קטגוריה: כללי

"אדמות הנצח" מאת נועה כליף: בעל מימדים רוחניים כמו חוץ-גופניים

לדידי, נועה כליף היא משוררת-יוצרת רוחנית מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרה "אדמות הנצח".

בספר, מאגדת כליף שירים, אמירות ואף סיפור, וטווה דרכם – ובאמצעותם – עולם שלם, פיוטי מאוד, בעל מימדים רוחניים כמו חוץ-גופניים, המעידים על נפש רגישה בעלת עין הרואה מעבר למקום ולזמן הנוכחיים.

אודות יצירתה היפה והרגישה של איריס כליף

בשני ספרי השירה של איריס כליף, "ירח בר" ו"בת אלוהים", מתגלה כליף כמשוררת טובה ורגישה.

שפתה העשירה הינה בעלת קומפוזיציה נכונה והאיפוק האסתטי שלה יוצר מתח המוליך את הקורא אל תוך שלל חיבורי מרכיביה הפואטיים.

ניכר ששירתה של כליף היא-היא מרכז חייה ואני משתוקק לקרוא עוד מפרי עטה.

"מאמא יולדת לאמא מולדת" מאת מיכאל אלבאום: דוקומנט יהודי היסטורי חשוב מאין כמוהו, מעורר השראה ורב-טלטלות, בעל ערכים סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ופוליטיים

אני מודה: אני מעריץ את מיכאל אלבאום.

בשנת 1982 ישב אלבאום והעלה על הכתב בפולנית – ואף הוציא לאור – ספר המתאר את מסכת חייו מעוררת ההשראה ורבת-הטלטלות, החל מתחילתה של המאה ה-20 ועד לכמעט סיומה של מאה זו.

בספר מגולל אלבאום את קורות משפחתו בתווך שבין שתי מלחמות העולם, בין היתר, ברוסיה, פולין וצ'כיה.

כתיבתו יוצאת דופן מבחינות רבות והספר נכתב ונקרא כמעין פואמה אחת ארוכה ומרתקת מאין כמוה.

ראוי להדגיש, זהו ספר חשוב ביותר: הן כדוקומנט יהודי משמעותי, הן כמראה לסוגיות פוליטיות-מדיניות, סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, ובמיקרוקוסמוס של הדברים: משפחתיות ואינדיבידואליות.

בדרכו, הותיר אחריו אלבאום עולם שלם ביצירה מרתקת זו – יצירה הדורשת עיון אקדמי מקיף – ובדרכה אף מבקשת פיענוח אודות משמעות התקופה המורכבת ההיא אשר בה כמו עוצבה ההיסטוריה של המאה ה-20: הן הכלל-עולמית, הן היהודית, והן, לימים, הישראלית.

"ובכל זאת מתלקח האור – מבחר שירים 2022-1940" מאת צפורה הלר-אלאור: רגיש, מסוגנן, קאנוני

צפורה הלר-אלאור יצרה במהלך חייה דוקטרינה משל עצמה: בעלת איכויות השייכות באופן בלבדי לה.

ספרה החדש, אשר ראה אור בימים אלו, רגיש, מסוגנן – עד כדי קאנוני, ובו הלר-אלאור מחזקת את מעמדה בקרב משוררות הארץ הזו ביופי עז-מבע, בכנות ובתמצות מדויקים ופואטיים להפליא.

"שנת חיפוש" מאת שירה בלנקשטיין: ספר ביכורים מעורר השתאות בזכות יופיו, ישירותו וכנותו

שירה בלנקשטיין הפעימה אותי בספר הביכורים שלה "שנת חיפוש" אשר ראה אור בימים אלו.

זהו ספר בעל עלילה מרתקת, יפה מאין כמוהו, ישיר וכן, המעיד על התפתחות פנימית ועל מנעד רגשות בעל איפוק אסתטי, ובה בעת, על מניפת מחשבות הבאות לידי ביטוי מתוך חוכמתה וייחודיותה של בלנקשטיין.

אני ממליץ בחום לרכוש ספר זה ולקרוא בו, וממתין בציפייה דרוכה לספרה הבא של סופרת אמיצה ואקספרסיבית זו.

"לבן על גבי שחור" מאת רובן דויד גונזלס גלייגו: יצירה מכוננת, רפלקסיבית מאין כמוה, מפעימה ומרגשת עד דמעות, המעוררת בקורא מניפה אדירה של תחושות

בעת קריאת הספר "לבן על גבי שחור" שראה אור בשנת 2008 ב"ספריית פועלים", מצאתי את עצמי תוהה: עד כמה הוא אוטוביוגרפי? האם כולו אכן מתעד-מתאר את ההיסטוריה הפרטית של הסופר? ואם כן, איך הוא יכול היה לעבור את כל זה – ולהישאר בחיים?

