"המסעדה": הרבה יותר ממסעדה

זכיתי השבוע לחוויה קולינארית יוצאת דופן, כאשר חברתי הטובה, אורית, הזמינה אותי לחגוג את יום הולדתי שחל ב-2 במאי, במסעדה, שעוד בדרכנו אליה, היא אמרה לי שהיא מצוינת ושאנחנו חייבים להפוך אותה למסעדה החדשה "שלנו".

מה אני יכול להגיד? כשאורית צודקת – אז אורית צודקת.

הגענו בשעת אחר צהריים ל"המסעדה" הממוקמת ברחוב הארבעה 18 בתל אביב, והמקום היה עמוס בלקוחות שנראו לי מאושרים. הצלחות שעל השולחנות נראו כל כך מעוצבות שאני מודה: בלוטות הרוק התחילו לעבוד.

התיישבנו לנו בחוץ, ואורית הוציאה את הסיגר שלה והתחילה לעשן אותו.

לדבריה, "הכל פה טעים – וגם זול". הופתעתי לגלות שמחירן של המנות הראשונות הוא רק 15 ש"ח ושל העיקריות 30 ש"ח בלבד. האם זה הגיוני? האם אני בתל אביב היקרה להחריד או באיזו פריפריה נשכחת מלב?

מסתבר שאכן, אלו הם המחירים הכה שפויים ב"המסעדה". אוכל מצוין לא בהכרח חייב להיות יקר. במקרה של "המסעדה", אף נהפוך הוא.

פתחנו בשתי מנות: כרובית אפויה וחציל בטחינה. מה אומר לכם – פשוט תענוג לחך. טעמים מהסוג שפשוט לא ניתן לתאר במילים, בעלי עושר קולינארי ואף יופי צורני יוצא דופן. הכרובית בושלה בדיוק במידה הנכונה, החציל היה נימוח בצורה מדויקת. כאמור, ורבאלי ככל שאני – נותרתי ללא מילים.

לעיקרית הזמנתי סלמון נורבגי ואורית הזמינה "דיאטה". קרי: שום דבר.

הסלמון היה מופלא והפירה שמתחתיו מושלם בכל קנה מידה.

מוזר, אבל אפילו מיץ התפוזים שהזמנתי היה משובח.

לשמחתי, זכיתי לפגוש את אמיר בן שטרית, בעל המקום (או אחד מהבעלים, לא ביררתי זאת לעומק). בן שטרית, גבר צעיר ונעים הליכות ניגש ושוחח איתי ואף הזמין בסוף הארוחה אותי ואת אורית לקינוח שוקולד – שהיה אף הוא מעדן.

החשבון הראה 70 ש"ח בלבד והשארנו 10 ש"ח טיפ. (גילוי נאות: בדרך כלל הייתי משאיר הרבה יותר, אבל אולי בגלל שישבנו בחוץ, והיה עמוס, אז פגשנו ארבעה מלצרים שונים: אחד מקסים וחייכן (לדבריו, "חצי תימני – חצי מרוקאי"), מלצרית יפהפייה, עוד מלצר, שכמדומני, היה מנהל המקום, ומלצר רביעי, צעיר, יפה-תואר ועם קעקוע ענק באותיות באנגלית על הזרוע שעשה את עבודתו, אך איך לומר בעדינות מירבית – לא נתן לי ולאורית את תחושת האקסטרה שכה קיווינו לה. אם הוא היה מחייך מעט, אולי לא הייתי מציין זאת. בכל זאת, כשהאוכל כל כך טוב, חובה, לעניות דעתי, על המלצרים לחייך ולשדר אופטימיות קוסמית. מה גם, שבסוף הארוחה ביקשנו משלושה אנשים שונים לקבל עודף משטר ה-100 ש"ח שלנו והמתנו דקות ארוכות עד שאכן העודף הגיע. חבל.

עם אוכל לא פחות ממושלם, במחירים כה עממיים, גם השירות חייב להיות מושלם. אולי בפעם הבאה.)

