אדי מ"אדוארד וסטלה": הרבה יותר מספר, הרבה יותר ממספרה

כל מי שמכיר אותי, יודע עד כמה שאני בררן במי שאני מתקרב אליו, ויתרה מכך – במי שאני נותן לו לגעת בי. על אחת כמה וכמה, עבורי, לבחור ספר – או ספרית – היה מאז ומעולם לא עניין של מה בכך.

אין ספק שהעובדה שאני חי עם (שלא לומר סובל מ-) אובססיה טורדנית-כפייתית, מוסיף נדבך לא קל ומאתגר לרשום מעלה.

לפני כשנתיים, גיליתי מספרה קטנה ונעימה מאוד הממוקמת לה ברחוב אחד העם 27, במכורתי, פתח תקווה. באופן מיידי נוצר ביני לבין הספר אדי (או אדוארד, כפי שמופיע על גבי כרטיס הביקור שלו ובשלט שמעל המספרה) – חיבור. העובדה שאדי הוא אדם מקסים, צנוע, חברותי ביותר ונעים הליכות, חיברה אותי הן אל אישיותו והן אל מקצועיותו.

היות ושיערי חשוב לי מאוד ומזכה אותי בלא מעט מחמאות, הופתעתי לטובה שהתספורות שאדי מעניק לי, זוכות לתשבחות רבות בכל מקום.

כמו כן, בגלל שאני ידוע כ"שלוך", אינני מקפיד על צביעת שיערי אלא עושה זאת רק פעם בכמה חודשים, אך תמיד בוחר באדי גם לצבוע את שיערי, וכבר כשנתיים, יוצא מרוצה מאין כמוני – גם מהצבע וגם מהזמן הרב שהוא שורד.

אני ממליץ בחום גם לכם לקפוץ לבקר את האיש המקסים הזה, ולפרגן למספרה הנעימה והמיוחדת הזאת.

טלפון להזמנת תור: 03-9345551 / 050-3232632

מודעות פרסומת

"רוח, בבקשה" מאת ציפי אלי גולדשמיד: ספר שראוי לקרוא בו שוב ושוב – ושוב

ציפי אלי גולדשמיד יודעת לספר סיפור. גם כשהיא כותבת שיר – ודרכו נוגעת בקורא – היא בראש ובראשונה מספרת סיפור – ועושה זאת בצורה יוצאת דופן.

כתיבתה בשירים כגון: "מקודש / מקודש / מקודש", "סיבוב ברחוב" ו"גל כיעור", מכניסים בנקל את הקורא אל תוך "אווירה" – עם וללא מרכאות.

בנוסף לשירים אלו, השירים "קטעי יזכור" ו"צלמית ו" מבססים אותה כקול ייחודי מאין כמוהו בשירה העברית בת-זמננו. קול עם טעם וצבעים אחרים מאלו של משוררות אחרות בנות דורה. קול מקורי מאוד, מעמיק, גדוש בסאב-טקסט עשיר בתובנות.

"רוח, בבקשה" הוא מסוג הספרים שראוי שיוצבו על יד המיטה – או לכל הפחות במדף הספרים הסמוך למיטה. זהו ספר שראוי לקרוא בו שוב ושוב – ושוב.

כאשר נדמה שהבנת הכל, אתה מגלה דבר-מה חדש בו נתקלת בקריאה הנוספת, ובכך מוסיף נדבך על גבי נדבך של טעם וצבעים חדשים, מעשיר את הסיפור עוד ועוד, ללא סוף.

"פרובינציאלית" מאת מיטל נסים: הקול הצעיר,המזוקק, העוצמתי, של השירה העברית החדשה

שירים כה טובים מאוגדים בספרון השירה הקטן הזה, המופלא, "פרובינציאלית", שכתבה מיטל נסים.

שירים מצוינים, כדוגמת "אחרי פגישה עם חברה", "פרובינציאלית", "או סי די", "זו המחלה 1" ו"זו המחלה 2".

קולה של נסים הוא מן הקולות החזקים ביותר ששמעתי בעת האחרונה. קול שקיים בו מן האנרכיזם היפה, זה הבועט במוסכמות – הן הליריות, הן החברתיות.

אני קורא בכל פה לכם, קוראיי הנאמנים, לקנות עוד היום את הספר הזה, שאולי הינו ספרון בוויזואליותו, במשקלו, אך עצום הוא בחוכמה הרבה, ביצירתיות הפורה ובכנות הייחודית, "האחרת", האצורה בין דפיו.

"סוזאן" מאת ורד אלפרט: שירה מעוררת רגש, מחשבה, ואף דיון – בנושאי זהות, שורשים, תרבות ו-בית

מעט קשה לי להגדיר במילים את תחושותיי בזמן – ובתום – קריאת "סוזאן" של ורד אלפרט.

באחד השירים, בו מוזכר השם זוהרה, נזכרתי בזוהרה שאני מכיר. אישה מקסימה בשנות השבעים לחייה, ילידת מרוקו, אשר אני מבקר מדי פעם בבית אבות בו אני מעביר הרצאות קואצ'ינג ומוטיבציה.

