קטגוריה: כללי

מירי אלוני: "הפרס הכי חשוב בשבילי זה אהבת הקהל."

מירי אלוני, לדידי, היא מנכסי צאן הברזל החשובים ביותר של מדינת ישראל – לדורותיה. ללא כל הגזמה – מדובר בעיניי באייקון.

זהו לא רק "שיר לשלום" המיתי אשר בביצועה העוצמתי ואלו לא רק הופעותיה הבלתי-נשכחות – הן כזמרת, הן כשחקנית (ראו תפקידיה ב"להרוג את הסבתא" ו"צומת מילר"), כי אם, לטעמי, זוהי דווקא העובדה כי אלוני, בכל יום שלישי בשבוע – למעט מקרים נדירים – מגיעה למקום הקבע שלה בנחלת בנימין, ובפתחו נותנת הופעה – לכל דבר – הן עבור מעריציה האדוקים, הן עבור עוברי האורח.

עובדה זו בעיניי היא-היא אשר מציבה את אלוני באומץ בשורה הראשונה של האמנים שלנו: החשובים ביותר, המשמעותיים ביותר, אלו הנאמנים בכל ליבם לאמנותם ועושים אותה היכן שהמקום מאפשר זאת, מתוך צורך, אם תרצו, כמו-קיומי, לעשות את אמנותם.

לאחרונה זכיתי לראיין את אלוני, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך היית מגדירה, מירי, את ההופעות הקבועות שלך, מדי יום שלישי, בנחלת בנימין?

מירי אלוני: קודם כל שליחות. בכל מה שאני עושה אני רואה שליחות: בכל הופעה, בכל מפגש עם אנשים. אני רואה שליחות בלתקן, בלעזור. אני עוזרת גם כספית לאנשים מסוימים.

בראונשטיין: בהקשר הזה, מהי התפישה שלך באמת לגבי כסף?

אלוני: טוב שיש, אבל אם יש – ולמי שיש הרבה – אני לא מבינה איך הוא לא עוזר לאחרים ולא עושה מעשים פילנתרופיים. אני באמת לא מבינה את האנשים העשירים שמתעשרים על חשבון הציבור – ולא עוזרים לציבור.

בראונשטיין: האם לדעתך המדינה עושה מספיק למען אמנים – ובעיקר למען אמנים מבוגרים?

אלוני: המדינה ממש לא עושה מספיק למען אמנים מבוגרים. אנחנו חיים במדינה שהערך המקודש שלה הוא הביטחון, וכל השאר – אמנות ואמנים – זה משהו שלא מבינים שצריך להשקיע בו את המיטב. כבר בהתארגנות הראשונה שלנו להגנה על היישוב – ואני מתכוונת לפלמ"ח – הבין מי שהבין  – כבר אז – שצריך להקים להקה צבאית: אנשים שתפקידם יהיה לא לירות ברובים, אלא להרים את המורל. בשבילי למילה 'מורל' יש שתי משמעויות: גם מצב רוח, וגם להיות ישר ומוסרי. בשבילי, אמנות צריכה להטיף למוסריות.

בראונשטיין: אני חושב שאת ראויה לפרס ישראל.

אלוני: כשקיבלתי את פרס האקדמיה לפני ארבע שנים, ב-2016, זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי פרס על האמנות שלי. אבל הפרס הכי חשוב בשבילי זה אהבת הקהל. אני לא מחכה לפרסים, כ מבחינתי, את פרס אהבת הקהל אני מקבלת כבר חמישים שנה.

בראונשטיין: לסיום, מירי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את מירי אלוני בעוד 100 שנים מהיום?

אלוני: מי חושב על זה… אתה יודע, פרנק זאפה אמר שהאנושות תתקיים עד שנת 3,000 ובשנת 3,000 יישארו בעולם רק תולעים וחרקים קטנים, ואם תשאל אותי, המין האנושי הוא לא אנושי – במובן הספרותי של המילה. הוא בכלל לא אנושי. הוא די מאכזב. אם המין האנושי היה באמת אנושי, אז לא היו כל כך הרבה מלחמות ואנשים רעבים ואומללים בעולם.

