קטגוריה: כללי

"מי שישרוד – שיספר!" מאת דן פלג: דוקומנט חשוב ומרגש אודות מלחמת יום הכיפורים

ספרו של דן פלג, "מי שישרוד – שיספר!" מעורר השראה הן ברגישותו הרבה, הן באופן כתיבתו המדויק.

פלג רקם את האמת שלו – את אמת המלחמה – בצורה שונה מספרי מלחמה אחרים בכלל ומלחמת יום הכיפורים בפרט. הוא העז לגעת במקומות הקשים ביותר, לחשוף ולהיחשף, ובכך יצר ספר חשוב, חינוכי ומשמעותי בנושא כה טעון זה.

זהו ללא ספק מהספרים ש"נשארים איתך" זמן רב לאחר קריאתם. משהו בו מהדהד, שואל, תוהה ואף דורש תשובות לשאלות בלתי-ניתנות להבנה.

אני ממליץ בחום לקרוא את הספר וללמוד עוד אודות המלחמה ההיא, דרך עיניו, כתיבתו ונפשו של פלג, אשר יצר את אחד הספרים החשובים והחזקים בנושא.

מודעות פרסומת

"בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים" מאת שושנה ויג: ארוטיקה מעודנת רבת-פנים

קולה הספרותי וסגנונה הייחודי של שושנה ויג הבאים לידי ביטוי בספרה "בסבך השערה – התשוקה אינה זקוקה לפנים" הינם ייחודיים מאין כמוהם.

ויג טווה בספר זה ארוטיקה מעודנת בשפה עשירה.

סיפוריה שונים – הן בנושאיהם, הן במהותם, ובכך ייחודה ויופייה הספרותי.

הנשים של ויג רוצות אהבה – שונה, אחרת, לא קונבנציונלית – ובכך יופיין ומהותן.

זהו ספר "אחר" – ללא ספק – ומכאן כוחו.

זהו ספר רב-השתוקקות, רב-פנים ואף פסיכולוגי מבחינות רבות.

אני ממליץ בכל פה לקוראו ולאחר הקריאה להעבירו הלאה, למען הנשים אשר ודאי ירצו לקרוא בו – ולמען הגברים אשר יכולים ללמוד כה רבות אודות נשים ותשוקותיהן – בזכותו.

"שברים נאספים לשירה – שירה ישראלית המתכתבת עם תפילות הימים הנוראים": שיר הלל לשירה הישראלית

מרדכי דוד (מודי) כהן, עורך האסופה "שברים נאספים לשירה" אשר רואה אור בימים אלו, עשה דבר חשוב מאין כמוהו.

הוא – יחד עם עוד מורים לספרות ומשוררים – בחר 70 שירים העוסקים בתפילות הימים הנוראים – על הקשרים כאלה ואחרים – והוציא תחת ידו ספר חשוב ומעורר השראה.

הספר ככלל הינו שיר הלל לשירה הישראלית.

בולטים בו השירים "מעשים קטנים" של אלמוג בהר, "תשרי" של בכל סרלואי, "פתח לנו שער" של רעיה הרניק, "פתח לי שער" של אורה ערמוני ו"בנתיבי אמונתו התמימה הובילני אבי" המצוין של חיים ספטי.

אלו השירים אשר נגעו בי בעוצמתם וביופיים, אך הספר מכיל שירים רבים נוספים אשר ודאי יעוררו אהבה, מחשבה ועניין בקוראיהם.

 

 

"צללים" מאת גבי זיו: חיפוש נאצל אחר חמלה ושינוי קיומי דרך קשר אנושי

בטבעיות של סופרת גדולה, יצרה גבי זיו את "צללים", רומן המהלך קסם על הקורא באופן בלתי-אמצעי, ישיר וקולח.

זיו בונה ברומן נאצל ורגיש זה, אודות החיפוש אחר חמלה ושינוי – דרך אהבה – את קורותיהם של אלכס וליזי – דמויות אשר כמו נלקחו מתוך מסך הקולנוע במורכבותם ובאנושיותם.

סיפור האהבה יוצא הדופן של השניים מעיד מעל הכל על יצירתיותה הכוחנית של זיו ועל יופי – ומורכבות – שפתה הסיפורית.

ראוי לציון הציור היפהפה והמתאים-כמו-כפפה של קריסטינה מורדכוביץ על עטיפת הספר.

אורן עילם: "אמנות זה שילוב של גחמה, רגש ואסתטיקה."

אורן עילם הוא אחד היוצרים הצעירים המסקרנים ביותר הפועלים כיום בישראל.

עילם הוא משורר תעשייתי, אמן מרחב ציבורי יוצא דופן, היוצר אמנות בעזרת טקסט בטכניקות שונות.

