התרגשתי ונהניתי לקרוא את הספר "מבעד לאור הירח – שירים על התחלה, על סוף ועל אהבה" שכתב ישראל קנטור.
זהו לא רק ספר שירה כי אם מעין מיזם אמנותי הכולל הן את שיריו והן את ציוריו של קנטור. ואין ספק, מדובר בצייר מחונן, שציוריו ראויים לעטר כל מוזיאון וגלריה נחשבים – בארץ ובעולם.
ציוריו הדהימו אותי – לא פחות – ביופיים, בעושרם, בדיוקם. הייתי שמח לתלות אחד מציוריו על קירות ביתי.
בנוסף, שיריו רגישים מאוד וחושפים את מצבו הפיזי, כולל אירוע מוחי שעבר – מה שהפך ללא ספק לאירוע מכונן בחייו.
על אף הערצתי ליונה וולך, ה"אמא הגדולה" של השירה העברית המודרנית, חיבתי הרבה לאגי משעול המופלאה, ואהבתי ארוכת השנים והנאמנה לויסלבה שימבורסקה החד-פעמית, מצאתי את עצמי קורא בהנאה, שלא לומר ב"נשימה אחת", את שיריו של ישראל קנטור. משהו בהם נגע בי מאוד וכאמור, אף ריגש.
אהבתי בעיקר את השירים: "בקצב אחר" (שבעמוד 21), שיש בו מן האקזיסטנציאליזם. את "מרחקים" (שבעמוד 41) שאצורה בו אופטימיות יפה, שברירית. את "בינתיים, אין צורך" (שבעמוד 88) ואת "חלום" (שבעמוד 89).
אך ללא ספק השיר האהוב עליי מכולם הוא "וילמה" שבעמוד 63. יש בו מעין שאלה, מעין דו-משמעיות קיומית. יש כאן הרהור לגבי הצורך האנושי לרצות את מה שלא ניתן לקבל – וזה מעניין מאוד.
אני ממליץ באהבה רבה לקנות את הספר היפה הזה – מי לשירים, ומי לציורים.
חי תרבות 