קטגוריה: כללי

עדנה מיטווך-מלר: אחת המשוררות הגדולות של ישראל

זכיתי להכיר את עדנה מיטווך-מלר בשבוע הספר 2016 בתל אביב. מדובר באישה, שההגדרה – במובן החיובי ביותר שלה – "גדולה מהחיים" – קטנה עליה.

נדיבות הלב, העוצמה והכישרון, הם מהגדולים שנפגשתי עימם בחיי.

מיטווך-מלר העניקה לי במתנה את ספרי שיריה "מגדל ג'י" ו"תיקון לפני חצות", ואני, בתמורה, הענקתי לה את ספר השירה שלי "האלוהים האדירים של הזיכרונות", שאומנם ראה אור ב-2016, אך מתעד את שיריי משנות העשרה והעשרים המוקדמות לחיי.

"מגדל ג'י" של מיטווך-מלר הוא ספר שירה יפהפה, ביקורתי ונוקב. הוא מתאר את שינויי האורבניות – הן של הפיזיות, של המקום, הן של הנפש – בצורה עוצמתית, אך בו-זמנית מכמירת לב מאין כמוה. שיריה בספר זה מתארים את הקמתו של מגדל ג'י בפינת הרחובות שאול המלך-אבן גבירול-השופטים, אשר הפכה את השכונה הנעימה והשקטה לרעש, לבנייה מואצת, למגדל בטון עצום.

מיטווך-מלר מתארת בדיוק צלול ומעורר השראה את העובדה שהכסף מעוור, שהרצון לשדרג את הבית משכיח מהאדם את יסודות החיים האמיתיים, אלו החשובים באמת.

שיריה "שם" ו"שקום שירה" גרמו לי להתאהב בכתיבתה היפהפייה, הכה-לירית. שירים אלו גרמו לי להתאהב בכתיבתה יוצאת הדופן, העתירה בחותם אישי של משוררת מסוגננת, מיוחדת במינה.

אני ממליץ בחום לקרוא את שיריה, את ספריה, של עדנה מיטווך-מלר. ללא ספק: אחת המשוררות הגדולות של ישראל.

מסעדת "טנדורי": ללא עוררין – וללא מתחרים – ההודית הטובה בישראל או: "רינה פושקרנה: סמל לתרבות"

סעודה במסעדה, עבורי, איננה רק חוויה קולינרית, כי אם גם – ובעיקר – חוויה תרבותית.

ב"טנדורי" של רינה פושקרנה, החוויה רק מתעצמת. נראה שפושקרנה מתייחסת אל כל אורח ואורח במסעדתה כאל אורח חשוב ומכובד בסלון ביתה הפרטי. היא דוגמה ומופת לדרך שבה ראוי לארח כל סועד בכל מסעדה בעולם: בכבוד, באורך רוח, במאור פנים – כאילו היה בן משפחה – או חבר טוב.

כך חשתי בביתה-מסעדתה הקסומה של פושקרנה בהרצליה, כאשר הגעתי השבוע לארוחת ערב יחד עם ידידתי הטובה, מאיה.

מאיה, בעלת חברת עיצוב, התרשמה לא רק מהאוכל המשובח – אליו עוד נגיע – אלא גם מעיצובן של המנות, מיופי המסעדה ומהעושר החזותי של המאכלים.

למנה ראשונה הזמנו מבחר מטוגנים: בצל, בטטה, תפוח אדמה, ועוד. יחד עם הרטבים שהונחו על השולחן מבעוד מועד, המטוגנים התגלו כטעימים להפליא.

לעיקרית בחרנו פלטת בשרים המיועדת לזוג, שכללה נתחי עוף אדום, נתחי עוף בתבלינים ירוקים, ובשר. מה אגיד ומה אומר? כל נתח היה טעים יותר מהאחר, עסיסי יותר מהאחר, או כפי שמאיה ציינה בהתלהבות: "זה כל כך רך, זה פשוט מעדן!" ואכן, פלטת הבשרים הייתה מעדן לשמו. העוף היה נימוח להפליא, עשוי בדיוק במידה הנכונה, או בעגת בני משפחתי: "דליקטס של ממש".

