עידו שמי: חזון מופלא של אמן גדול

בימים אלו מציג עידו שמי, מהאמנים היצירתיים והחשובים הפועלים כיום בישראל, בתערוכה "מאנדי וורהול ועד היום" המוצגת – מדצמבר 2015 ועד אוגוסט 2016 – במוזיאוני חיפה.

שמי, יליד 1963, הוא אמן פופ-ארט סוריאליסטי ייחודי מאין כמוהו, היוצר לדבריו אמנות "כבר 30 שנה". בתערוכה המדוברת מציג שמי בין היתר את ביבי ושרה נתניהו כ… ובכן, חזירים.

"בתערוכה אני מציג הולוגרמות, ארבע תיבות אור שקשורות למסורת היהודית, ואני מציג סרטים באנימציה שבה רואים את ביבי ואת שרה כחזירים. זה מטפל בכל הפוליטיקאים," אומר שמי. "אני רוצה שיהיה טוב לעם ישראל, וביבי ושרה הם בד-גאייז."

לשאלתי איך הוא מגדיר את עצמו ואת אמנותו אומר שמי: "אני אמן רב-תחומי, עוסק בכל המדיות האפשריות. אני סוריאליסט קבליסט שמנסה לעשות משהו שיחרוג מגבולות המציאות. אני מאוד לא מרוצה מהמציאות שיש במדינת ישראל ובעולם – מבחינת הכל. כל הסיסטם רקוב. אני רוצה לעשות שינוי דרך הכלים שבורא עולם נתן לי, שזה כישרון בתרבות."

אני, לתומי, חשבתי שג'ף קונץ הוא מהאמנים האהובים על שמי, אך הוא תיקן אותי בנחרצות. "מה פתאום ג'ף קונץ. רוברט וויליאמס!"

לשאלתי מי הם האמנים המקומיים האהובים עליו, ענה: "דודו גבע ואליעזר זוננשיין."

"תגדיר לי מה זה 'אמנות' בעיניך," שאלתי, ושמי ענה בבהירות: "אמנות – זה ללקט ניצוצות בגבוהים, ולהוריד אותם, שכולם יבינו בצורה מקורית. ואם זה מזיז לך משהו בנשמה, אז זה סימן שזה אמנות – הצלחת להעביר ניצוצות."

לשאלתי אם יש לו איזו פרה קדושה באמנות ואם נכון בכלל שתהיה כזו באמנות, ענה: "הפרה הקדושה היחידה זה הסיסטם. וצריך לשנות אותו לטובת האזרחים."

"בימים אלו אני פועל בשם בדוי – באנגסקי," כך סיפר לי. "בגלל שרודפים אותי פוליטית, מתנגדים לי."

"האם אתה מצליח להתפרנס מאמנות?" שאלתי.

"ברור," ענה. "מתפרנס בצניעות. אני כבר 30 שנה בביזנס. הצגתי בכל המוזיאונים בארץ ובחו"ל. לא באתי אתמול, ואני מקווה שאני אעשה שינוי."

לסיום, הייתי חייב איכשהו לדחוף את "שאלת מירי רגב".

לגביה, ענה שמי: "אם היא לא מבינה את המסרים בתערוכה שלי, אני אזמין אותה לדו-קרב ואסביר לה את הפרדס כולו. אני אסביר לה – איך מטיילים בפרדס של עידו שמי."

"מבעד לאור הירח" מאת ישראל קנטור

התרגשתי ונהניתי לקרוא את הספר "מבעד לאור הירח – שירים על התחלה, על סוף ועל אהבה" שכתב ישראל קנטור.

זהו לא רק ספר שירה כי אם מעין מיזם אמנותי הכולל הן את שיריו והן את ציוריו של קנטור. ואין ספק, מדובר בצייר מחונן, שציוריו ראויים לעטר כל מוזיאון וגלריה נחשבים – בארץ ובעולם.

ציוריו הדהימו אותי – לא פחות – ביופיים, בעושרם, בדיוקם. הייתי שמח לתלות אחד מציוריו על קירות ביתי.

בנוסף, שיריו רגישים מאוד וחושפים את מצבו הפיזי, כולל אירוע מוחי שעבר – מה שהפך ללא ספק לאירוע מכונן בחייו.

על אף הערצתי ליונה וולך, ה"אמא הגדולה" של השירה העברית המודרנית, חיבתי הרבה לאגי משעול המופלאה, ואהבתי ארוכת השנים והנאמנה לויסלבה שימבורסקה החד-פעמית, מצאתי את עצמי קורא בהנאה, שלא לומר ב"נשימה אחת", את שיריו של ישראל קנטור. משהו בהם נגע בי מאוד וכאמור, אף ריגש.

אהבתי בעיקר את השירים: "בקצב אחר" (שבעמוד 21), שיש בו מן האקזיסטנציאליזם. את "מרחקים" (שבעמוד 41) שאצורה בו אופטימיות יפה, שברירית. את "בינתיים, אין צורך" (שבעמוד 88) ואת "חלום" (שבעמוד 89).