"עד הקיץ הבא" מאת סמדר שרת: חשוף, אישי, מעצים

כתיבתה של סמדר שרת, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר השירה המצוין שלה "עד הקיץ הבא" אשר ראה אור לאחרונה, הינה חשופה מאוד, אישית, ובה בעת, מעצימה מאין כמוה את הקורא.

מושאיה עוסקים בחיים עצמם – ובגיבוריהם – באופן רגיש ובמנעד נרחב.

שירה "סבתא סולטנה" (עמוד 30) היפה מאין כמוהו, הינו סימבולי, לדידי, לראיית העולם של המשוררת ולזכותן הרבה של מילותיה, ובתום הקריאה מתבררת העובדה כי מדובר ביצירה לירית מורכבת ורבת-דימויים אשר משאירה אור גדול – ואף חותם – בקורא, ומאירה את מחשבתו ואת נפשו עד בלי די.

יהודית אנגלרד: "כשאני מציירת אני פוגשת את כל היקום."

בימים אלו, בין ה-4.6.20 ועד ה-4.7.20, מציגה יהודית אנגלרד את תערוכתה "נפש מתבוננת" בבית האמנים בתל אביב (אלחריזי 9).
עבודותיה של אנגלרד אקספרסיביות מאוד במהותן, מלאות תשוקה ועזות.
לדידי, קיים בהן מן הריתמוס הג'אזי והן אולטרה-מודרניות, חדות וקונקרטיות, ובה בעת, מרהיבות עין ואוונגרדיות מאין כמוהן.
זכיתי לראיין לאחרונה את אנגלרד (ילידת 1946) והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יהודית?
יהודית אנגלרד: אני מגדירה את האמנות שלי פמיניסטית בכל נקודת זמן ומקום. אני צריכה להיות במקום שאני רוצה להיות. לא תמיד אני מודעת למה שעשיתי, אבל כשאני מביטה אחורה, עמדתי חזק מאוד על הבחירות שלי. בעבודות שלי רואים תמיד אישה שהולכת ועושה. זה בתת-מודע שלי.
בראונשטיין: את ילידת עיראק. האם המקום שממנו באת – אם תרצי, המורשת שלך – משפיע באיזשהו אופן על עבודתך?
אנגלרד: המורשת שלי… התחברתי אליה ממש בגיל מבוגר. אני זוכרת שבגיל מאוחר שאלתי את אמא שלי "את אוהבת אותי?", והיא ענתה לי: "אינתי גילת עני", שהפירוש של זה בעברית הוא "את גלגל עיני".  והבנתי אז על איזו מורשת גדלתי ועל איזה מילים שאמא שלי אמרה לי בשביל להמשיך הלאה…  
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
אנגלרד: אני לוקחת את ההשראות שלי מהחיים, בזמן שחייתי אותם, וממצבים מסוימים ש"נפלו" עליי, כמו איבוד של הבן הבכור שלי או מחלה של בן הזוג, שבעקבותיה יצרתי את העבודה שלי "נופלת ומתבוננת". כן… גם במצבים קשים אני מתבוננת…
בראונשטיין: יש תחושה, מהצפייה בעבודות המצוינות שלך, הכל כך חזקות, שאת מאוד טוטאלית ביצירתן. האם את מסכימה להגדרה הזאת?
אנגלרד: כן. אני מאמינה במה שאני עושה ובגלל זה בכל נקודת זמן אני יכולה להרגיש טוב – גם אם בסוף הדברים לא יתאימו לציפיות שלי. אפשר להגיד שאני מתאבדת בכל העשייה שלי, נותנת את כל כולי טוטאל.
בראונשטיין: למה את מציירת?
אנגלרד: כשאני מציירת אני פוגשת את כל היקום ונמצאת בו. כשאני מציירת, אני מחוברת לעצמי ולצבעים, לסיטואציות בחיים. מה שאני לומדת מהחיים, אני מעבירה לקנבס.
בראונשטיין: מהי התגובה הכי חזקה שקיבלת על העבודות שלך?
אנגלרד: פעם הצגתי עבודה בביאנלה באיטליה שנקראת "נשמת כל חי". זאת עבודה של שמן על בד בגודל של שני מטרים על שלושה מטרים. בא יהודי מהולנד והתחיל לבכות בכי תמרורים. כל המקום עמד על הרגליים. אחרי שנה הוא אמר לי: "אני לא יכול לישון בלי הציורים שלך", והוא רכש שתי עבודות שלי.
בראונשטיין: ולסיום, יהודית, היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
אנגלרד: אני מבחינתי יכולה להציג גם במוזיאון ישראל – וגם ברחוב. אני אוהבת להראות את האמנות שלי לכל דיכפין. כי בשבילי – כולם שווים.

