"וזה נגמר באהבה" מאת ישראל אפרים בר-און: על יופיים – וחשיבותם – של ההנצחה, הכנות וההומור ככלי מפתח בספרות היהודית

כמה יופי טמון בספר המופלא והמרגש "וזה נגמר באהבה" של ישראל אפרים בר-און.

כמה רגשות צרופים בו.

ומעל הכל – כמה כנות.

כנות חותכת בבשר, נוגסת-כל, כנות רושפת, חושפת, עמוקה ומעמיקה.

כנות של חיים. של מוות. של שואה.

*

וכמה הומור…

הומור מורכב: ישיר, אך עמוס במשמעויות ובתתי-משמעויות, מכופלות, עם קפלים ומעמקים ביניהם. הומור יהודי. ייחודי. מנצח ונצחי.

הומור "אחר".

כתיבתו של בר-און הינה מקורית מאין כמוה. זוהי כתיבה רלבנטית: אישית מאוד, אך עם זאת, אוניברסלית-פנורמית.

הספר בן ה-303 עמודים מכיל 28 סיפורים טעונים רגשית וטעוני רגש. סיפורים מעוררי מחשבה ועיון מעמיק. סיפורי-שורש יפהפיים המעוררים הזדהות.

גם בי. גם בגילי הצעיר יחסית.

אני קורא לאנשים הצעירים, הדיגיטליים, כן, דווקא לכם, קוראיי הנאמנים, לקרוא את הספר המופלא ומעורר ההשראה הזה.

ללמוד ממנו על החיים "אז" ולעמוד על החיים "אז" – לעומת החיים "היום".

והרי ללא הדיגיטציה – החיים שניהם דומים.

הזמן מתקצר ומתחבר.

חיים ומוות.

אמת.

יהדות.

ושואה.

והומור… כן, כמובן… איך לא… ההומור…

*

בשורה התחתונה: זהו ספר על שורש. על אהבה. על תקווה.

בשורה התחתונה: זהו אחד הספרים היפים והחשובים שראו אור בשנים האחרונות בישראל.

אנא קראו אותו. למדו ממנו.

הרחיבו את אופקיכם בעזרת כתיבתו המופלאה, הייחודית כל כך, ה"אחרת", של ישראל אפרים בר-און.

מודעות פרסומת

"אדום: 50 סיפורים על אהבה ותשוקה של גדולי הספרות בעולם": ארוטיקה כובשת באמצעות מילים – אז והיום

אוסקר ויילד כתב: "אני יכול להתמודד עם כל דבר, מלבד פיתוי".

יש משהו מדויק במשפט זה כדי לתאר את הלך הרוח של הספר החדש "אדום: 50 סיפורים על אהבה ותשוקה של גדולי הספרות בעולם" שראה אור בהוצאת "אסטרולוג".

הספר, בן ה-382 עמודים, מכיל סיפורים אירוטיים אשר בהם ישנו מתח מיני – אך כזה הנזהר שלא ליפול אל תוך מלכודת התיאור הפורנוגרפי.

הספר כולל יצירות של גדולי הספרות לדורותיה, ביניהם ויילד, צ'ארלס בוקובסקי, ד. ה. לורנס, ועוד רבים וטובים, ואף מכיל מספר יצירות מאת הסופרות הישראליות החשובות נילי וייל והדס קרן.

זהו ספר חשוב ביותר בתחומו, המרחיב את הדעת – ואת הלב – בנושא כה משמעותי זה.

אין לראות בנושא זה טאבו כלל וכלל כי אם חלק אינטגרלי – ורלבנטי – מחיינו כיום, וניתן באמצעות הסיפורים ליצור מעין תמונה פנורמית, רחבה מאוד, המייצגת את ההבדלים בכתיבה האירוטית אז – והיום.

כדאי ואף רצוי להקיש מן הסיפורים שבספר אל תוך תפישת האירוטיקה כפי שהיא בעינינו-אנו, ללמוד ממנה, ולהרחיב הן את ידיעותינו בנושא, הן את יישום ידיעות אלו בחיינו.

גוסטבו בר ולנזואלה: אהבת ישראל כאמנות ריאליסטית או: "ישראל. ביום-יום. זאת ההשראה הגדולה שלי."

היפר-ריאליזם, אותו זרם אמנות ייחודי הבא לידי ביטוי בציור פיגורטיבי, ידוע בניסיונו להשגת מראה מציאותי ככל שניתן בציור.

בעיניי, גוסטבו בר ולנזואלה, הוא מלך ההיפר-ריאליזם של ישראל.