הסיפורים המאוגדים בספר יוצא דופן זה כל כך חזקים, כל כך מרגשים – עד דמעות ממש – שהם מהווים, לדידי, מעין צילום רנטגן לירי, מבריק ומתומצת של מסע חייו של גלייגו: על כל העוולות הנוראיות-עד-כדי-בלתי-נתפשות, המכאובים התת-אנושיים, האטימות החברתית והפוליטית שאל תוכה נולד ובה התקיים בילדותו, בנעוריו ואף בבגרותו, ועם זאת, גם על כל רגעי החסד, החמלה והנסים שחווה.

הספר מעורר בקורא מניפה אדירה של תחושות ומזכיר לכולנו את המהות הראשונית, הגולמית ביותר, של יצירה ספרותית באשר היא: הצורך להרגיש דרכה – ובאמצעותה – ולהתקרב כך אל תוך חיינו שלנו עצמו, על כל חלקיהם: הלבנים על גבי השחורים – ולהיפך – האקוטיים, האינטנסיביים, המופלאים, ובה בעת, המגונים להפליא.

דפנה פולץ: "מגיל צעיר אני מרגישה שיש לי מה לומר על כל דבר ויש בי כמויות אדירות של כעס ותסכול שבאים לידי ביטוי באמנות."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית דפנה פולץ (ילידת 1977) אודות תערוכתה "איילה אורבנית" המתקיימת בימים אלו (מאי 2022) בתל אביב, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, דפנה, מה פירוש שם משפחתך?

דפנה פולץ: שם משפחתי פולץ הגיע מהשפה הפולנית והגו אותו 'פולטש', שפירושו 'פלאס', זאת אומרת ארמון. פעם היו נותנים שמות משפחה לפי עיסוק, ושמות שאין בהם עיסוק אלא תיאור, כמו ארמון, היו שייכים ככל הנראה לאצולה הכלכלית.

בראונשטיין: ומהיכן מגיע השם פופינקה?

פולץ: באמנותי אני נקראת פופינקה -FUFINKA. זה שם חיבה שקיבלתי מאמי ז״ל.

בראונשטיין: ספרי לי על התערוכה הנוכחית שלך.

פולץ: התערוכה הנוכחית נקראת "איילה אורבנית" והיא נוצרה מתוך קונפליקט תמידי ששוכן בתוכי. אינני יודעת היכן התחיל ולא חושבת שיסתיים אי-פעם. הקונפליקט בין הטבעית – לתרבותית, בין ילדת/חיית הכפר לילדת/חיית העיר.

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

פולץ: אענה לך בשיר:

תקשור / פופינקה


אני קוראת ליצירות שלי
תקשור
לשירה
לציור
אפי טוען שזו מוזה, השראה
עדי טוענת שזה מטען חורג שצריך לפרוק
קרנית קוראת לזה כישרון והולכת עם חזה נפוח בגאון
אני קוראת ליצירות שלי
תקשור
לשירה
לציור
לי זה ברור
זה מקום שאינני מחפשת בו אישור.

בראונשטייין: מקסים. מהן ההשראות שלך?

פולץ: פוסט מודרניזם, אבסטרקט, קדישמן, שאגל, ואן גוך.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

פולץ: מכילה בתוכה את המילה אמן (אמונה) שעבורי מסמלת תקווה, אופטימיות וקדושה, והיא מכילה אותיות א-מ-ת שרוב חיי סיבכה אותי מרוב שאמרתי אותה, אך באמנות היא טובה אליי, מה גם שמאפשרת לכל אחת/ד לחוות אמת משל עצמו מבלי להפריע לאמת של האחר, ומכילה אותיות אמון שבלעדיו אין אהבה – כך הסביר לי הרב הרפורמי שלי.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

פולץ: מגיל צעיר אני מרגישה שיש לי מה לומר על כל דבר ויש בי כמויות אדירות של כעס ותסכול שבאים לידי ביטוי באמנות: בציור, בכתיבה, בשירה, בנגינה, בעבר גם במשחק ובבימוי – עשיתי תואר ראשון בסמינר הקיבוצים – ותוך כדי כך מרפאים את נפשי, כך שיש בי תשוקה אינסופית לדבר.

באמנות אני מוצאת את הנחמה והתקווה שלי להווה טוב יותר וליצירת עתיד טוב יותר.

בראונשטיין: האם את מוצאת הבדל בין אמנים אוטודידקטים לבין אלו שלמדו אמנות באופן ממסדי?