אך ללא ספק השיר האהוב עליי מכולם הוא "וילמה" שבעמוד 63. יש בו מעין שאלה,  מעין דו-משמעיות קיומית. יש כאן הרהור לגבי הצורך האנושי לרצות את מה שלא ניתן לקבל – וזה מעניין מאוד.

אני ממליץ באהבה רבה לקנות את הספר היפה הזה – מי לשירים, ומי לציורים.

 

 

 

"שניצל נתי" – טעם מופלא, וטריות שלא מן העולם הזה

אמי ואחותי לימדו אותי לפני שנים רבות, שכשמסעדה היא מלאה, זה מעיד על טיבה.

וכשמסעדה היא ריקה, גם, אך במובן השלילי, מן הסתם.

כמה פעמים מצאתי את עצמי עובר את "שניצל נתי" ברחוב בר כוכבא 24, בפתח תקווה.

לפחות פעם בשבוע אני עובר שם, בשובי מהרצאה שאני מעביר באופן קבוע. תמיד המקום מלא, ולפעמים אף ישנה המתנה של אנשים.

אני ידוע כאדם שלא אוהב להמתין בתור, אבל בזוכרי את דברי אמי ואחותי, המתנתי פעם אחת, וכשהגיע תורי, הזמנתי סביח בפיתה. סביח, כידוע, זה "ביצה וחצילים". אבל ב"שניצל נתי", כך למדתי לשמחתי, זה יותר מכך. הרבה יותר מכך.

הבחור הנעים שהכין לי את המנה הכין לי אותה באהבה, ומילא אותה, מלבד בסביח, גם בעגבניות מתובלות מצוינות, חומוס וסלט חצילים נהדרים, המון פטרוזיליה, בצל, ומעל הכל – מעט טחינה.

המנה הייתה כל כך טעימה, איכותית ועשירה בטעמים, שלרגע עצמתי את העיניים, "צפתי" בדמיוני מעל הממשות הקיימת במקומי, וממש חשתי שאני אוכל את המנה במקום אחר. יודעים מה, לפחות בתל אביב.

"שניצל נתי" הינו אומנם מה שנכנס בנקל להגדרה "מסעדת פועלים". המקום קטן, כולל שולחן פנימי וכיסאות וכשלושה עד ארבעה שולחנות בחוץ. אבל יותר מכל, המקום הזכיר לי את "מרגרט תייר", המסעדה הקסומה ביפו, הקרויה על שמה של מרגרט תייר – האישה והמוסד.

תייר, בכישרונה האדיר לבישול ולבני אדם, "עושה" את המסעדה שלה לאור גדול. הן מהבחינה האנושית, והן מהבחינה הקולינרית.

ולכן – שלא תטעה אתכם החזות הפשוטה משהו של "שניצל נתי". הטעמים גורמים לי לשוב פעם אחר פעם אל האוכל הנפלא. (בין היתר ניתן למצוא במקום שניצלים, פרגיות, חביתות ירק, ספגטי, ועוד) והיחס הנעים והמכבד של הבחור הצעיר שמכין את המנות בכניסה למקום, מוסיף עוד נדבך של רצון טוב ועניין אמיתי לחזור שוב ושוב ולענג את החך בפשטות המופתית, בטריות שלא מן העולם, של "שניצל נתי".

 

 

על "ברהמא קומאריס"

"ברהמא קומאריס" הוא ארגון רוחני עולמי נפלא המציע הזדמנויות לרכוש כלים מעשיים לחיים באמצעות מדיטציה וחשיבה אופטימית.

 

המרכז הראשי ממוקם בקריית אונו.

 

למידע נוסף: טלפון: 03-5322192 ובאתר של "ברהמא קומאריס".

20 הספרים האהובים עליי בכל הזמנים

  1. הזונות של פתח תקווה / דורון בראונשטיין
  2. חיים כרותים – יומנה של אתי הילסום / אתי הילסום
  3. חמדת / טוני מוריסון
  4. אלה תולדות / אלזה מורנטה
  5. רגש חיים – רק אהבת אמת / יהודה נחמד
  6. מאה שנים של בדידות / גבריאל גארסיה מארקס
  7. לא שם זין / דן בן אמוץ
  8. מה הסטייה שלך / ליאור עזיז
  9. דולי סיטי / אורלי קסטל בלום
  10. החלום הישראלי / רועי "צ'יקי" ארד
  11. זריחה של אמש / אטי מאור
  12. ריקוד על המים / לילי פרי
  13. שתי שלגיות / עירית לינור
  14. החתול שבא לסעוד / שמחה חבושה
  15. נשר בשמים / רינה ברוש
  16. בית-ספר לבאלט / אריאנה מלמד
  17. מפגש עם חוליית הבריונים / ג'ניפר איגן
  18. על היופי / זיידי סמית
  19. כל הסיפורים / אידה פינק
  20. החיים הסודיים של הדבורים / סו מונק קיד