השיר בו מוזכרת זוהרה – כמו שיריה האחרים של אלפרט – עורר בי עניין רב, דווקא כיהודי-אשכנזי-אירופאי.

כבר בפתח הספר החשוב הזה, מזכירה אלפרט את כוכביו: מרקש וקהיר. וליתר דיוק – אנשי המקום.

אלפרט מעוררת בשיריה רגש, מחשבה, ואף דיון – בנושאי זהות, שורשים, תרבות ו-בית.

השירים הטובים ביותר בקובץ לטעמי הם: "את לא נראית", "איך אומרים כסף במרוקאית", "כאן זה ישראל, ולא אנגליה", "אני יולדת את עצמי", "לתעד", "רשימת קניות (טבריה)" ו"מי ורדים".

אך אין אלפרט "נופלת" למקומות של הכמרת הלב במתכוון אלא דווקא מצליחה ליצור מצב בו הקוראים מזדהים עם תחושותיה – אך לא מתוך מקום של הזדהות בהדרה, כי אם מתוך מקום של שיתוף בעובדות לאשורן, ממקום של הבנה.

"סוזאן" הוא ספר כה חשוב בעיניי, עד כדי כך שהוא ראוי להילמד כספר שירה מכונן בהבנת שורשי יהדות המזרח.

כמו כן, הציור שעל העטיפה יפה ומדייק בתחושות שהשירים מעלים בקורא. הרקע הצהוב נכון, ואף דמותה של האישה המתבוננת ב"כל" במעין אדישות, במעין השלמה – ממלא תפקיד חשוב בהקדמה הלא-מילולית כי אם החזותית – לספר כולו.

 

"פסנתר מושתק קול" מאת שוקי גוטמן: אינספור צלילים מרהיבים, עשויים ממילים מדויקות, מפלחות-לב

אין ספק, קולה ודמותה של המשוררת הענקית, אם תרצו, "האמא הגדולה" של השירה המודרנית, ויסלבה שימבורסקה, נוכחים בספר המופתי "פסנתר מושתק קול" של שוקי גוטמן. אך עם זאת, גוטמן השכיל לשכלל את קולה הערב לכדי קול חדש, משלו, יפה וערב וחזק ומפלח-לב – לא פחות מזה של שימבורסקה.

שירים רבים בספר זה ראויים להילמד בבתי הספר – כחלק מתכנית הלימודים – הן בתוכנם והן בצורתם הגולמית, הלירית. שירים כדוגמת "תיבת הדואר מתה", "מוזיאון הפתקאות", "משאת הנפש", "יהושע יהושע" ו"שעת החסד" – ביניהם.

השיר היפה ומכמיר הלב ביותר בספר הוא ללא ספק "איש מבוגר", המוקדש לאביו של המשורר. זהו שיר שראוי לתלות אותו בכל בית אבות בארץ, למען יראו – וייראו.

כמו כן, גם השירים "חישוק", "מפחד", "עיר קטנה" ו"עצה קטנה" הם שירים מצוינים, כחלק ארי מספר שעושה חסד לשירה בכלל – ולשירה העברית בפרט.

ויסלבה שימבורסקה – מכל מקום בו היא נמצאת – יכולה להתגאות.

 

אתי לב: אחת הציירות הראויות ביותר להציג במוזיאון ישראל או: החותם של אתי לב

כבר שנים שאני עוקב אחר עבודתה של אתי לב. לב, אחת הציירות המוכשרות ביותר הפועלות כיום בישראל, היא בעלת סגנון כה ייחודי, כה יפה ומעורר השראה – מהסוג שמילים טרם נוצרו לתארו. הצבעוניות של ציוריה היא כה עתירה, כה מלאה, והאסתטיקה שבה היא יוצרת הינה כמעין חותם אישי כביר ויוצא דופן השייך לה ולה בלבד. אם תרצו, זהו – החותם של אתי לב, המביע בתשוקה ובעזות את רחשי ליבה, את מחשבותיה-רגשותיה.

כמי שמגשים את כל חלומותיו, גם הפעם זכיתי להגשים חלום נוסף ולראיין היום את אתי לב בכבודה ובעצמה.

לב, אשר ביקשה ממני שלא לציין את גילה – בקשה שאני כמובן אכבד – נשואה, אם לשלושה וסבתא לשישה, תושבת קריית קריניצי. בעברה הייתה מורה בתיכון מקיף יהוד במשך 24 שנים ולאחר מכן עזבה ועברה לעבוד במשרד החינוך והתרבות בירושלים. שם הייתה אחראית על תרבות ואמנות בערי פיתוח ובשכונות מצוקה, ואף הייתה יושבת ראש אגודת הציירים והפסלים של תל אביב במשך עשר שנים.

לגבי עבודתה במשרד החינוך והתרבות אמרה לב: "זה היה מדהים. הבאתי אמנים טובים לשכונות, ובנוסף, ערכתי תחרות ציורים לילדים, והמנצחים הגיעו לבית הנשיא בירושלים. זה היה בתקופתו של וייצמן."

"איך היית מגדירה את הסגנון שלך?"