פולץ: כן, בהחלט. אני מוצאת שהאמנים שלמדו אמנות תקוע להם מקל בתחת כמו שהיה לי כשלמדתי תואר בבימוי לתיאטרון… אבל מכל בן אדם יש מה ללמוד, גם מאלה עם המקל בתחת.

בראונשטיין: מהי דעתך על ההגדרה 'אמנות נשית' והאם את חושבת שהאמנות שלך יכולה להיכנס להגדרה הזאת באופן כזה או אחר?

פולץ: כן. האמנות שלי יכולה להיכנס להגדרה "אמנות נשית", אבל אני איני מגדירה אותה כזו.

אני חווה את עצמי כאמן בדיוק כמו שאני חווה עצמי כאמנית ואני לא רואה צורך לשייך את האמנות שלי למילה "נשית", אבל מאוד רואה צורך לשייך אותה למילה "יהודית". אני ללא ספק עושה אמנות יהודית.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית דפנה פולץ בעוד 100 שנים מהיום?

פולץ: כפורצת דרך כמובן, אך בשביל זה אצטרך לעבוד קשה מאוד! אני נכונה לאתגר ויצאתי לדרך, בוא נראה.

"זיעת זהב" – ספר אמן מאת רקפת וינר עומר: מן היפים והמוקפדים שבספרי האמן שראו אור בעשור האחרון בישראל

"זיעת זהב", ספר האמן (ליתר דיוק, ספר האמנית) אשר ראה אור לכבוד התערוכה בעלת אותו שם שהתקיימה בין ה-14.4.22-21.5.22 בגלריה רו-ארט בתל אביב, הוא ללא ספק מן היפים והמוקפדים שבספרי האמן שראו אור בעשור האחרון במקומותינו.

הספר היפהפה הזה מציג את מאזני האימה והיופי – אלו מול אלו – כפי שהם באים לידי ביטוי בתערוכה ומדגיש באופן מדויק את הפרטים הקטנים של עבודת התערוכה, כמו מנפה אותם, ומסביר את הסיבות להיווצרותם.

שני יוסף: "אמנות זה ביטוי לחופש, לרוגע, למאבק."

לאחרונה ראיינתי את האמנית שני יוסף (ילידת 1987, בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל ובמת מיצג) אודות התערוכה "חומר נזיל" – המשותפת לה ולנגה רוזמן – המוצגת בימים אלו (מאי 2022) בגלריה בנימין (שביל המרץ 5, תל אביב), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ספרי לי על הנרטיב לתערוכה, שני.

שני יוסף: הבסיס לתערוכה הוא איזשהו מבנה נטוש שנמצא בדרך לפלמחים. המבנה נמצא באיזושהי שמורת טבע, ומצד אחד יש בו משהו מאוד מגעיל, מלוכלך, מתפורר וישן, אבל מצד שני יש בו גם המון גרפיטי, אמנות רחוב, צילומי חתונות, והנוף שלו מאוד ירוק ויפה.

אני ונגה התחלנו למעשה מהמבנה הזה, ויש פה סיפור של מקום, שבדרכו הוא גם עוסק במערכת היחסים שלי ושל נגה, שאנחנו חברות.

יש כאן למשל עבודת וידיאו שעוסקת בפעולה של נזילה, בניסיון לאחוז במשהו כשהוא לא יכול להחזיק אותנו. יש בזה משהו שנועד לכישלון מראש, שזה מדבר גם על המאבק שלנו כאמניות צעירות. משם בעצם התחלנו. היו לנו שאלות כמו למה אנחנו מציגות? האם אנחנו רוצות להציג?

בראונשטיין: מה מגדיר את האמנות שלך בתערוכה הזאת?

יוסף: מה שאני מוצאת בתערוכה שמגדיר את האמנות שלי זה הצבעוניות, שזה משהו שמרגש אותי עוד מאז שהייתי ילדה. הצבעים עובדים ביחד וצבע זה משהו שמאוד חשוב לי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

יוסף: בעיקר ציור וציירים, קולנוע, מחול, משחק.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

יוסף: אמנות זה ביטוי לחופש, לרוגע, למאבק.

בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?

יוסף: זאת שאלה מצוינת שעלתה בזמן שעבדנו על התערוכה. בתחום של האמנות הפלסטית, יש לי מאבק שאני עדיין לא סגורה על למה. לעומת זאת, ציור זה משהו שהוא טבעי לי. התערוכה הבאה שאני רוצה ליצור תהיה בציור.

בראונשטיין: אמרת לי שמלבד אמנות פלסטית את גם שחקנית.

יוסף: נכון. יש משהו במשחק שהוא פשוט מהנה.

בראונשטיין: למרות הצבעוניות העזה שיש בעבודות בתערוכה, אני רואה בהן גם רבדים של עצב.