רענן חרל"פ: "אמנות מצליחה לאתגר אותי לחיפוש מתמיד אחרי חדש ומשמעותי."

לאחרונה נכחתי בתערוכה קבוצתית מצוינת בגלריה נולובז (זבולון 19, תל אביב), אחת הגלריות האהובות עליי בעיר, אותה אצר בטוב טעם רענן חרל"פ.

בין האמנים הטובים שהציגו, הציג אף חרל"פ עצמו עבודה שלו, אשר אותה אהבתי באופן מיוחד.

עבודת העץ ובה כמו לכודים מסמרים שלו, אשר הוצגה בתערוכה זו, שבתה את לבי בקונקרטיות שבה ובקומפוזיציה הייחודית שלה מחד, ומאידך, בחיבור מרכיביה השונים לכדי יצירה אחת, לדידי, רבת-דימויים. משהו בה אף הזכיר לי את עבודותיו המוקדמות של מרטין קיפנברגר, מן האמנים האהובים עליי ביותר.

לאחרונה זכיתי לראיין את האמן והאוצר רענן חרל"פ, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, רענן, מה פירוש שם משפחתך?

רענן חרל"פ: שם משפחתי הוא ראשי תיבות של חכם ראש ליהודי פולין.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

חרל"פ: כאמנות שנוגעת במראות ודימויים מהסביבה בה אני חי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

חרל"פ: ההשראה שלי באה ממעשי ידי אדם שנעשו עם תבונה והתמודדות. עם רצון להביע ולייצר אמירה.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

חרל"פ: אמנות מצליחה לאתגר אותי לחיפוש מתמיד אחרי חדש ומשמעותי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

חרל"פ: כשאני חושב על זה, הרי המילה 'אמן' של התפילה נמצאת ב'אמנות' וה'אמן' שנושא המתפלל בשפתו, מהווה מין מקור לביטוי האישי. לכאורה כולם אומרים 'אמן', אבל כל אחד עם הכוונות האישיות שלו ואז נוצרים הדברים הייחודיים.

בראונשטיין: האם אתה מגדיר את העבודה שלך 'אמנות גברית', והאם אתה מאמין שישנו דבר כזה בכלל 'אמנות גברית' – וזאת לעומת 'אמנות נשית'?

חרל"פ: אני מאמין שאנחנו כבולים בסטריאוטיפים – לעתים משחררים ולעתים לא. אני
שמח שיש מי שזה מעסיק אותו ויוצר מודעות גם למי שזה פחות המיקוד שלו בחייו.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על עבודתך כיום?

חרל"פ: זיכרון ילדות חזק יש לי מבהייה במרצפות שומשום, עד שהיו מתגלים לי צורות ופרצופים.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג את עבודותיך יותר מכל?

חרל"פ: במקום שמגיע קהל הצמא לחוויה מתוך התבוננות וחקר. במקום שבו אנשים
מכבדים יוצרים ויצירות.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

חרל"פ: ספר. סוף סוף יהיה לי זמן לקרוא.

בראונשטיין: אתה גם אמן וגם אוצר. מה משני אלו חשוב לך יותר?