בשורה התחתונה: רוצו ל"המסעדה" עוד היום. אה, כן. ותיאזרו בקצת יותר סבלנות מאיתנו.

 

 

 

מודעות פרסומת

"אדוני שר האוצר": בזכות אלוהי הפרטים הקטנים של שלמה משיח, בזכות אלוהי הפרטים הקטנים של יהורם גאון

לעתים אני מוצא עצמי צופה כמהופנט בתכנית הקאלט "קרובים קרובים" – המשודרת בלופ בטלוויזיה החינוכית.

התכנית, ששודרה באייטיז – בעידן של ערוץ טלוויזיה יחיד – היא הרבה מעבר לתכנית בלבד עבורי. היא עולם שלם של זיכרונות, של היזכרות בשאיפות. של תום-של-תקופה: חנות מכולת. פלאפל. בירה שחורה. לוטו. נסיעה באוטובוס ל"עיר". (ולא ל"עיר" תל אביב או ל"עיר" ניו יורק, אלא דווקא למכורתי, ה"עיר" פתח תקווה).

הייתי ילד אז, כשהתכנית שודרה בשיא אונה, עם שאיפות אדירות, עם תכניות בריחה מתוכננות בקפידה, עם תקוות עצומות, אבל גם עם חרדות לרוב, ופחדים – בעיקר מאבי.

כשאני צופה ב"קרובים קרובים" היום, אני נזכר בגעגוע, שלא לומר בערגה, באותו אדם ממנו כה חרדתי בילדותי. אני כמו מתבונן במי שהייתי אז, פעם, ומבין את "עצמי" טוב יותר – בהבנה חומלת, במעין השלמה.

יהורם גאון, שכיכב ב"קרובים קרובים", הוא סמן עבורי. סמן של תקופה. סמן של דמות אב – כפי שגילם ב"קרובים קרובים" את אביהם הנעים והחומל של אביתר, אפרת ומולי.

דמותו הייתה של אב טוב, מכיל, מקבל. אב – ללא ספק מודרני. כזה שלי מעולם לא היה. אם תרצו, דמותו של "יורם" (ולא יהורם) של "קרובים קרובים" המיתית הייתה דמות אב בסגנון ביל קוסבי (לפני שלל הפרשיות שדבקו בו עם השנים…), אב מ"הסגנון החדש".

כשהוזמנתי ל"אדוני שר האוצר", הקומדיה בכיכובו, אני מודה: התרגשתי.

לראות את גיבור התרבות הנפילי הזה על במה – לראשונה בחיי? להיזכר…? האם אני רוצה בזה כעת? האם אני מוכן לזה?

כן, החלטתי. It's about time.

וכמה שאני שמח שעשיתי זאת.

אין ספק. גאון הלהיב אותי, ריגש אותי, ואף הימם אותי בכישורי המשחק הווירטואוזיים שלו. גאון ממזג בתוכו תכונות-על רבות, ההופכות אותו לכוכב הסטואי שהוא: הדיוק הקומי, המקצוענות, השמת הדגש בדיוק במקומות הנכונים, התנועות, הסגנון-הקול הייחודי שלו, והעוצמה הבימתית, אם תרצו – הכריזמה האדירה, הכוחנית משהו, הגלומה בו, הופכים אותו לגאון קומי.

אכן, יהורם-גאון-קומי.

אך מלבד גאון, ישנו כוכב נוסף ב"אדוני שר האוצר", כוכב-של-מאחורי-הקלעים, שקולו חזק וצלול מאין כמוהו. קול שהזכיר לי את טובי כותבי הקומדיות לדורותיהם, ומעל כולם את ניל סיימון. זהו קולו של המחזאי הגאון שכתב את "אדוני שר האוצר", שלמה משיח.

משיח כתב מחזה מבריק, שנון מאין כמוהו, צבע אותו באזכורים מדויקים על הפוליטיקה המושחתת, המנוונת, בה אנו חיים יום-יום בנקודה הקטנה שלנו כאן. במילים כאלה או אחרות, אומר מחזאי זה, "כו-לם מושחתים", "כו-לם גנבים", ועכשיו – "לך תגיד שאין לך אחות…" (בהקשר ישיר לטקסט המחזה). משיח הוא ללא ספק מגדולי המחזאים שקמו לנו.