ציוריו, גם אלו העוסקים בנושאים יום-יומיים – יש שיאמרו אף ג'נריים – מותירים ניצנים ומשקעים של מחשבה, של רעיון ושל עומק רב-רובדי בכל המתבונן בהם עם כוונה, עם רצון כן לראות "מעבר".

קולו החזק, האחר, ונקודת המבט המעמיקה והפילוסופית שלו, נשמעים-נראים למן המרחקים, ועבודותיו הן כאלו שינצחו את הזמן, יישארו בחיים – הן באמנות, הן בהיסטוריה – עוד שנים רבות.

זכיתי לראיין היום את ולנזואלה, שהתגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, נעים הליכות, חכם ורהוט, וזאת על אף שלא נולד בישראל – כי אם בצ'ילה, ממנה עלה לארץ בשנת 2004. המבטא הספרדי הכובש שבפיו מוסיף לו עוד נדבך של חינניות וקלילות כובשת.

ולנזואלה בן ה-42 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1974), הינו "פרוד פלוס שתי בנות", כדבריו, הגר ברמת גן.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, גוסטבו?"

"ריאליזם לכל דבר. יש אנשים שרואים בעבודה שלי היפר-ריאליזם. הבסיס שלי זה טכניקות אירופאיות קלאסיות. זה מה שלמדתי בצ'ילה כילד, עם מאסטר. וגם למדתי ריסטורציה והיסטוריה של האמנות."

"מהן ההשראות שלך?"

"ישראל. ביום-יום. זאת ההשראה הגדולה שלי. יש הרבה דברים שמרגשים אותי פה בארץ, כמו הרחוב, האנשים… הכוונה שלי היא להראות את חיי היום-יום בארץ בעיקר לאנשים שחיים בחו"ל, שבדרך כלל לא רואים ולא מכירים את הארץ חוץ ממה שהם רואים בחדשות: את המלחמות, וכו'. ישראל היא ההשראה שלי. ממש השראה. אני אומר תודה לישראל כל יום על הקריירה שלי כצייר."

"אתה ממש ציוני."

"אני ציוני ופציפיסט. זה מאוד חשוב שישראל תהיה קיימת עבור היהודים. אני חוויתי אנטישמיות בצ'ילה. יש שם הרבה נאצים שברחו מאירופה במלחמת העולם השנייה, כמו שהם ברחו לארגנטינה. יש בצ'ילה גם את הקהילה הפלשתינאית הכי גדולה בעולם. אני לא אדם קיצוני. הבעיה היא כשהדת הופכת למשהו קיצוני, איסלאמיסטי."

"אתה מגדיר את עצמך צייר פוליטי?"

"לא. אני לא צייר פוליטי. אני מאמין בדמוקרטיה. כאדם חופשי – עם חופש בחירה. בזה אני מאמין. גם כאדם וגם כאמן. אני בעניין של הפילוסופיה, לא בעניין של הפוליטיקה. אם יש מישהו או משהו שהוא נגד ישראל – אז אני תמיד עם ישראל. תמיד בצד של המדינה. אני סוציאליסט."

"מהי העבודה שלך שאתה גאה בה יותר מכל?"

"יש לי ציור של אקורדיוניסט. זה בחור שיושב ברחוב הרצל ברמת גן ומנגן ברחוב. הוא בא מהחברה הרוסית ומאוד קשה לו. הוא מתפרנס מלנגן ברחוב. אני מתרגש מההיסטוריה שלו. לציור קוראים "יונה האקורדיוניסט"."

"היכן היית רוצה יותר מכל להציג?"

"בארץ – במוזיאון ישראל. בעולם – בניו יורק."

"מה דעתך על סצנת האמנות בישראל?"

"בישראל, האמנות היא כמו המדינה – חדשה. כי המדינה עצמה היא חדשה יחסית. אנחנו עושים היום היסטוריה כי אנחנו בעצמנו כותבים את ההיסטוריה של האמנות בימים אלו. יש אמנות ישראלית ויהודית. האמנות בארץ מאוד אקטיבית. יש גלריות, יש פעילות. בסך הכל, אין לי ביקורת על סצנת האמנות בארץ."

"מה דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"אני חושב שהיא לא מתאימה לתפקיד."

"מה דעתך על ציירים אוטו-דידקטיים לעומת כאלו שלמדו אמנות בכלל וציור בפרט בצורה מסודרת, ממסדית?"

"הטכניקה של מי שלומד – זה כמו הרכב שלו. אם יש לך כלים – אתה נוסע יותר טוב, זה הכל. אבל אני מאוד פתוח. הכל לגיטימי. למרות שאני למדתי לימודים קלאסיים, אני מאוד פתוח לכל, גם לציירים אוטו-דידקטיים."