חרל"פ: האמת שאני מתייחס כמעט לכל דבר שאני עושה בקטגוריה של היצירה, כך
שאני לא מפריד. אני רואה את עיסוקי באמנות גם כשאני מלמד באותה המידה.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את רענן חרל"פ בעוד מאה שנים מהיום?

חרל"פ: אין לי מחשבות כאלו וכשהן עולות אני מצמצם אותן.

ליזה זברסקי: "אני מציירת כי אני חייבת להגיב למציאות, להגדיר את עמדתי ביחס אליה וגם כדי לא להיות גרגר חול בזרועותיה."

בעבודותיה רבות הקסם והחיות של ליזה זברסקי, קיים מימד על-זמני.

לעתים אני חש כאילו עבודותיה אינן מן המאה ה-21 כלל וכלל, כי אם, לדידי, מן המאה ה-16, והן יצאו מן הכוח אל הפועל על ידי אחד מהציירים הגדולים, הנפיליים, של העת המכוננת באמנות ההיא.

יש בציוריה עומק עז-מבע, פרקטיקה חזקה ויצרית, וגם כשהיא עוסקת בדמויות מוכרות, לכאורה יומיומיות, היא נוסכת בהן מורכבות יוצאת דופן, אם תרצו, מעין "חיים חדשים", פרונטאליים, ריאליסטיים עד כאב מכמיר לב.

זכיתי לאחרונה לראיין את זברסקי (ילידת 1980) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, ליזה?

ליזה זברסקי: תמיד היתה לי בעיה להגדיר דברים, ואני חושבת שהימנעות מהגדרות נותנת לדברים את החופש להיות כפי שהם, להשתנות לפי הלך הרוח בלא חשש להישאר לא משויכים לזרם מסוים. אני רק יכולה לומר שאני תופסת את עצמי כמספרת סיפורים, ואולי יוצרת שירים אילמים, כי יש משהו מאוד מילולי בעבודותיי, לא רק בגלל היותן פיגורטיביות, אלא בגלל הנרטיב שהופך כל ציור לפרק מתוך "ספר" גדול יותר, שאני מקווה לא לסיים אף פעם. הייתי קוראת לזה שפה.

בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה המתעתדת שלך בבית יד לבנים בראשון לציון: מהו הנרטיב העיקרי בתערוכה זו?

זברסקי: לתערוכה בבית יד לבנים בראשון לציון שתיפתח ב-2.7.20 ותסתיים ב-1.10.20 קוראים "על המפתן". המפתן מבחינתי מסמל את מצב הביניים. אולי כמו קו האופק המפריד בין שמים לארץ, המפתן הוא שמפריד בין החוץ לפנים, בין המציאות לדמיון. העמידה על המפתן, על הסף, כמשקיפה, היא הבסיס ליצירתי. העבודות בתערוכה זו הן מצבי תודעה על רצף הניגוד בין הפנים לחוץ. הן משקפות את המצב הכלל אנושי והפרטי בעולם של זרות, ניכור ובדידות. זהו ניסיון ליצור קירבה, אהבה ומשמעות בעולם חסר משמעות, וסדר בעולם של כאוס. אני מציגה 27 עבודות שרובן מהשנתיים האחרונות. כל העבודות מבוצעות בדיו וציפורן ושמן על בד.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

זברסקי: אני הולכת לאורכו של רגש האהבה. זה כמו הליכה לאורכו של רחוב ענק החוצה יבשות והופך לגשר על פני ימים ואוקיינוסים. פעם הרחוב מואר ושוקק חיים, ופעם הוא חשוך וצר. לפעמים, אם מרימים את הראש, אפשר להתפעל מהשמיים זרועי הכוכבים, ולפעמים רק הצללים הכבדים על המדרכה מעידים על השעה והופכים את ההולך ברחוב זה לשעון שמש.

בראונשטיין: למה את מציירת?