בנוסף, גאון מוקף בקאסט מושלם של שחקנים גדולים. גלעד פרלמן בתפקיד הורס ומדויק של "בר חלוף" (איזה שם רב-רבדים בחר משיח לדמותו של העוזר הנאמן, הרופס, העושה-כל-למען, של יואל תפוחי, אותו מגלם בחן כה רב גאון). תפקיד שתפור למידותיו, שמתאים בול ליכולותיו הקומיות האדירות. פרלמן מלהטט על הבמה במעין מחול שדים מרהיב של מימיקה ותנועה שטרם ראיתי – מושלמת ומצחיקה להפליא כמותה – על במות ארצנו, והופך את "בר חלוף" לדמות מעוררת מחשבה ורגש, לדמות עמוקה. דמותו של פרלמן-בר חלוף איננה משנית כלל וכלל, כי אם ראשית בעיניי, והוא-הוא נושא הכלים האמיתי של המחזאי.

גם גילת אנקורי הפציצה בדמותה השרה-נתניהוהית משהו של חביבה תפוחי, אשתו של שר האוצר המיועד גאון. "האם האישה הזאת לא מתבגרת?" תהיתי, בעודי מביט בה ונפעם מכישוריה המשחקיים. אין ספק. גילת אנקורי איננה רק שחקנית טובה, אלא אף אישה מצודדת, מהיפות שבשחקניות בנות גילה.

לסיכום, "אדוני שר האוצר" היא מההצגות (או ליתר דיוק, מהמחזות) הטובות ביותר שראיתי מעודי. היא מושחזת – הן בכתיבה והן במשחק, מותאמת כמו כפפה למידות ממחישיה-שחקניה העושים חסד עם מילותיו של המחזאי המופלא שיצר אותה, אך בעיקר – נותנים לקהל הצופים חומר רב למחשבה על מצבנו העגום כחברה הצופה במנהיגיה שוב ושוב נופלים עם שלל בכיסיהם, מחופרים בתוך בורות – שהם כורים לעצמם – עם תאוות הבצע שלהם שלא יודעת שובע, עם הגרידיות האינסופית של תאוותם חסרת הגבולות. מבטלים את כל מעשיהם הטובים עם נפילות מן הסוג הזה, הופכים בעצמם, בעל כורחם, לסמן של תקופה, שחוזרת על עצמה, כמו בלופ, שוב ושוב, שוב ושוב.

איציק (יצחק) נעימי: מדריך הטיולים האידיאלי

בחול המועד פסח (2016) יצאתי לטיול עם ידידתי טובה, למצדה.

הטיול – שאורגן על ידי זיוה גאון, המארגנת טיולים מקסימים למקומות נבחרים בארץ ובעולם, ואשר טיוליה תמיד מצליחים להעשיר אותי – הן במראות, הן בתחושות, והן בידע – הפגיש אותי עם אדם נפלא ומיוחד: מדריך הטיולים איציק (יצחק) נעימי.

נעימי, אדם נעים הליכות מאין כמוהו ובעל ידע עצום, הצליח ללמד אותי כה רבות בטיול בן יום אחד.

הידע שלו מרתק, ומעל הכל – חובק-נושאים. למשל, הוא חינך אותי – ואת יתר המטיילים ברי-המזל בטיול הזה – לגבי סוגי אבנים, טופוגרפיה, על מראות של מקומות שונים (ערד, באר שבע ומצדה) – לא רק בימינו אנו, אלא כפי שהם נראו בעבר הרחוק ביותר, במאות קודמות, ואף – לפני אלפי שנים.

בנוסף, שמחתי עד מאוד שהוא לא ניסה להצחיק אותנו, המטיילים, כפי שכה מדריכי טיולים רבים עושים – או ליתר דיוק – מנסים לעשות – אלא שימש כמעין מגדלור לפן התרבותי, האינטליגנטי, החוקר את עברנו כדי לדעת טוב יותר על מהות ההווה בו אנו חיים, ואז, לכוון היטב את דרכנו אל עבר עתידנו.

