקטיבית של אוויר נקי ממרחב ראשוני ער ונוכח מאוד, זר וזה שלא שייך לאיש אל איזור חיים פיזי משומש, נגוע, רקוב, לפעמים חשוך ונמוך. ניצוץ פעיל וחזק שנפתח שוב באופן אחר וזר, במרחב חיים סגור שפסקה בו תנועה.

בראונשטיין: האם לדעתך אמנים שלמדו בבית ספר לאמנות טובים יותר מאמנים אוטודידקטים?

סספורטס: שאלה מורכבת. לא אוכל לענות עליה באופן אחראי כאן.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יהודית סספורטס בעוד 100 שנים
מהיום?

סספורטס: מניחה שאי ידיעת המענה לשאלה זו קשורה למהות פעולת היצירה והחיפוש המניע בזמן הווה, בקוד הזמן בו אתה חי כרגע כאדם. מקווה שאני מספיק כאן כרגע בחדר המקביל, באופן שלא יאפשר לי לענות או לנסח מענה ראוי לעתיד אפשרי…

 

"יעקב והמלאכים": קובי עובד ותלמידי "מלאכים": מוזיקה המהלכת קסם על שומעיה, רגישה מאין כמוה ומדויקת

משהו ביצירתו של קובי עובד, כפי שזו באה לידי ביטוי באלבומו "יעקב והמלאכים": קובי עובד ותלמידי "מלאכים", שיצא ב-2012, נגע בי לעומקיי.

זהו לא רק קולו הנעים מאין כמוהו, הנוגה, הבהיר, של עובד, כי אם, לדידי, אלו הן בעיקר האינטרפרטציות הייחודיות שלו ורגישותו הרבה בבואו אל הטקסטים המקראיים הקדושים.

עובד כמו מכניס חיים ופירושים משל עצמו לשפת המקרא ונוסך בה את האמת שלו, דרך קולו הצלול והכן.

ראוי שזמר זה – ולהקתו-מקהלתו – יזכו להכרה ולהצלחה של אחרים המשתייכים – בצורה זו או אחרת – לסוגה מוזיקלית זו, ובראשם, ישי ריבו.

כולי תקווה שכמה שיותר ייחשפו לאלבום יפהפה זה ולמוזיקה אשר כמו מהלכת קסם על שומעיה בו – על רגישותה ודיוקיה – ובכך יכניסו אל תוך ליבם יוצר מחונן זה.

להזמנת הופעות ניתן ליצור קשר ישיר עם עובד בטלפון: 054-5954598.

"חרוזים קלוקלים" מאת טוביה ריבנר: חכם, רגיש, נדיר במקומותינו

יפה עשתה לאה צבעוני, אשר הבינה את החשיבות של הוצאתו לאור במהדורה שנייה של "חרוזים קלוקלים", ספר השירה החכם והרגיש של טוביה ריבנר שראה אור לראשונה ב-2004 תחת השם "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים".

הספר חשוב ואף נדיר במקומותינו, ומייצג, לדידי, עולם אחר של שירה, של ידע ואף של זיכרון, ומכאן חשיבותו הרבה.

איוריו הנפלאים של יוסל ברגנר, מהחשובים והמשמעותיים שבציירי ישראל, שופכים אור על מילותיו של ריבנר ובכך יוצרים עוד נופך – ויזואלי – לכישרונו הרב של המשורר.