זברסקי: היום, שאלה כזאת שוות ערך מבחינתי ל"למה את נושמת". אני לא יכולה לא לצייר. זה כמעט דחף. בדיעבד, אני יכולה לחלק את חיי לתקופות, ולהגיד איזו מטרה שירתה היצירה בכל תקופה. היתה תקופה קשה וכואבת, בה היצירה היתה מפלט, היתה תקופה מלאת תקווה, והתקווה הזאת התממשה ביצירתי. עכשיו, אני מציירת כי ראיתי קרן שמש מבצבצת דרך סדק קטן בתריס מאובק, ואני חייבת לספר גם לעצמי וגם לאחרים שהפלאים קיימים בעולם. אני מציירת כי אני חייבת להגיב למציאות, להגדיר את עמדתי ביחס אליה וגם כדי לא להיות גרגר חול בזרועותיה. אני מנסה למצוא בה רגעים שיש בהם חמלה, אהבה ומשמעות, אך גם הצער והכאב הופכים לנסבלים ברגע שהם הופכים לציור.

בראונשטיין: מהיכן מגיעים הרעיונות שלך לציורייך?

זברסקי: קשה לי להצביע על מקור מסוים לרעיונותיי. ברוב המקרים אני דוגרת על רעיון לאורך זמן ואין לי מושג איך להביע אותו, ואז בבת אחת אני רואה משהו בסביבתי שמתחבר לרעיון ועוזר לי לתת לו צורה. הרעיונות לציורים באים גם הרבה פעמים מתוך דיאלוג פנימי שבשלב מסוים מתחבר לאיזה אירוע חיצוני, או הפוך – תרחיש חיצוני שממשיך כדיאלוג פנימי והופך לציור. גם הגעגוע הוא מקור בלתי נדלה לרעיונות לציורים.

בראונשטיין: האם, לדעתך, המקום שבו נולדת הוא חלק מהנרטיב המרכיב את איפיון סגנונך?

זברסקי: אולי רק הטבע. עליתי לארץ בגיל עשר. אני אוהבת את השרב, את הקונטרסט העז שהיכה בי מהרגע הראשון שלי בארץ. הצמחתי כאן שורשים עמוקים, ובכל זאת, ספגתי את הנופים האירופאים עם חלב האם. אין לי ספק שיש לזה השפעה מאוד גדולה על הביטוי האמנותי שלי. לא משנה כמה זמן אתה חי במקום מסוים ושולט בשפה, השפה הראשונה שלמדת היא זו שמשמשת אותך כדי לבטא משהו אינטימי, ראשוני וקרוב. כך גם נכון
לגבי הטבע עבורי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ליזה זברסקי בעוד 100 שנים מהיום?

זברסקי: לא ממש אכפת לי עכשיו אם יזכרו אותי עוד מאה שנים. אבל לצורך השאלה, אני לא רוצה להיזכר כאמנית מיוסרת, שהלכה עם האמת שלה עד הסוף המר, והתגלתה כמה שנים אחרי מותה. עדיף ככה: "היא הגשימה חלומות".

"קמה – כתב-עת לאמנות והגות נשית" – מי היא אלה? גיליון אביב 2020: חשוב, עכשווי ומעורר מחשבה

נהניתי עד מאוד לקרוא את "קמה – כתב-עת לאמנות והגות נשית" אודות הנושא "מי היא אלה?" (גיליון אביב 2020).

הגיליון הינו ריאליסטי מאוד ועכשווי, ובה בעת, גם הצליח לקחת אותי למחוזות אחרים, מרוחקים עד כדי היסטוריים – ואף פרה-היסטוריים – ובלתי מפוענחים, ועל כן העשיר את רוחי.

זהו כתב-עת חשוב עד מאוד ומעורר מחשבה רבה, המכיל הן שירה, הן אמנות, הן ראיונות ושיחות והן הגות פורצת דרך, אשר אני ממליץ עליו בכל פה.

"אני רוצה את זה רומנטי" מאת שקד בשן: רגיש, כן, אותנטי

נפעמתי מקריאת "אני רוצה את זה רומנטי", ספר האמנות – וההגות – החשוב של שקד בשן, אשר ראה אור ב-2019.