בעברית צחה, הדריך אותנו נעימי והעשיר את דרכנו – מפתח תקווה, דרך כביש 6, עבור בבאר שבע, ערד, ועד ליעדנו הסופי, הנכסף – מצדה.

אני ממליץ גם לכם להזמין את האדם המקסים הזה להדריך אתכם בטיוליכם הבאים, ובנוסף, לעשות בוקינג מיידי לאחד מטיוליה העשויים היטב, המהודקים, ובעיקר – הכל כך שמחים: מלאי מוזיקה ארץ-ישראלית ואף ים-תיכונית (ומי באמת היה יכול להאמין, שאני, מעריץ מושבע של מוצארט, בילי הולידיי וטורי איימוס, אמצא את עצמי מזמזם שיר של הזמיר הלאומי א. גולן במטבח, ביום-שאחרי-הטיול…) של זיוה גאון, מלאת המרץ והאנרגיה החיובית.

גאון, בדרכה, חינכה אותי ש"עממי" זה מחמאה. שלהיות בקרב "עם ישראל" זוהי זכות – וברכה. שדווקא אני הוא זה שצריך לצאת מעט יותר מתוך "הבועה" הניו-יורקית והשינקינאית שלי, ולהמציא את עצמי מחדש. לא להתבייש, אלא דווקא לזמזם – בגאווה לאומית, את "השירים ההם", וכך, להרגיש ישראלי – על כל המשתמע מכך.

להיות חלק מהרוב. מההמון. סוף סוף, להיטמע.

 

זיוה גאון, להזמנות טיולים, טלפון: 052-2325256

איציק (יצחק) נעימי, להזמנת הדרכות, טלפון: 052-3663161

אמיר שלומיאן: הרבה מעבר לזמר, הרבה מעבר למוזיקה

זכיתי לחוות את החוויה הייחודית של "הופעה ביתית" (להלן, הופעה בדירת מגורים) של הזמר והיוצר אמיר שלומיאן בדירתה התל אביבית של נטע, חברה של ידידתי הטובה, מאיה.

שלומיאן, זמר רגיש וייחודי – ופסנתרן מחונן – הגיש ערב מיוחד במינו של שירים מקוריים שלו, ובין לבין שזר את סיפור חייו האישי. בין היתר, סיפר שלומיאן שהוא חלה בסרטן, והוא מתמודד איתו באומץ רב – ובדרכו הטבעית. בנוסף, הוא סיפר על אביו שנפטר, ועל תחושת האובדן הקשה, ואף סיפר על שאיפתו לדו-קיום בין יהודים וערבים, ועל עבודתו כמורה באזור קריית טבעון, מקום מגוריו.

שלומיאן, שטוב הלב והרגישות שלו ניבטים מעיניו, נגע ללבי. הן בסיפורו האישי המורכב, והן בשיריו היפים. אך מעל הכל, מצאתי את עצמי מתרגש מנגינתו יוצאת הדופן בפסנתר. משהו בנגינתו הזכיר לי את טובי הפסנתרנים.

אני ממליץ גם לכם להזמין את שלומיאן ל"הופעה ביתית" בסלון דירתכם או ביתכם. כל מה שהוא צריך זה פסנתר.

למופע שלו קוראים "על רגעי הערות" – והוא נפלא.

אגב, כל מי שנכח ב"הופעה הביתית", בחוויה הייחודית שבה הייתי, תרם 50 ש"ח עבור שלומיאן, ועבור שליחותו – המוזיקלית והקיומית. בדירה נכחו כ-30 אנשים, כך שאני מקווה שבסוף הערב קיבל האמן הייחודי הזה 1500 ש"ח.

יפה יהיה אם להבא ייאמר לאורחים בהופעותיו שהמינימום "לתת" הוא 50 ש"ח – אך כל אחד יכול להוסיף לזה כראות עיניו. אם הדבר היה נאמר מראש, בשמחה הייתי נותן לכל הפחות 100 ש"ח עבור ההופעה היפה, המרגשת, ומכמירת הלב שבה זכיתי להיות.