"אם תצטרך יום אחד לגור על אי בודד ותוכל לקחת איתך רק שלושה צבעים, באילו צבעים תבחר?"

"אני חושב ש… תמיד אני אקח איתי אדום. זה צבע שאני משתמש בו הרבה. וגם צהוב, וכחול."

"ולסיום: איך היית רוצה שיזכרו את גוסטבו בר ולנזואלה בעוד 100 שנים מהיום?"

"כצייר שאהב מאוד את ישראל, שנתן תמיד כבוד לישראל. כצייר – שהיה חלק מההיסטוריה של האמנות הישראלית."

*

אני ממליץ לכם בחום לרכוש יצירת אמנות של גוסטבו בר ולנזואלה. האתר שלו הינו http://valenzuelarts.wixsite.com/israel

 

כמו כן, ולנזואלה אף מלמד באופן פרטי טכניקות ציור ריאליסטיות קלאסיות.

לתיאום מפגש עמו: 054-9246080.

 

 

 

"בית הקפה של נורה אפרון" מאת ורד שנבל: הרומן הישראלי הטוב ביותר שיצא לאור בישראל בשנת 2016

ג'ניפר איגן.

זה השם שעלה בראשי למן תחילת קריאת ספר המופת "בית הקפה של נורה אפרון" שכתבה ורד שנבל, מן החשובות שבסופרות שאי-פעם קראתי.

ג'ניפר איגן וגם, לעתים, זיידי סמית'.

שתיים מן הסופרות המודרניות האהובות עליי.

*

ורד שנבל רקמה בספר כה ייחודי זה דמויות מורכבות, מכמירות לב, נוגעות עד לעומקי הנשמה בלבו של הקורא באשר הוא.

הסיפור הייחודי הוא קולנועי-חזותי במהותו. ניתן לראות באופן ממשי את הדמויות ואת קורותיהן, את מיקומן על מפת העולם (או אם תרצו, הגוגל-מפה, אם ניקח מעט מן ההקשרים הטכנו-תרבותיים בהם עוסקת גיבורת הרומן, ליב).

זהו ספר כה מומלץ עד כדי "אין מילים".

ממש כך. הוא הותיר אותי פעור-פה, המום מיופיו, ב"אין מילים" לתאר את עוצמתו-גדולתו-כבירותו, את מורכבותו הרגשית, הדינמית, הסוחפת, המהפנטת, הלירית-סיפורית.

עוד ריגשה אותי העובדה שהדמויות המשניות (זו של ניסן, בעיקר) כה מאירות את הדמויות הראשיות. אם תרצו, במין פרוז'קטור אנושי.

גם המשניות, כמו העיקריות, יוצרות פסיפס ספרותי-קולנועי השואל שאלות אקזיסטנציאליסטיות מעמיקות את כולנו.

שאלות על זהות, על מקום-מיקום, שאלות על דרך.

*

את הרומן שלי, "הזונות של פתח תקווה", אשר ראה אור בישראל בשנת 2009, כתבתי ברובו בניו יורק. תחילתו באיסט וילג', בדירתו של בן זוגי דאז ג'וש, אחר כך באפר איסט סייד בדירתה של אשתי (כיום גרושתי וחברתי הטובה ביותר) וונדי, ואחר כך, בחנות שלי, Apollo Braun, אשר הייתה ממוקמת ברחוב אורצ'ארד 193 בלואר איסט סייד.

את סופו כתבתי בדירתה של אמי בפתח תקווה.

הדמויות שאני בחרתי בספרי הינן מורכבות מאוד אומנם, אך דמויותיה של שנבל נותנות לי מימד חדש – הן לכתיבה וללמידת הכתיבה ושיפורה, הן להשראה, הן לחיים.

עם זאת, חשתי גאווה: מצאתי הקבלה מסוימת בשני הסיפורים ששנינו סיפרנו. לפחות מבחינת החיפוש, השאלות הקיומיות, הקשיים.

*

ספרה עורר בי געגוע – גם אם מסוים – לנסוע ולבקר בעירי שעזבתי.

אכן. ספרה של שנבל עורר בי את הגעגוע ואת המחשבה לעשות זאת. עורר בי אקטיביזם.

וזהו כוחו של ספר.

לרגש. להמם. לעורר. להשפיע. לסחוף.

"בית הקפה של נורה אפרון" הוא ללא ספק הרומן הישראלי הטוב ביותר שיצא לאור בישראל בשנת 2016.