זהו ספר אותנטי מאין כמוהו, רגיש מאוד וכן, העוסק בסיפורים אמיתיים אודות נשים בשנות העשרים לחייהן, ובכלל זה כולל שאלות מהותיות אודות מיניות ומערכות יחסים.

האיורים המצוינים – מרהיבי העין ממש – של בשן, מעמידים אותה במקום של כבוד בין המאיירות הטובות של העת הזו ויוצרים מעין סינתזה בין מוטיבים איוריים שונים.

הפרקטיקה האמנותית של בשן עמוקה מאוד, רב-רבדית, כמו על-זמנית, ומעניקה נופך חדש להגדרת האורבניות המודרנית בהקשר האישי-נשי, ואף המגדרי.

"תמיד קורה לי" מאת גיא קרלינסקי: באופן חד-משמעי וללא כל ספק: ספר קאלט

כנות, רגישות עזה, יושר הלב וישראליות מזוקקת הם-הם היסודות המרכיבים את הספר החשוב "תמיד קורה לי" והופכים אותו למה שהוא.

גיא קרלינסקי, מחברו, השכיל לבנות בסיפוריו עולמות שלמים של דמויות אותנטיות מאין כמוהן אשר חייהן כמו מתחברים בעבותות לחיי כולנו.

כמו כן, קיים מתח מדויק בסיפורים, כך שהם מתלכדים לכדי מופע שלם, לתצריף, יוצאים מן ההקשר הפרטי של כל סיפור וסיפור ובונים הקשר כללי – כמו-ציבורי, קולקטיבי, גדול מסך החלקים – בתום הקריאה.

המארג הזה כולו, של כלל הספר, יוצר ריאליזם עז-מבע המשולב ביופי וזיקוק הישראליות על גווניה, ובכך, לדידי, הופך את "תמיד קורה לי", באופן חד-משמעי וללא כל ספק – לספר קאלט.

"נובמבר" מאת נעמי גיגר: רגיש, עמוק, יפהפה

עומקן של עבודותיה של נעמי גיגר, כפי שאלו באות לידי ביטוי בספרה "נובמבר" אשר ראה אור ב-2013, ברורות ונחרצות הן.

הסינתזה שבין מוטיבים שונים בעבודותיה – ה"מקומות" החדישים וה"מקומות" האפלים – מתחברים ביצירתה לכדי עולם חדש, בלתי מפוענח ולא נגוע.

הספר כולו מעיד על גאונות ועל שליטה במדיום של גיגר, ומזמין ובה בעת, כמו מאיים לבלוע ביופיו, במקוריותו ובאקספרסיביות שלו, את הצופה הקורא בו.

לסיכום, זהו ספר רגיש, עמוק ויפהפה המעיד אודות הפרקטיקה האמנותית הייחודית – הן הצורנית, הן המנטלית – של יוצרתו, בעל קומפוזיציות ושפה מסוגננת מאין כמוה, אשר אני ממליץ אודותיו בכל פה.

"דהב 1.5" מאת מאיר פלג: עז-מבע, נוגה, יפהפה

כתיבתו של מאיר פלג, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר שיריו המצוין "דהב 1.5" אשר ראה אור ב-1997, ריגשה אותי לעומקיי.

ישנו משהו כן מאוד, עז-מבע, נוגה ויפהפה בשפתו של פלג, ועל אף הישירות הרבה שלו, הוא מסוגנן עד מאוד.

הספר מכיל קומפוזיציות ליריות יוצאות דופן בעומקיהן ושיריו כמו יוצרים מניפה נפלאה, צבעונית, אל תוך עולמו הפנימי של המשורר.

הספר גדוש בשירים מצוינים למכביר, ביניהם "הירקון", "שיר אהבה ללכלוך", "פרחי גועל" ו"סונטה מספר 80", ובתומו, הקורא כמו מגיע למעין תובנה קולקטיבית אודות הקיום האנושי האקזיסטנציאליסטי, על שלל מרכיביו – ומורכבויותיו.