שחר מרקוס: על האבולוציה של האמנות

שחר מרקוס, מהאמנים הצעירים המסקרנים ביותר החיים כיום בישראל, מציג בימים אלו את עבודת האמנות המרתקת, "קינג אוף פלאפל" כחלק מהתערוכה "מדהים! מהמם! מופלא!" המוצגת בימים אלו במוזיאון פתח תקווה.

מרקוס בן ה-44, נשוי ואב לשתיים, הוא אמן מיצג ווידיאו. שוחחתי איתו היום על עבודתו המרתקת ויוצאת הדופן.

"אני זוכר שראיתי את העבודות שלך "אין אמן בעירו" ו"סביח", ופשוט התלהבתי כמו ילד. הן עבודות מעולות. איך היית מגדיר אותן?"

"העבודה "סביח" היא יותר וידיאו-פרפורמנס. היא בעיקר תיעוד של "אקשן-פיינטינג". זה מיצג מחווה ופעולה. העבודה היא מחווה לג'קסון פולוק."

"ו"קינג אוף פלאפל"?"

"העבודה הזאת קשורה לשנת 1969, אז נחת האדם הראשון על הירח, ומשם זה התגלגל לרעיון של אסטרונאוט ישראלי על הירח, ומה הוא עושה? פותח דוכן פלאפל. זה כל כך מופרח – וזה נראה לי הכי הגיוני, כי ישראליות זה יזמות וחלוציות. להיות הראשון לעשות משהו שנראה בלתי-אפשרי."

"זאת עבודה שונה משאר העבודות שלך."

"אני כל הזמן משתדל לעשות משהו אחר. לעשות… עוד צעד על הירח, להתקדם, לקדם את עצמי, לא לחזור על עצמי."

"מה הן ההשראות שלך?"

"גם ההשראות שלי משתנות. בתחילת הדרך הייתי מושפע מפיטר גרינווי וגם מטים ברטון. גם מרינה אברמוביץ' היא סוג של השראה – ומרסל דושאן. בארץ, האמנית תמר רבן היא זו שלימדה אותי על פרפורמנס ואני גם אוהב את אורי קצנשטיין."

"אגב, שאלת מיליון הדולר: פלאפל אתה אוהב?"

מרקוס צוחק. "סביח אני אוהב יותר מפלאפל. אבל לא בצורה חולנית."

"אני חושב שאתה ראוי לפרס ישראל על האמנות הייחודית שאתה יוצר."

"אני לא מפנטז על פרס ישראל. אני קצת צעיר בשביל זה."

"לסיום, שחר, אני חייב לשאול אותך: מה דעתך על מירי רגב, שרת התרבות שלנו?"

"מירי רגב? אני לא רואה את הקשר ביני לבינה. היא לא משפיעה על החיים שלי."

ציפי שביט: וירטואוזית חסרת גיל מעוררת השראה

במופע הנוכחי שלה, "דרושה עוזרת", מוכיחה ציפי שביט שהיא ללא ספק אחת מהקומיקאיות הגדולות שלנו.
אם תרצו, האורים והתומים של הקומדיה הישראלית לדורותיה.

נראה כאילו שביט, עם השנים, יצרה לה מעין סוגה משל עצמה. סוגה סטואית, מרוחקת משהו מכל שאר הקומיקאים באשר הם: "סוגת ציפי שביט".

במופע, מגלמת שביט עוזרת בית (בעלת מבטא רוסי כבד), המצליחה לשלב בין ניקיון הבית הפיזי לבין מעין "טיפול נפשי" בבעלי הבית שלה, נעמי ועמוס, הזקוקים ללא ספק ל"סדר" שהיא מכניסה לחייהם המבורדקים.

