קטגוריה: כללי

שלומית גולדפינגר: "התכונות של החומר איתו אני עובדת מעמתות אותי עם גבולות."

לאחרונה נכחתי בתערוכה "צל צלו" של האמנית שלומית גולדפינגר המוצגת בימים אלו (בין ה-6.2.20 ועד ה-29.2.20) בגלריית "מקום לאמנות" (שביל המרץ 6, תל אביב).

משהו ביצירתה היפה, הפואטית-מעמיקה של גולדפינגר, כמו שאב אותי אל תוך עולמה והדהד בי ימים רבים לאחר ביקורי בתערוכתה.

לאחרונה זכיתי לראיין אותה, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב של התערוכה, שלומית?

שלומית גולדפינגר: מה שהניע את פיתוח התערוכה הוא העיסוק בזיכרון והכמיהה שלי לפוגג את הערפל מזיכרונות הילדות שלי. תוך כדי הניסיון לחדד ולהחיות את הזיכרון, ביטאתי גם את אוזלת היד והכישלון הצפוי מראש של התהליך. הביטוי "צל צלו" נלקח ממכתב ישן שכתב לי אבי ז"ל. שפת העבר הפיוטית בה השתמש וכתב ידו המסורבל היוו השראה לתערוכה.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

גולדפינגר: קשה לי להגדיר אותה, אני מרגישה שהיא עוזרת לי בעיקר להגדיר אותי…
מה שכן, שמתי לב, שבחירת החומרים היא בחירה מכרעת עבורי, כזאת המניעה ומשפיעה על תהליך העבודה כולו. כיוון שנושא הזמן ותפישתו הוא עיסוק מרכזי עבורי, תהליכי העבודה שלי הם ממושכים וכוללים מלאכות יד או תהליכי עבודה רפטטיביים הגורמים לעבודות להתהוות באופן רבדי, שכבתי ולאו דווקא אימפולסיבי או קצר מועד. לרוב אני משתמשת בחומרים מצויים ומתכלים ולאחרונה אלה חומרים אישיים מהמרחב הביתי שלי כגון מכתבים או מחברות ישנות.

בראונשטיין: למה את יוצרת?

גולדפינגר: אני מרגישה שאני אדם שקשה לו להתמודד עם עסקי אוויר. אני צריכה נוכחות של חומר ולעבוד עם חומר כדי לעבד הבנות, ולהתבטא. התכונות של החומר איתו אני עובדת מעמתות אותי עם גבולות: אני בודקת את גבול היכולת של החומר ושל תהליך העבודה שלי איתו. מצד אחד המשחק עם החומר מטיס אותי למעלה אבל תמיד מגביל ומשאיר משקולת וחיבור כלפי מטה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

גולדפינגר: אמנות עבורי היא נוכחות וחיבור אמיתיים בזמן וברגע.

בראונשטיין: מיהם האמנים המשפיעים עלייך?

גולדפינגר: לואיז בורז'ואה, קיקי סמית, רייצ'ל ווייטרד. אהבתי גם מאוד את החיבור שטוני קרייג עשה בין אמנות ומדע, מרינה אברמוביץ', פינה באוש.

בראונשטיין: האם את מגדירה את האמנות שלך 'אמנות נשית'?

גולדפינגר: אני לא אוהבת להגדיר אמנים לפי קבוצות שיוך, אבל אני יכולה להבין איך יכולים לראות את האמנות שלי כאמנות נשית.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

גולדפינגר: חשוב לי להציג בחלל מוצלח, מכבד, ובדיאלוג מפרה עם אוצר/ת. חלל שיאפשר לי להציג את העבודות שלי באופן שיקנה להן ערך מוסף, הן מבחינת מערכת היחסים בין העבודות והחלל והן מבחינת מערכת היחסים בינן לבין עצמן. אני מאמינה שכאשר ההעמדה היא מוצלחת נברא עולם.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית שלומית גולדפינגר בעוד 100 שנים מהיום?

גולדפינגר: אולי כאמנית שעסקה בחמקמקות הזיכרון.

ורד נסים: "האמנות זה משהו שהוא כל כך בילט-אין בי, שאני לא יכולה להפריד אותה ממני."