"הסגנון שלי הוא אבסטרקטי. אני רואה בכתמים את הרגש, את הרוח, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי. הכתמים מובילים אותי לפינאלה של האבסטרקט."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן מעצמי. ממני. מבפנים. היה לי אח, עודד סופר שמו, ואחרי שהוא נפטר ציירתי שחור, אפור. לשנתיים בערך. לאט לאט החיים חזרו לי לנשמה. אני מוציאה את כל הכעס והפחד והכאב ביצירה. וחוץ מהציור, אני גם כותבת שירה – אבל למגירות בלבד."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"להגיע למוזיאון בארץ. כל מוזיאון יהיה טוב. אני רוצה שמישהו יסתכל על הציורים שלי במוזיאון."

"אני משוכנע שעוד תגיעי לזה. אין לי כל ספק בכך. את יותר מראויה."

"תודה."

"שמתי לב שרבים מציורייך הם 'ללא כותרת', נטולי שם ליצירה. מדוע?"

"יש לי דווקא הרבה ציורים עם שמות. למשל, יש לי ציור חצי-פיגורטיבי שנקרא "אמא יקרה". יש לי ספר שנקרא "מופשט בהתפתחות" שהוציא לי עמוס שכטמן ושם יש שמות לציוריי."

"האם את רואה התפתחות בעבודה שלך כאמנית מלפני עשור ועד היום?"

"כן, בהחלט. מבחינת הכתמים – ההתפרעות יותר גדולה. אני יותר משוחררת. אבל בסוף, בפינאלה, אני תמיד שמה את הכל בקומפוזיציה."

"הצבעוניות של ציורייך היא פשוט יוצאת דופן. יש בה משהו מלא חיים, ותשוקה. ולכן אני רוצה לשאול אותך שאלה מאתגרת משהו: אם היית מוצאת את עצמך על אי בודד והיית יכולה לצייר רק בצבע אחד, באיזה צבע היית בוחרת?"

"איזו שאלה… איך אני יכולה לצייר בצבע אחד? מקסימום הייתי שורפת עצים ומהפחם הייתי מוסיפה לצבע האחד שיש לי, שאגב, אני חושבת שהוא היה צריך להיות טורקיז. והייתי גם מדביקה עלים – אז היה לי ירוק."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות כוללת הכל: חיים, מוות, כאב, שמחה, אהבה. הציורים שלי הם על רגשות. הם על רגש."

"מיהו הצייר האהוב עלייך בכל הזמנים?"

"אליהו גת – שבזכותו אני ציירת. הוא אמר לי: "יש לך רגישות לצבע, יש לך יכולת, אבל אין לך תרבות של מכחול." ואז הוא רשם אותי לבית ספר לציור ושם למדתי חמש שנים וככה הפכתי להיות ציירת."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך?"

"שאבא שלי היה קונה לי כדים קטנים וצבעים ואני צבעתי אותם וציירתי על הכדים וכולם רצו אותם כמתנות."

"ולסיום, אתי, מה דעתך על מירי רגב, שרת התרבות שלנו?"

"היא לא עושה לי שום דבר. היא נחמדה וחייכנית, אבל היא לא באמת דואגת לאמנות."

 

*

 

לתיאום פגישה עם אתי לב לרכישת ציוריה – דבר שאני ממליץ עליו בכל פה – ניתן לפנות לטלפון:

03-6358089

 

 

 

"האטה יוגה" מאת הנריק קוחן: ספר היוגה האולטימטיבי

"האטה יוגה" הוא אחד מספרי "תרבות היוגה" הטובים והמקיפים ביותר שקראתי מעודי. אני מגדיר את הספר החשוב הזה: ספר היוגה האולטימטיבי.

כמי שמתרגל יוגה – אך לא מספיק, לטעמי – מצאתי את עצמי מתפעל במהלך קריאת הספר שוב ושוב מכושרו הגופני של מחברו, הנריק קוחן, אשר מדגים הלכה למעשה את תנוחות היוגה בצילומים המצוינים המופיעים בספר.

בנוסף, לא רק התפעלתי, אלא אף נחשפתי מעמוד לעמוד לעוד ועוד תנוחות שמעולם לא ידעתי על קיומן.

באופן בהיר ומדויק, מדגים קוחן איך לבצע את שלל התנוחות המופיעות בספר, ונותן את התחושה הנעימה, הנינוחה, שכל אחד יכול לבצעם.

זהו ללא ספק ספר שכל יוגיסט המכבד את עצמו חייב לרכוש ולבצע את התנוחות – גם אם לא את כולן, כי אם רק את חלקן – באופן יום-יומי, וכך, להעשיר הן את נפשו והן את גופו, ולקדם אותו אל השלב המטאפיזי הבא בקיומו.

הנריק קוחן מצליח בספר זה לתת יד לכל אחד ואחת, ובנועם רב ובהדרכה צמודה, לחצות יחד עם הקורא את הגשר, להעבירו אל "השלב הקיומי הבא" שלו, ולהיות חלק חשוב ומכונן בתרבות היוגה הזו.