זכיתי לראיין היום את עילם בן ה-30, נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1986), רווק הגר ביפו, והתוצאות לפניכם.

"איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורן?"

"אני משורר תעשייתי. אני מתעסק בטקסט ומטמיע אותו במרחב הציבורי בכל מיני טכניקות שפיתחתי שכוללות גרפיטי, מתכת, לדים, פרינטים. התחלתי בלכתוב שירים ברחוב והיום אני חוקר טכניקות שונות של הטמעות."

"מהו הפירוש שלך למילה אמנות?"

"אמנות זה שילוב של גחמה, רגש ואסתטיקה."

"מיהם המשוררים האהובים עליך?"

"אני אוהב את נח אנגלהרד ואת אנטון אברמוב – אמן שהוציא ספר עם כל מיני משפטים מעניינים."

"מהי דעתך על האמן באנקסי?"

"אני חושב שהוא מאוד תקשורתי, ועם זאת, הוא נעדר מורכבות. אבל מצד שני, יש אנשים שאולי יגידו את זה גם עליי. בכל אופן, הוא עשה את זה עד הסוף והוא לא מנסה לעשות משהו שהוא לא."

"אילו אמנים אתה אוהב?"

"אני אוהב את ווים דלווי. מצד אחד הוא כמו משרד פרסום, אבל המחקר שלו ורמת הביצוע שלו מצוינים."

"האם פוליטיקה ואמנות הולכים ביחד בעיניך?"

"עשיתי כמה פרויקטים פוליטיים. אני אוהב לעשות את זה. עם זאת, פוליטיקה זה משחק מטונף והפוליטיקאים הם אנשים ממולחים. באמנות חברתית, להבדיל מפוליטיקה, אתה חופשי ממניפולציות של כוח. תפקידנו כאמנים זה לא להיות הפוליטיקאים. אנחנו, האמנים, צריכים לעשות אמנות שתומכת באמנות שאנחנו יוצרים."

"ובהקשר הזה, לסיום, מהי דעתך, אורן, על שרת התרבות מירי רגב?"

"אני אמביוולנטי. מצד אחד, היא תוקפת על חשבון צרכני התרבות והדעות שלי מנוגדות לדעות הפוליטיות שלה. עם זאת, היא הגדילה את תקציב התרבות בפריפריה יותר מכל האחרים שקדמו לה."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו יוצאת הדופן, המקורית והחתרנית של עילם.

לחפש אותה, למצוא ולתעד, לצלם ולהזכיר את קיומה.

אני משוכנע שהן המילים, הן הטכניקות הכה מקוריות אשר בהן הוא משתמש, יעוררו אף בכם – כפי שהן עשו לי – השראה אדירה ליצור, לחיות, להיות קיימים.

 

אלונה פרנקל: "האמנות הכי נשגבה, הכי כבירה, היא הספרות."

על העטיפה הקדמית של הספר האהוב עליי בכל הזמנים, "חיים כרותים" מאת אתי הילסום, מופיע איור של אלונה פרנקל.

זהו איור של קשת בענן – מלאת תקווה – והשראה.

פרנקל בת ה-80 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1937), חיה בזוגיות, אם לשני בנים וחמישה נכדים הגרה בתל אביב, היא בעיניי מחשובות המאיירות וסופרות הילדים היוצרות בארץ.

לאחרונה היא התראיינה ל"חי תרבות", והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהי אמנות עבורך, אלונה?

אלונה פרנקל: אמנות זה אפיק של קומוניקציה של האנשים שיצרו אותה. אתה יודע, עם כל מה שהחיים הציעו לי, רק בסוף הבנתי שזאת האמנות שהחזיקה אותי בחיים. בעצם עד היום. בעיקר הצורך ליצור – זאת האמנות בשבילי.

בראונשטיין: את גם מאיירת וגם סופרת. מה מן השניים את מעדיפה?

פרנקל: אני לא יכולה להגיד מה אני מעדיפה. זה מה שאני יודעת לעשות, לאייר ולכתוב.

בראונשטיין: איזה ספר שאיירת את באופן אישי הכי אוהבת וגאה בו?

פרנקל: בספר שלי "סיפור על נסיכה, פיל, סוס, כלב, חתול, קיפוד, ציפור, דבורה וזחל". זה ספר פוליטי שלי, שאומנם לא הצליח מסחרית, אבל הוא משקף את תפישת העולם הפוליטית שלי. אני מבסוטה ממנו.

בראונשטיין: את עדיין מאיירת?

פרנקל: כן, בוודאי. זמני בידי ואני יכולה לאייר מתי שאני רוצה. גם באמצע הלילה.

בראונשטיין: את בת 80. איך את מקבלת את הגיל?

פרנקל: בהפתעה קוסמית. בחיים לא הייתי בת 80 וזה עושה לי טוב. אני לעולם לא אכחיש את הגיל שלי.