על אף 69 שנותיה (נכון לשנת 2016), ניכרת בשביט ויטאליות ותנופה שלא היו מביישות אף בת 20.
יותר מכל, בכישרון הקומי האדיר שלה, בדיוק ובתזמון המשחקי הנדירים באיכויותיהם שלה, הזכירה לי שביט את לוסיל בול, מהקומיקאיות האמריקאיות הגדולות של כל הזמנים, ולדעתי, אין מחמאה גדולה מזו.

כאדם המחשיב עצמו רוחני ומאמין גדול באנרגיות של בני אדם, ברגעים מסוימים בהצגה ממש חשתי איך האנרגיות הטובות של שביט מגיעות עד אליי וממש מועברות אליי ממנה, וזו היתה הרגשה מיוחדת במינה, שלא לומר מזככת.

עוד ראויה לציון היא דפנה דקל, שבשנים האחרונות התמקדה בעולם הילדים, אך לאחר שצפיתי בה ב"דרושה עוזרת", היא מוכיחה ללא כל ספק שמקומה הוא איתנו, עם "המבוגרים".
המשחק, הכנות, ואף טוב הלב של דקל, מועברים לקהל היטב והיא בחירה מצוינת לתפקיד נעמי, אשתו של.

אני ממליץ בחום ל"אנשים החדשים", ה"דיגיטליים", בני העשרים ומשהו, לקנות כרטיס ל"דרושה עוזרת", לשאוב השראה מאחת הקומיקאיות הגדולות שלנו אי-פעם, ללמוד דבר או שניים על דיוק קומי, על וירטואוזיות, ואולי החשוב מכל – על אהבת אדם.

כל אלו ועוד טמונים בציפי שביט, הראויה לתפישתי אף בפרס ישראל, לאות הוקרה על כך שהאנרגיות המופלאות שלה, חסרות-הגיל, מלוות את הפסיפס הישראלי מזה דורות, מעשירות אותנו, משמחות אותנו, ממלאות אותנו אהבה.

"הלילה הזה כולו שירה": רעיון מצוין, ביצוע יפה להפליא

הקרדיט לספר החשוב "הלילה הזה כולו שירה – שירה ישראלית המתכתבת עם ההגדה ועם יציאת מצרים" מגיע ללא ספק לעורך מרדכי דוד (מודי) כהן.

כהן, בתבונה רבה, בחר 70 שירים ישראליים המחברים – כל אחד בדרכו – את ההגדה המופלאה, המוכרת ועתיקת היומין, למציאות חיינו היום.

לכל שיר מתלווה התייחסות שמטרתה להדגיש את החיבור של השיר להגדה ואף להעלות דיון בעקבות השאלות שהשיר מעלה.

אמנם 70 השירים שנבחרו הם חשובים, אך עם כל הכבוד למשוררים הקאנוניים-ממסדיים – המוכרים מאוד גם מחוץ להקשר זה של ההגדה – כדוגמת עמיחי, אלתרמן, ויזלטיר וגולדברג, הייתי רוצה לקבל פירוש חדשני, קצת אחר, ניסיוני ופורץ דרך, של משוררים פחות מוכרים.

למשל, מאוד הייתי רוצה לקרוא בהקשר של ההגדה שיר של המשורר החשוב רועי "צ'יקי" ארד. גם של רועי חסן ועדי קיסר, ואף של המשוררות האהובות עליי במיוחד בימים אלו: ריטה קוגן וחגית ורדי.

עם זאת, גם השירים המופיעים בקובץ זה הם יפים לאין שיעור והבולטים ביניהם בעיניי הם "ליל פסח" של אשר רייך, שירו של אדמיאל קוסמן (בעמוד 38), והשיר האהוב עליי בכל הקובץ – "בית" של חוה ניסימוב. זהו שיר יפהפה, חזק, מכמיר לב – על פסח בגטו וארשה בשנת 1943.

לסיכום, "הלילה הזה כולו שירה" הוא לא רק רעיון מצוין וביצוע יפה להפליא, אלא אף ספר חובה בכל בית יהודי הרוצה לציין את החג עם ערך מוסף חדש, עם מקום לדיון רלבנטי, דיון בעל ערכים, עומקים מגוונים, וראייה חדשה של ההגדה.