אותנטיות ושאלת הזהות – וליתר דיוק, שאלת הזהויות השונות, על רובדיהן הרבים – הן שתיים מן הסיבות העיקריות, לדידי, לקיומה של אמנות באשר היא.

לאחרונה, כאשר צפיתי בעבודת הווידיאו החזקה, המעצימה ומעוררת המחשבה של ורד נסים, "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיניי", אשר מוצגת בימים אלו (פברואר 2020) במוזיאון תל אביב, מצאתי את עצמי נפעם לנוכח הפשטות אל מול השפע, הצורניות המתומצתת למעשה לכאורה יומיומי – הלא הוא ניקיון, במקרה זה – אל מול אינספור השאלות שאותה הפעולה ממש מעלה – הן מההיבט האקזיסטנציאליסטי, הן מההיבט הזהותי.

העבודה, בה נראית אמה של האמנית בעת שהיא מנקה, מכילה גוונים כה רבים והיא מסוגננת ומדויקת בפשטותה ומעוררת מניפה רחבה של תחושות בצופה בה דרך אותה אינטנסיביות אקספרסיבית משהו של עבודת הניקיון.

זכיתי לראיין היום את ורד נסים (ילידת 1980) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: מהו הנרטיב, ורד, של העבודה "אם אספר לכם קורות חיי, דמעות יוצאות לי מעיניי"?

ורד נסים: אני מצלמת ומביימת את ההורים שלי כבר 17 שנים. ההורים שלי הם הקול שלי. דרכם אני מדברת על הזהות החברתית והאנושית שממנה אני מגיעה ורציתי לדבר על הזהות שלי גם דרך המדיה הזאת. אני מאמינה שככל שאני אדבר על זה יותר, לא רק שאני אנפץ לעצמי את קירות הזכוכית – אלא גם לאחרים. אמא שלי היא מדור המהגרים שהגיעו מעיראק וכל חייה היא התפרנסה מניקיון ובעצם לקחתי את החומרים האלה ונתתי להם במה. הפכתי, למשל, את הכפפות הצהובות שעל ידיה למעין שמש והשמלה שהיא לובשת זו שמלה שעיצבנו למידותיה מסמרטוטים. בווידיאו רואים גם את העובדים הזרים ברקע.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

נסים: מצד אחד אדם זקוק להגדרות, מצד שני אני לא נשענת על הגדרות. אפשר לומר שאני בין היתר אמנית חברתית.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

נסים: יש לי השפעות בתת-המודע. אני מאוד מעריכה נשים חזקות, למשל את רונית אלקבץ. רונית הייתה אישה מדהימה ולמרות שהייתה דיווה, גדולה מהחיים כזאת, הייתה בה גם הרבה צניעות.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

נסים: אין לי מקום ספציפי. פחות חשוב לי המעמד של המקום – כמו שחשוב לי שהחלל ישרת את העבודות שלי ושאני אתפור אותן למקום. אמא שלי אומרת שאני יכולה להציג בכל מקום שאליו אנשים נכנסים – אפילו בשירותים.

בראונשטיין: מהי מטרת האמנות בעינייך?

נסים: מטרת האמנות היא לגרום לנו לחשוב, היא לתת לנו נראות, והנראות הזאת מחזקת אותך ומחדדת אותך. היא ערוץ שמאוד חשוב שיהיה פתוח.

בראונשטיין: למה את יוצרת?

נסים: כי אני חושבת שאני לא יכולה אחרת. האמנות זה משהו שהוא כל כך בילט-אין בי, שאני לא יכולה להפריד אותה ממני.

בראונשטיין: ולסיום, ורד, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית ורד נסים בעוד 100 שנים מהיום?

נסים: אני אף פעם לא התעסקתי בלהנציח את עצמי, אלא בלתת מקום לרגע.

אורי קצנשטיין: אודות חוסר המוגדרות של האמנות הנעלה.

בינואר 2018 זכיתי לראיין את אורי קצנשטיין, אמן מכונן ומגוון מאין כמוהו. מעט אחר כך, באוגוסט 2018, נפטר קצנשטיין.