בראונשטיין: האם בעינייך הצלחה מסחרית של ספר מעידה בהכרח על איכותו?

פרנקל: איש לא יכול לנבא איזה ספר יחדור ללבבות אנשים ויהפוך לרב-מכר. התשובה היא לא. אני אף פעם לא יודעת לנבא.

בראונשטיין: מהי דעתך על האיורים כיום בספרי ילדים לעומת האיורים בעבר? במה התחום השתנה?

פרנקל: בעבר, בתקופה שבה אני התחלתי לעבוד, שזה כבר 50 שנה, שיטות הדפוס היו שונות ורוב הספרים היו בשניים או שלושה צבעים. היום הכל נכנס לסוג של פשטות פנטסטית. יש מקלדת ומחשב, וזה שונה ממה שהיה בעבר.

בראונשטיין: מהי דעתך על המחשב בתחום של האיור?

פרנקל: מחשב זה דבר פנטסטי. כל דבר חדש שמתווסף, בהתחלה יש לגביו התנגדות, אבל אחר כך מבינים את זה.

בראונשטיין: מכל האמנויות הקיימות, מהי לדעתך האמנות החשובה מכולן?

פרנקל: האמנות הכי נשגבה, הכי כבירה, היא הספרות. היום, בכל מקום יש ספרייה, גם בפרובינציות. ספרייה בכל מקום זה חוק של המדינה, ואם המקום קטן מדי – אז מגיע אוטו עם ספרים לשם. זה נגיש וזה בחינם, ואם יש לך את זה – אתה בן אדם מסודר. למשל, קובי אוז ושמעון אדף מגיעים משדרות והם אמנים מחוננים שפשוט קראו ספרים וזה היסוד לכל.

בראונשטיין: ולסיום, אלונה, מהי דעתך על שרת התרבות מירי רגב?

פרנקל: נושא התרבות זה בסיס לרווחתם של בני אדם. לפני שהיא נכנסה לזה היא הייתה צריכה ללמוד את התחום. למשל, לקרוא את 100 הספרים שחובה לקרוא אותם לפני שנכנסים לנושא הזה. אני פשוט חושבת שהיא לא כל כך מבינה בתחום הזה.

"ואריאציות על מרחק" – מופע מחול מאת מאיה ברינר: זרימה תנועתית מהפנטת בביצוע מלוטש ומעודן

 מאת: תמי כץ-לוריא

"ואריאציות על מרחק" הוא מופע מחול אינטליגנטי, עדין ומעניין, השואל שאלות על מרחק וקרבה, על גוף ונפש, על במה עגולה, כשהקהל תוחם את המופיעים בגופו.

כפי שמתארת מאיה ברינר, יוצרת המופע: "אנחנו שואלים שאלות על גוף ועל קרבה. אנחנו נעים בתנועת מטוטלת בין הדימוי של גוף כחומר לבין הדימוי של גוף עם ההקשרים התרבותיים והמגדריים שלו ותוהים על מקומו של הקהל הנוכח באירוע הבימתי."

במרכז הבמה, שנראית כזירה עגולה, משחקי מטוטלת בין גבר ואישה. מטוטלת בכל המובנים, בדיוק כמו שתי האבנים שתלויות מהתקרה כנדנדה, ומהוות נושא – וגם תפאורה מקסימה לבמה.

מאיה ברינר מביאה כהשראה את שירו של ביאליק "הנדנדה", כמשל ליחסים: יחסי כוחות, יחסים רומנטיים, יחסי תלות וביטחון: מי למעלה ומי למטה – גם במובן הפיסי וגם במובן המטפיסי.

המרחק בין שני היושבים על הנדנדה אינו משתנה, אבל מצבו של כל אחד מול השני ומול העולם משתנה: הם סומכים זה על זה אך גם תלויים זה בזה, ועם כל תנועה שלהם מערכת היחסים ביניהם מתהפכת. תשובתו של ביאליק היא: אני ואתה, רק אני ואתה – ובזה עוסק המופע המקסים הזה.

זוג הרקדנים היוצרים, רוני חדש וגלבוע אגר, מצליחים לרגש בזרימה התנועתית המהפנטת, בביצוע המלוטש והמעודן, ובשיתוף הפעולה המדויק שלהם, ומעוררים רגש מבלי להיות רגשיים.

בגלל הקרבה הפיסית אל הקהל, נוצר מעין שיתוף פעולה בין הצופים התוחמים את הארוע בגופם לבין הרקדנים היוצרים וההתרחשות הבימתית, וישנו גם משחק עם הגבולות הללו ופריצתם – במהלך ובסוף המופע.

מומלץ מאד!

המופעים הבאים יתקיימו בתיאטרון "התיבה" ביפו ב-24-25 לאוגוסט 2017.