אנא קראו אותו.

הוא יגרום לכם לראות דברים אחרת.

להבין.

לחמול.

להתגעגע אל מישהו, אל משהו – מעין פנינה – עמוק בתוככם.

"הרומנטיקן" מאת מריו ורגס יוסה: אודות תשוקות, מאבקים, תככים ו-אהבה

מריו ורגס יוסה, הסופר המהולל יליד פרו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2010, הוא ללא ספק מבכירי הכותבים הלטיניים בני זמננו.

ברומן החדש שלו, "הרומנטיקן", אשר ראה אור בימים אלו בהוצאה החשובה "אחוזת בית", הוא נע בין שתי עלילות ומתמקד בדמויות ייחודיות ויוצאות דופן החיות את חייהן בערים מרוחקות זו מזו.

כמו בספרו המצליח "תעלוליה של ילדה רעה", אשר ראה אף הוא אור ב"אחוזת בית", גם כאן, צפויים הקוראים להתאהב ברומן ייחודי זה, שופע ההומור, על הרומנטיקנים באשר הם.

הרומן כתוב בשפה שהיא ריח, שהיא טעם. להלן: שפה עשירה וייחודית – לאוהבי ספר באשר הם.

עם זאת, ורגס יוסה מותח ביקורת בספר חשוב זה על המבנים החברתיים שבארצו, מה שמוסיף לו עוד נדבך של יופי ושל עוצמה.

"פינת ליטוף – האוסף" מאת אילנה זפרן: בזכות הטוויסט ושאלת השאלות האינסופיות שהוא מכיל בקרבו

לאחר שקראתי בשקיקה את "רישומון" של אילנה זפרן ויצאתי מגדרי, תהיתי אם אוכל "לטפס" עוד.

לאחר הקריאה בספרה "פינת ליטוף – האוסף" גיליתי עד כמה עוד אפשר "לטפס" בעזרתה של אמנית מכוננת זו.

"פינת ליטוף – האוסף" הינו אוסף של קריקטורות – בעיניי, מכתמי אמנות לכל דבר ועניין – בכיכובם של החתולים הקסומים רפי וספגטי, אשר התפרסם ב"הארץ".

החתולים בעיניי הם כנזירים בודהיסטיים. התגובות שלהם-של יוצרתם זפרן לענייני השעה הבוערים הינם מדויקים וחכמים ביותר. הטוויסט שהם מייצרים לאותם עניינים שברומו של עניין גורמים למחשבה, להרהור.

גורמים לשאלת שאלות אינסופיות.

זהו ספר חשוב מאין כמוהו. לא רק יפה ביותר – אלא גם מבריק.

ללא ספק, לנו יש כה רבות ללמוד מאותם חתולים.

ללא ספק, לנו יש רבות עוד ללמוד מיוצרת חשובה זו שבראה את מחשבותיהם עבורנו, שציירה אותם לנו, שנתנה לעולם ממשנתם.

 

"רישומון" מאת אילנה זפרן: כמה יופי, כמה רגש, כמה אהבה או: החיים על פי זפרן הינם החיים הנכונים

אין ספק, ב"רישומון" מוכיחה אילנה זפרן את מעמדה המכונן בישראל כאמנית הרומן הגרפי, הקומיקס.

אם תרצו, זפרן מגדירה ביצירה אמנותית חשובה זו באופן חד-משמעי וגורף כי היא קולוסוס בתחומה.

הספר היפהפה הזה זועק אמנות מכל עבר. לא רק בציוריו-איוריו כי עם גם בכנות, בישירות שבו – בדרך בה זפרן מגוללת את חייה, את שגרת יומה, יחד עם האישה שלצדה וחתוליהן המחוננים – הן ברגש, הן בבינה כמו-בודהיסטית.

איוריה מהממים ביופיים וברמת דיוקם עד לפרטי הפרטים הקטנטנים ביותר, זאת בזמן שאמרותיה מרגשות בתובנותיהן, בייחודן – על אף כביכול פשטותן.

החיים על פי זפרן הינם החיים הנכונים.

מדובר לטעמי לא רק בקומיקסאית, כי אם, כאמור, בקולוסוס.

במגדלור-של-אמנות מעוררת השראה.

אני ממליץ לכם בחום לרכוש את ספר-האמנות הזה של אמנית מכוננת זו, לקרוא אותו בעקביות ולהפוך אותו לספר שמונח דרך קבע על שולחן הקפה שלכם.

הוא יעשיר אתכם ואת אורחיכם ביופיו, בשירת פרטי-פרטיו ובחוכמתו העמוקה – עד כדי זן.