כעת, בפברואר 2020, אני מביא שוב את הדברים אשר פורסמו בשעתו.

 

*

 

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, אורי?

אורי קצנשטיין: חסרת מוגדרות.

בראונשטיין: מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?

קצנשטיין: אין לי פירוש.

בראונשטיין: מהי דעתך אודות הקשר שבין פוליטיקה לאמנות?

קצנשטיין: קשר הדוק.

בראונשטיין: מיהו האמן הישראלי האהוב עליך?

קצנשטיין: אין כזאת חיה.

בראונשטיין: מי יותר חשוב בעיניך: ג'ף קונס, ג'קסון פולוק, מרינה אברמוביץ' או אנדי וורהול?

קצנשטיין: כולם חשובים באותה מידה.

בראונשטיין: האם לדעתך עדיין קיים – אחרי הכל – איזשהו טאבו באמנות?

קצנשטיין: כמובן.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

קצנשטיין: את אהובתי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאורי קצנשטיין ייזכר בעוד 100 שנים מהיום?

קצנשטיין: לא חשבתי על זה אף פעם.

 

 

"ניצנה" מאת אביחי אורן: חשוב, ערכי, מעורר מחשבה

ישנו דבר-מה גדול – הן במושאיו, הן בסגנונו – של אביחי אורן, מחבר הרומן החשוב והערכי "ניצנה" אשר ראה אור לאחרונה.

הספר מעורר המחשבה, נוגע בקורא וחודר אל עובי הקורה של הנרטיבים אשר בו ברגישות, חוכמה ויופי, הנדירים במקומותינו.

"דם תפוזים" מאת ניקולא יוזגוף-אורבך: אור גדול בשירה העברית המודרנית

ניקולא יוזגוף-אורבך – וספר שיריו "דם תפוזים" אשר ראה אור לאחרונה – עורר בי התפעמות רבה.

שיריו כמו מהלכים קסם על הקורא בכנותם ובישירותם וכתיבתו עזת הטקסטורות יוצרת קומפוזיציית-מניפה רב-אנושית המביעה רצף מזוקק של חוכמה המשולבת בעושר פואטי.

לדידי, השיר "התגלות" (אשר בעמוד 12) ראוי להילמד בבתי הספר העל-יסודיים כחלק מתוכנית הלימודים, וזאת בשל תוכנו, רבדיו ויופיו הרב, המאיר את כל הקורא בו.

"מכוסה בכוונות החמה" מאת שי מיכאלי: רגיש מאוד, מורכב מאוד, נדיר באיכויותיו

כאשר קראתי את השיר "היום" אשר בעמוד 102 בספר השירה "מכוסה בכוונות החמה" של שי מיכאלי אשר ראה אור לאחרונה, מצאתי את עצמי מחייך ותוהה אודות חיי.

למיכאלי יש את הכוח הזה – הנשגב, הייחודי מאין כמוהו – לשאול שאלות דרך שיריו האישיים-אישיים ביותר ולהפעיל מעין קסם על קוראיו בהשלכותיו ממנו – אליהם.

"מכוסה בכוונות החמה" הוא ספר רגיש מאוד, מורכב מאוד, בעל עולם דימויים עשיר, המנכיח את כישרונו הרב של משורר נדיר באיכויותיו זה.

"הבהוב אחד של חסד" מאת רון גרא: יכולות ליריות רבות מישורים, דימויים ורבדים

כאשר קראתי את "משאלה", שירו של רון גרא אשר בעמוד 184 בספר השירה שלו "הבהוב אחד של חסד" שראה אור לאחרונה בהוצאת צבעונים, הבנתי את גדולתו של משורר זה – ואת יכולותיו הליריות האדירות.

בשיר אחד מצליח גרא לגעת בכל כך הרבה מישורים, דימויים ורבדים אשר מעידים על כישרונו רב-המידות.

"משאלה" הוא שיר נפלא אחד מיני רבים בספר מסוגנן, נוגה ונוגע זה, אשר ראוי שייחשף לכמה שיותר עיניים ולבבות מתוקף ייחודו והעולמות העשירים, המוארים-מאירים, הגלומים בו.