בצד הבשרים המצוינים, חלקנו אורז בתבלינים, תבשיל בקארי – שלדבריה של מאיה היה "מעולה", ולחם שום טעים – בעל ריח משכר.

ואפרופו משכר, גם היין האדום היה מן המשובחים. או כפי שמאיה – הבקיאה יותר ממני בתחום זה – ציינה: "היין איכותי ביותר. מהטובים ששתיתי בחיי."

לקינוח, מאיה טעמה בשמי גלידת פיסטוק, אשר מרגע שהיא טעמה אותה היא גלגלה את עיניה בעונג. לפעמים אין צורך להכביר במילים כאשר ניתן להסביר תחושה בתנועה.

ראוי לציין לשבח את המלצרית המקסימה בר ואת מפנה הכלים (באס-בוי, בלעז) האיכותי ונעים ההליכות מסרי לנקה, שהוסיפו נדבך חשוב של שירותיות נפלאה לחוויה התרבותית-קולינרית יוצאת הדופן שחווינו בערב קסום זה.

אך מעל לכל ולכולם – לפני ולפנים – ראויה לציון רינה פושקרנה עצמה, על שהקימה את מעוז התרבות-קולינריה החשוב הזה בלב ליבה של הרצליה.

פושקרנה: סמל מכונן לתרבות ההודית וליחסים האמיצים – הן הקולינריים, הן האנושיים – בין הודו לישראל.

פושקרנה: סמל לנדיבות, לאהבת אוכל ולאהבת אדם.

רינה פושקרנה: סמל לתרבות.

 

*

 

"טנדורי", רחוב משכית 32, הרצליה.

טלפון להזמנת מקום במסעדה: 09-9546702

 

"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" מאת ינינה השלס: דוקומנט-שואה מרהיב, לא פחות חשוב מיומנה של אנה פרנק

אתמול העלה האסיסטנט המופלא שלי (פלא של אדם), עומרי, את הסרט התיעודי החדש שיצרתי, "והשחור היה שחור מאוד: אושוויץ בעיניים שלי – סיפור הישרדותה הלא ייאמן של חדווה רט-קליין במחנה ההשמדה", ליוטיוב. זה היה רגע מרגש עבורי. אם תרצו, מעין קרע היסטורי, או לפחות – סיום לעבודה ולרעיון שבאו אל קצם.

השואה מאז ומעולם הייתה קרובה ללבי. ספרי שואה – שלא לומר, תרבות שואה – מרתקים אותי תמיד.

ספרה של ינינה השלס, "בעיני ילדה בת שתים-עשרה", הוא דוקומנט-שואה מרהיב – לא פחות חשוב מזה של אנה פרנק. זהו יומן שראה אור לראשונה ב-1946 בפולנית, ורק כעת, 70 שנה אחרי, הוא רואה אור בעברית.

היומן נכתב ב-1943, בזמן אמת, על ידי ינינה השלס, בהיותה ילדה בת 12, כשזיכרונותיה עוד טריים, ולכן הוא כה אותנטי, כה חשוב. יש בו חשיבות אנושית והיסטורית. יש בו חשיבות לאומית ואישית. זהו ספר חובה בכל בית יהודי וישראלי.

ניתן לומר שינינה השלס-אלטמן, כיום בשנות ה-80 לחייה, סגרה מעגל – לטעמי – עם פרסום הספר בעברית. אף אני, בדרכי, אתמול, עם העלאת הסרט התיעודי שיצרתי – על ידי עומרי המופלא – סגרתי מעגל.

או שמא – גם אני וגם ינינה, איש איש בדרכו, פתחנו עוד מעגלים: של שאלות, של תהיות, של חוסר הבנה בסיסי לגבי הטבע האנושי אז, בימים החשוכים ההם. אז, כששיא הרוע התנקז אל תוך הישרדותנו כעם, כבני-אנוש.

"מלחמת עולם" מאת רועי צמח: אמיץ, עוצמתי, יפהפה, ביקורתי

כשאני חושב על רוקנרול – אני חושב על ספר השירה "מלחמת עולם" של רועי צמח.

בזמן הקריאה בו מצאתי את עצמי נזכר, כמו-מתבונן, בקרעי זיכרונות מעברי.