יוסף: נכון. יש בעבודה הזאת גם עצב – לפחות מהצד שלי – וזה נובע ממקום של חוסר איזון שיש לי, של חרדות.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית שני יוסף בעוד 100 שנים מהיום?

יוסף: (צוחקת) שלא יזכרו.

אילן מויאל: "אמנות היא קודם כל דרך מחשבה."

לאחרונה זכיתי לראיין את האמן והאוצר המצוין אילן מויאל (יליד 1971), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות, אילן?

אילן מויאל: כי אני אמן. נולדתי אמן ואני חושב אמנות, ואם אני לא אעשה אמנות אני לא חושב שיש משהו אחר שאני אוכל להגות אותו טוב יותר. הדרך שלי לבטא את עצמי, את המחשבות שלי, היא דרך האמנות.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך?

מויאל: קשה להגדיר אותה. אני אמן רב-תחומי. ההתמקדות שלי משתנה בהתאם למה שאני עוסק בו. בשני העשורים האחרונים התעסקתי בעיקר בפיסול. הפיסול הוא דרך בשבילי להביע את עצמי מתוך החומר שמתגבש. מבית ספר יסודי ציירתי, כשגדלתי באילת.

בראונשטיין: איך זה לגדול באילת?

מויאל: אותי באופן אישי זה שיעמם, אבל הייתי די יוצא דופן, תמיד אמרו לי שאני לא אילתי טיפוסי, וכשגדלתי שם לא מצאתי את עצמי חברתית. הייתי אאוטסיידר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

מויאל: החיים. מה שקורה בפועל, מסביבי: האנושות, בני האדם, חינוך, מחשבות – פילוסופיה בעיקר – תהליכים, רצון לשפר, לדעת, רצון להשפיע, וכמובן אמנים ואמנות.

בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עליך?

מויאל: האמן שתמיד מרגש אותי הוא ואן גוך. כשהייתי צעיר ממש הערצתי את סלבדור דאלי – זה היה לפני שהתחלתי ללמוד אמנות – ועד היום יש לי חסד נעורים לסוריאליזם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

מויאל: אמנות היא קודם כל דרך מחשבה. אני חושב אמנות. כשאני מתהלך בעולם, אני חושב אמנות. אני חושב איך אני לוקח משהו מסוים ודרך האמנות מנגיש אותו לעצמי קודם כל, ואז לאנשים מסביב. הצורך שלי ליצור אמנות הוא צורך אישי.

בראונשטיין: התערוכות שאצרת במהלך השנים חשובות מאוד לדעתי, לא רק באמנות ובאמנים שאתה בוחר בקפידה ומשתף אותם בהן, אלא גם בנושאים.

מויאל: האמנות שאני אוצר צריכה להיות אידיאולוגית. היא צריכה להיות עם מטרה מסוימת. עם אמירה כלשהי.

בראונשטיין: אתה מורה לאמנות בבית ספר ששייך כמובן למשרד החינוך. איך זה עבורך כאמן לעבוד בתוך ליבת הממסד?

מויאל: לא קל. אני מורה לאמנות בבית ספר ביהוד ואני רוצה להמשיך בזה כי זה מה שאני רוצה לעשות, בזה אני הכי טוב שאפשר וטוב לי במקום הזה.

לעסוק בחינוך לדעתי זאת לא רק עבודת קודש אלא זו עבודה של חינוך של דורות חדשים שהוא אידיאל שליחותי של לגבש את הילדים האלה דרך מחשבה חינוכית מסוימת.

בראונשטיין: האם אתה מאמין באלוהים, בגורל או במזל?

מויאל: כן. אני מאמין בשלושתם. גם וגם וגם. זו יחידה אחת.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר? או במילים אחרות: האם יש איזושהי "פרה קדושה" שלעולם לא תיגע בה ביצירה שלך?

מויאל: לא. אין לי פרה קדושה. אין דבר כזה באמנות. אמנות צריכה ויכולה להכיל הכל. אם אמנות לא מכילה אז אין דבר אחר שיכיל.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אילן מויאל בעוד 100 שנים?

מויאל: שאלה גדולה. מעולם לא חשבתי עליה. כאדם שבאמת באמת מאמין בבני אדם וביכולת שלנו לחיות בשלום, אבל ככל שאני חי יותר שנים, ככה האמונה הזו הולכת ודועכת לצערי. כשאני בוחן בעיני רוחי את ההתפתחות האנושית ולאן שהגענו עד הלום, אני לא רואה שאנחנו מחכימים בהבנה שלנו לגבי מהו טוב, מהו רע, ואיך אפשר בכל זאת להסתדר ביחד.