הנה. עכשיו אני בן 16, יושב עם דורית ר. בחדר אותו היא חולקת עם אחיה אייל בדירת השיכון של הוריה בקריית אונו. היא מנגנת בגיטרה החשמלית שלה, אני שר. שנינו מחפשים שם ראוי ללהקת הפאנק-רוק שאנו כה רוצים להקים, ואז הוגים את השם "פאנקייק".

ההתבוננות – בזמן הקריאה בספר היפהפה "מלחמת עולם" – גרמה לי להבין את משמעות סרט הקולנוע החשוב "התבגרות" – אף יותר לעומק. הזמן עובר. אנחנו חיים כאן, עכשיו. אז – בואו נחיה. את הרגע, את משמעות ה"קרפה-דיים" לאשורו. בואו, אם תרצו, ונגדיר מחדש את האקזיסטנציאליזם של כל אחד ואחת מאתנו.

צמח הוא בעיניי, בדרכו הייחודית, האמיצה, משורר מכונן. דימוייו – מבריקים (ראה השיר המצוין "שבורה שלי": האם מתכוון המשורר לאישה או לעיר?), הוא בועט במוסכמות הליריות ("הרחם לא מקבל בחזרה" היונה וולכי בסגולותיו), הוא ביקורתי מאין כמוהו, מתריס-כנגד ("ג'ובסטאר" – אחד השירים העוצמתיים שקראתי מעודי, ו"היום צבעתי את הפנים בלבן"), אך מעל הכל – הוא מכמיר לב מאין כמוהו (ראה "שנת אי-היופי שלי" המקסים), ואמיתי, כפי שמשורר אמיתי חייב להיות ("יודע שאני לא יודע" היפהפה).

צמח הוא לא עוד-משורר ואיננו רק-משורר, כי אם אמן חשוב – שראוי שספרו ייקרא שוב ושוב. הוא משורר-רוקנרול אמיתי אשר אמירתו ראויה להישמע ברבים, להיזעק, להילמד, ומעל לכל – לגרום לשינוי.

עוד ראוי לציון הוא הצילום שעל העטיפה, המצליח לדייק את סגולות הספר לכדי תמונה.

אנא, רכשו את "מלחמת עולם" של רועי צמח וקראו בו שוב ושוב. האמינו לי: רועי צמח הוא משורר הרוקנרול החשוב ביותר שתקראו השנה.

 

אריה ברקוביץ': "אני מיסיונר לאמנות. השליחות שלי היא להביא את האמנות לכמה שיותר קהל", או: על הטוטאליות של האמנות.

ידידתי החדשה, הציירת המופלאה אתי לב, היא-היא זו שהכניסה אותי – אם תרצו, באבחה אחת – אל תוך נבכי עולמו היפהפה, העשיר והמגוון, של האמן החשוב אריה ברקוביץ'.

אריה ברקוביץ' הוא ללא ספק אחד האמנים הפלורליסטיים החשובים הפועלים כיום בישראל.

הוא יוצר אמנות מעוררת השראה – הן בציור, הן בפיסול, הן במיצב. בנוסף, הוא גם אוצר ומלמד אמנות. מישהו אמר "איש אשכולות"? הגדרה זו בהחלט תואמת את הרנסנסיות ואת הלך הרוח מעורר ההשראה של ברקוביץ' בזירת האמנות הישראלית.

ברקוביץ', יליד רומניה, 1953, נשוי ואב לשניים, גר בתל אביב.

זכיתי היום לראיין אותו ו"להתעורר מרוב השראה" למשמע דבריו החשובים. אין ספק, יצאתי חכם יותר אמנותית עם תום הראיון והוא אף – בלא ידיעתו – גרם לי לרצות בעצמי ליצור ולצייר. אכן. עד כדי כך.

"אריה, איך היית מגדיר את היצירה שלך?"

"אני מפסל ומצייר. אני מתעסק באמנות די מינימליסטית, ולכן, הייתי מגדיר את האמנות שאני יוצר כ'מינימליזם'."

"אני מאוד אוהב את היצירה שלך "בית וזיכרון". ספר לי עליה."

"זה מיצב שנקרא "בית וזיכרון", שמראה מזרן ושטיח מגולגלים, שולחן, כיסא, והכל ארוז בסלוטייפ. זה נועד לתת את תחושת הדחיסות, איך שהכל נלחץ בכוח. זה גם מעיד על ארעיות, על נוודות. המיצב הזה הוצג בבית האמנים בתל אביב."

"זו עבודה יפהפייה בעיניי. חזקה מאוד."

"תודה."

"אתה למדת אמנות מעשית אצל רפי לביא. איך זה היה? איזה סוג של מורה הוא היה?"

"רפי לביא היה מקסים כמורה. כאדם – הוא היה איש קשה שדרש הרבה. אבל הוא היה מורה טוב. ממנו למדתי מה זאת אמנות בכלל – גם אמנות כאמירה. ממנו למדתי מה זה ליצור דרך אלמנטים ויזואליים, מה זה להיות מקורי ואישי."

"מה דעתך על האמנית מרינה אברמוביץ'?"

"אני מאוד אוהב אותה. כמעט קניתי עבודה שלה. מרינה היא אמנית טוטאלית. אמן אמיתי זה לא אמן-של-שבת. אמן חושב אמנות תמיד. גם אני אמן טוטאלי. כל היום אני מתעסק באמנות. אם זה באוצרות, בלימוד, וביצירת אמנות."

"אפשר לומר שאתה פלורליסט."

"התפישה שלי היא פלורליסטית. היא לא חד-גונית. כאוצר, למשל, חשוב לי להציג גם ציור וגם פיסול, גם אמנים בתחילת דרכם וגם מבוגרים ומוכרים יותר, גם מיצגי וידאו וגם מיצבים, וכו'. המוטו שלי אומר: "אני מיסיונר לאמנות. השליחות שלי היא להביא את האמנות לכמה שיותר קהל." 

"במה, בעצם, האמנות שלך עוסקת?"

"היצירה שלי עוסקת בבדידות של האמן ובבדידות של האמן מול איתני הטבע. תמיד בדבר האחד הקטן הזה – שיש לו כוח של רבים."

"מהו הפירוש האישי שלך להגדרה 'אמנות'?"

"הכל בעיניי הוא אמנות. אין משהו שלא יכול להיות אמנות. אמנות זה משהו שאתה שם בקונטקסט הנכון ואז הוא מקבל משמעות. השאלה היא מה אתה מעניק לו."

"מהן ההשראות שלך?"

"הדאדאיסטים, שהתעסקו ברדי-מייד ובקולאז'ים, ואני גם מתחבר ל'אמנות הענייה' של שנות ה-60 ולאמנות העכשווית, שמתעסקת בסביבה ובאמירה חברתית."

"אתה יליד רומניה. ישנה השפעה למקום שבו נולדת על העבודה שלך?"

"כנראה המקום שממנו אני בא משפיע עליי. אני עובד עם עץ – כי זה קיים במסורת הרומנית. יש משהו בחומר הזה, בעץ, שמזכיר לי את העצים הגדועים שאספו במחסני עצים בילדותי ברומניה."

"ולסיכום, אריה, אחרי כל התובנות שהרעפת עליי בראיון הזה: איך היית רוצה שיזכרו את אריה ברקוביץ' בעוד 100 שנים מהיום?"

"הייתי רוצה שיזכרו את אריה ברקוביץ' כאדם שהיה לו מה להגיד. כאדם – שהשאיר סימן."

 

אני ממליץ לכם בחום להיכנס לאתר של אריה ברקוביץ' וללמוד עוד על האמן החשוב הזה, שלא לומר – הנפילי. אני מבטיח לכם, חייכם יועשרו לאין ערוך.

http://www.arieberkowitz.co.il/

 

 

 

 

עמי שנער: לא רק אדריכל-אמן, כי אם גם צייר-אמן או: "למצוא את הקול שלך."

בימים אלו (עד ל-16 ביוני, 2016) מציג עמי שנער את אחת התערוכות הוורסטיליות ביותר – במובן הטוב, העשיר, של ההגדרה – שאי-פעם הוצגו במקומותינו.

בגלריית "מונטיפיורי" החשובה בתל אביב, מוצגת תערוכתו "מרחבים טעונים" והיא כוללת ציורים – מן המרהיבים והחזקים שראיתי לאחרונה.

כאשר קיבלתי את ההזמנה לתערוכתו, הופתעתי בעיקר מן העובדה שלפני כן לא שמעתי אודות הצייר החשוב הזה. האם זה יכול להיות שאני, "חי תרבות" שכמותי, מעולם לא שמע על יצירתו של שנער?

בחרתי לראיין את שנער היום, כדי ללמוד מעט יותר על עבודתו.

שנער, יליד 1952, הוא תל אביבי, חי לדבריו בזוגיות ואב לשתי בנות. הוא בעיקר מוכר מעבודתו הענפה ורבת השנים כאדריכל – אך ציור, לדבריו, "זאת אהבה גדולה עוד מילדות. תמיד חלמתי להיות צייר."

לפני הכל, התעניינתי בוורסטיליות של התערוכה, הכוללת סדרות שונות.

"בתערוכה הנוכחית, "מרחבים טעונים" ," סיפר שנער, "אני מציג מספר סדרות. סדרה אחת נקראת "מיקרונזיה". ציירתי שם דמויות של רמטכ"ל, נשיא, רב ראשי, וכן הלאה. כולם בולטים בתלבושת שלהם – אבל אין להם פנים. זו אמירה תרבותית-פוליטית. זה אומר שהם בעצם אנשים קטנים, חולפים."

"זו ביקורת נוקבת."

"בהחלט. רוב הפוליטיקאים מייצגים בעיניי בירוקרטיה מיותרת לגמרי."

"והסדרות האחרות?"

"סדרה נוספת נקראת "לוחמים", סדרה נוספת נקראת "סוזוקי" ואני מציג בה נופים עירוניים. יש סדרה שנקראת "דמויות" ויש שם ארבעה ציורים של פנים, של בני אדם. ישנה עוד סדרה, של נופי ים, שנקראת "שובר גלים", סדרה אחרת נקראת "חורבות" והיא כוללת ציורים של בניינים מתפוררים, בעיקר ברמלה. זאת מחאה של אדריכל, בהקשר של בניינים מתמוטטים. סדרה נוספת, "מתח גבוה", כוללת ציורים של עמודי חשמל."

"הוא שאמרתי – ורסטילי."

"נכון."

"מהן ההשראות שלך?"

"אומרים שציור מעודד התבוננות עמוקה, ולכן – כל דבר נותן לי השראה. זה יכול להיות פח אשפה, עמוד חשמל. כל דבר יכול להיות בעיניי שיא האסתטיקה. השאלה היא איך מציגים אותו, איך מעבדים אותו. בציור, העיקר הוא איך אתה מצייר. לא מה."

"באופן כללי, איך היית מגדיר את הסגנון הכה ייחודי שלך?"

"זה ציור מופשט שיש בו גם רמזים פיגורטיביים."

"מהו המסר שלך לציירים בתחילת דרכם?"

"לחתור למצוינות. תמיד. כשאני מזהה מצוינות – אני מתמוגג."

"מה דעתך על לימודי אמנות פורמאליים, לעומת אוטו-דידקטיות?"

"אני מניח שצריך ללמוד, רק שצריך להיזהר לא לצייר כמו המורה אלא למצוא את הקול שלך."

"ולסיום, עמי, האם לדעתך אמנות ופוליטיקה שזורים זה בזה – וזה כמובן בהקשר של הסדרה שלך, "מיקרונזיה"?"

"כן. בהחלט. אמנות מטבעה אמורה להיות ביטוי ביקורתי – לא חנפני."

 

אני ממליץ לכם בחום, קוראיי הנאמנים, לרוץ (במהירות, לפני נעילתה) לגלריית "מונטיפיורי" בתל אביב, וליהנות מאמנותו החשובה, הנוקבת, הביקורתית משהו, של עמי שנער. היא מסתיימת, כאמור, ב-16 ביוני.

ואם לא הספקתם, אז אנא, רכשו עבודה מהאמן החשוב הזה. לא רק אדריכל-אמן, כי אם – גם צייר-אמן.

האתר של שנער הינו: www.amishinar.com

 

 

 

"סלומון" מאת ורד אלפרט: ספר נוסף ל"משוררת האותנטיות"

"סלומון", ספר שירה החדש של ורד אלפרט אשר ראה אור לאחרונה, הינו המשך ישיר ל"סוזאן" המופתי והמכונן שראה אור ב-2015 בהוצאת "פרדס".

גם "סלומון" – כמו "סוזאן" – הוא שיר הלל לאותנטיות, למקורות-המקוריות, לתרבות המזרח החשובה והמשפיעה, ממנה מקורותיה-מקוריותה של המשוררת נובעים.

כמי שמעריץ את רונית מטלון וסמי מיכאל הקאנוניים, מצאתי עניין רב בספר זה.

"סלומון" הוא מעין ממואר, אם תרצו, אוטוביוגרפיה, המספר את קורותיו של אביה של המשוררת, סלומון.

עובדה אוטוביוגרפית זו מוסיפה נדבך של כנות ואותנטיות לספר כולו הנקרא כרצף של סיפורים ועובדות, כרצף של כמו-אנקדוטות המתחברות לכדי מיקשה אחת, רצופה, של קורות-חיים – אישיים-פרטיים, משפחתיים, אך גם לאומיים.

באלפרט טמון גרעין לירי שלעתים נדירות אני מוצא במשוררות בנות דורה. גרעין ייחודי מעין כמוהו, ההופך את שירתה תמיד ל"אחרת", ל"תעוזנית" ומקורית מאוד – הרבה יותר משל אחרות.

על אף ישירותה, היא תמיד מצליחה לקחת אותי בדמיוני למקומות-של-פעם, לגרום לי להביט אל-מעבר ולתהות על מקומנו כאן, עתה, לעומת המקום בו היינו, המקום בו האנשים-של-היום, על כל דורותיהם, שורשיהם, עץ משפחתם, היו בהם.

השירים החזקים ביותר בספר הם: "השבר הסורי-אפריקני", "לך-לך סלומון", "עדי", "מחלון חדרי" ו"סיפור משפחתי עם המינגווי". כמו כן, השיר האהוב עליי בספר, "חום ואהבה", הוא מסוג השירים שראוי לקרוא בהם שוב ושוב, הוא "שיר-זיכרון": נוגע בנימי הנפש, עמוק מאוד, יפהפה.

גם "סלומון" זה, בדיוק כמו "סוזאן", זוכה ממני לתשבחות אינספור. אנא, קנו אותו בחנות הספרים, קראו בו ולימדו על המורשת הענפה, מעוררת ההשראה – על אף כל הקשיים שעברה – של יהדות המזרח, מורשתנו, יהדותנו.

עדי סנד: אמן המרחב הציבורי האולטימטיבי של תל אביב או: "הרחוב הוא שלנו".

אי אפשר להתעלם מעדי סנד. או ליתר דיוק – מהנוכחות העזה של האמנות הייחודית, הכה שונה, האמיצה ואף החתרנית של עדי סנד.

בפינות רבות, על קירות רבים ברחבי העיר הגדולה, ניתן לראות את יצירתו האמנותית החשובה, ה'קופסונים': אותן דמויות מקסימות מאין כמוהן שהוא יצר "יש מאין", פרי דמיונו, שכדבריו, הן "שרבוט של מעטפה במשיכת קולמוס שהתפתחו להפשטה של קוביה, שלה הוספתי ידיים, רגליים, פה. אלו דמויות שיצרתי. בסיכומו של דבר, הקופסונים מייצגים דמות אנושית."

זכיתי לראיין היום את סנד. ללא ספק, אחד האמנים המסקרנים ביותר של תל אביב. סנד בן ה-45, רווק הגר בתל אביב, הוא אדריכל, צייר, פסל ואמן גרפיטי.

"איך היית מגדיר את האמנות שלך?"

"אני אמן אורבני. במרחב הציבורי אני עושה מספר פעולות. אני מוכר בגלל הקופסונים – שהם משהו שמצליח לדבר אל אנשים. יש בהם משהו קומוניקטיבי. לקופסונים יש נרטיב קומי, אישי, לאומי. אבל אני מוכר גם באבסטרקט ובקונספטואלי. בבית אני מצייר ומפסל, יש לי עבודות מופשטות, יש לי עבודות דאדאיסטיות, יש לי פיסול שהתחיל כ"פיסול כנעני" והתפתח לסירות, ציפורים, קערות…"

"מה דעתך על אמנות הרחוב בישראל?"

"ככלל, יש פה אמנות בהחלט מעניינת. ישראל – ותל אביב, בפרט – היא בפריחה מהבחינה הזאת. יש פרסום גרילה, יש להקות רוק שמפרסמות ועובדות במרחב הציבורי. בתכלס, יש אינטראקציה מאוד מעניינת של אנשים ברחוב. יש רוח חופשית – וזה קשור גם למחאה החברתית מלפני ארבע שנים. באיזושהי צורה, אפשר לומר שהרחוב הוא שלנו."

"מה דעתך על אמן הגרפיטי בנקסי?"

"בנקסי הוא אמן בהחלט מעניין. הוא רשם טוב. אין ספק שהנוכחות שלו בעולם הקפיצה את הסטריט-ארט. וגם – יש לו מערך שיווק טוב."

"מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא השפיע על האמנות שלך?"

"זאת שאלה מעניינת… אני נולדתי בקיבוץ גבעת השלושה, וכשיצאתי מהקיבוץ, מהמשק, מילאתי דפים בציורים של ציפורים. זה סוג של זיכרון שבו אני נזכר בהתחלת הציור אצלי."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן מהמין האנושי, מהטבע, מנופים, ממערכות יחסים, סיטואציות והבעת רגשות."

"מהו החלום הגדול שלך כאמן?"

"להצליח להיות מאושר – ולגעת באנשים עם האמנות שלי. לנסות… להשפיע בצורה חיובית. לא להיות אנטי-סוציאלי. נהפוך הוא. להיות סוציאלי."

"ולסיום, עדי: איפה תרצה לראות את האמנות שלך בעוד עשר שנים?"

"אני מקווה שעדיין ברחוב, אבל גם בבתים של אנשים, בספרות. משהו שיהיה נגיש. גם במוזיאונים, בגלריות. אתה יודע, אמנות במרחב הציבורי, הדין שלה הוא להיעלם – וזה חלק מהחן שלה."

 

 

 

אני ממליץ בחום לרכוש את אחת מיצירות האמנות של האמן החשוב, הייחודי הזה, וכך ליהנות מנוכחותו האמיצה בסלון ביתכם.

פרטים נוספים באתרים: http://www.sened.co.il ,www.kufsonim.com

 

 

 

 

 

 

"שי אהבה וברכה" מאת רותי ביקל-שגיא: שיפעת כל הטוב שבעולם

במאי 2015 זכיתי לפגוש את המשוררת רותי ביקל-שגיא. זה היה כאשר ישבתי לי על ספסל בגן מאיר בתל אביב והבטתי אל עבר העצים, הבריכה הקטנה, האנשים. לפתע, הבטתי לשמאלי וראיתי אישה עם שיער ארוך, בהיר, שנראתה לי – וזה בלשון המעטה – מעניינת מאין כמוה.

בלי לחשוב פעמיים וללא כל היסוס, ניגשתי אליה והצגתי את עצמי. הראיתי לה את ספר הילדים שלי "ליובל יש שתי אמהות לסביות גאות (ועוד סיפורי ילדים פורצי דרך)" שיצא אז לאור, ושוחחנו.

בסוף השיחה הקצרה – כי לדבריה, היא מיהרה – עשינו "החלפות". אני נתתי לה את ספרי והיא נתנה לי את ספר השירה שלה, "שי אהבה וברכה", ואף כתבה לי הקדשה אישית יפה בתוכו.

"שי אהבה וברכה" מכיל שירים אופטימיים במיוחד, זכים ומלאי טוהר. ביקל-שגיא היא אישה המאמינה בטוב, שלא לומר, בשיפעת כל הטוב שבעולם.

את השיר "הימים הבאים" (שבעמודים 43-44) קראתי בקול רם ובכוונה מלאה מספר פעמים בכמה הרצאות אשר העברתי בבתי אבות שונים ברחבי הארץ. השיר היפה, כך שמתי לב, מצליח לעורר אופטימיות קוסמית ותקווה, גם באנשים המצויים בתוך הקשיים המכבידים ביותר של החיים, המתמודדים עם קשיי גיל ובריאות.

השיר, העוסק בתקווה הברוכה שהימים הבאים יהיו טובים יותר, בכל דרך ובכל מובן, מעורר השראה – כמו הספר כולו, יש לציין – בכל מי ששומע אותו.

לביקל-שגיא ישנו "קול בפני עצמו", "קול משלה": זך מאוד, נקי, רגיש וברור.

קולה הוא מסוג הקולות הנדירים, לא אלו שאנו נוטים לשמוע, או קשובים להם דיינו, ועל כן, אני ממליץ לקרוא את הספר ואף להקריא קטעים ממנו לאהוביכם וליקיריכם.

אני מבטיח לכם – זה יעשיר הן את עולמם, הן את עולמכם.

 

ניקו לוי: גאונות וירטואוזית של מוסיקה שמיימית

לראשונה נחשפתי ליצירתו רבת-הפנים של ניקו לוי בשנת 2012. בזמן שלמדתי רפלקסולוגיה, קיבלתי במתנה מאדם נפלא, דיסק עם יצירותיו של לוי.

הדיסק הימם אותי בתחושות שהוא העלה בי, ב"עולם החדש" שהוא גילה לי בתוכי וברגש שנהר בי בעקבות אותם צלילים. התחושה העיקרית שחשתי הייתה תחושה של הזדככות. אכן. זו המילה הנכונה ביותר לזקק תחושה כה בלתי ניתנת לתיאור, לאיזושהי הגדרה מילולית, ורבאלית.

בניקו לוי קיימת גאונות וירטואוזית של יוצר מחונן, ייחודי, מקורי מאין כמוהו, היוצר מוסיקה שמיימית, המצליחה להעלות את המאזין ל"עולמות אחרים". ההגדרה הכה חוץ-גופנית 'מטאפיזיקה' מקבלת משמעות נוספת, מימד נוסף, עמוק ביותר, עם הישמע הצלילים הראשונים שבאותו דיסק מכונן, אותו התחלתי לשמוע שוב ושוב – אם תרצו, במעין אובססיביות – החל משנת 2012. הדיסק מלווה אותי בלילות רבים, בו אני משמיע אותו, על מנת להירדם מהר יותר, ואף לישון טוב יותר, בנינוחות וברוגע.

ניקו לוי הוציא עד כה שלושה אלבומים:

הראשון, "אנאנדה – מסע אל ענן פרטי", מכיל מוסיקה מרגיעה ומגוונת המשלבת בתוכה צלילים מן הטבע.

השני, "רומנסה קוסמית" (אגב, שם נפלא בעיניי), המכיל מגוון קטעים רגועים השזורים בהם צלילי טבע, בשילוב קטעים ריקודיים.

והשלישי, "המשכיות", כולל בתוכו שלושה קטעים המהווים, ובכן, המשכיות אחת. אלבום זה מיועד, בין היתר, לשינה שלווה ולהרפיה עמוקה.

כמו כן, בימים אלו מעביר לוי מופע מצוין ומעורר השראה הנקרא "שמים בארץ". המופע, הכולל תשעה קטעים המחוברים לתוכנית אחת, שלמה, הוא מסוג המופעים שראוי לחוות בעיניים עצומות ובישיבה, וזאת כדי לתת לרגש ולדמיון לקחת את המאזינים למקומות רחוקים ונעימים – אם תרצו, למקומות אחרים. מטאפיזיקה, כבר אמרנו?

אני ממליץ לכם בחום להזמין את ניקו לוי, מהמוסיקאים הייחודיים והמופלאים ביותר ששמעתי מעודי, להופעה בכל מסגרת שרק ניתן, וגם לבקר באתר שלו, http://www.nikolevy.com

טלפונים להזמנת המופע והאלבומים: 04-6780198 / 052-2429838