אילן מויאל: "מבחינתי הכול שזור יחדיו במארג אנושי עדין של תהליכי היעשות שונים."

זוהי הפעם השלישית שאני זוכה לראיין את אילן מויאל: אמן, אוצר, איש חינוך ואקטיביסט אמנות מן המעלה הראשונה.

כעת מתעתד מויאל לפתוח גלרייה וזוהי בהחלט סיבה למסיבה אמנותית – המחייבת שיחה בנושא.

ולהלן תוצאות שיחתנו.

דורון בראונשטיין: ספר לי על הגלריה החדשה שאתה מתעתד לפתוח. מהיכן הגיע הרעיון ומהו הנרטיב המיועד לה?

אילן מויאל: הרעיון לגלריה החדשה דווקא עכשיו, הוא שילוב של מספר גורמים שחברו להם יחדיו. הגורם הראשון מבחינתי הוא החזון המוביל אותי מלכתחילה לעסוק באוצרות מתוך הצורך בשינוי, או בהצגת נושאים אשר דורשים התייחסות מיוחדת בחברה הישראלית. אלה (הנושאים) יהיו תמיד קשורים באיזשהו נרטיב חברתי/קהילתי ולא בפן הפרטי. זה תחום שהוא כמעט נבדל מהאמנות שאני עושה, ובה אני יוצא ראשית מעצמי אל עבר האחר. אני אוצר תערוכות בעלות מאפיינים אקטיביסטיים חברתיים רלבנטיים. לדוגמה: נגד חוק הנאמנות בתרבות "חומות חימר", 2018. נגד חוק המחזור לבקבוקים גדולים "צוואר הבקבוק", 2022. הגורם השני הוא כהונת הממשלה הנוכחית ואמירות אומללות שנאמרו בחודשים האחרונים בקרב אנשי פוליטיקה האמונים על החלטות הקשורות לגורל העם הישראלי/יהודי בשם הדמוקרטיה. אני נמנע מלהזכיר שמות, אך יש לא מעט שדבריהם ורעיונותיהם מוגשים במינונים משתנים של טירוף הדעת. הגורם השלישי והמחולל הוא פניית אמנים מתוך קהילת הלהט"ב – אתה היית הראשון לפנות אלי בעניין – אשר הביעו פחד ומצוקה לגורל עתידם בהמשך למה שחברי הממשלה הנוכחית מציעים.

בראונשטיין: אתה, למיטב ידיעתי, אינך קוויר. האם לדעתך אין הקמת גלריה מסוג זה מחייבת את בעליה להיות כזה?

מויאל: תרשה לי לחלוק על דעתך. בעיני עצמי תמיד הייתי ואשאר חסר הגדרה בהתאם להגדרות הקיימות וזאת בעיקר משום שלטענתי ההגדרות מלכתחילה מעוותות את תפישת המציאות וגורמות לעוול חברתי ובטח לנזקים נפשיים של ממש במישור האישי.

אני איש חינוך משכיל. למדתי וחקרתי את נושא המגדר מתוך שליחות היסטורית ובשם הישות, המושג קוויר הוא היחיד שנותר חופשי ומשוחרר בהיבטים של התחייבות ודעות קדומות – הוא אינו מחייב את בעליו ללבוש צורה מסוימת המתלבשת בתודעה כמאפיינת. קיימת בורות לא מעטה גם בקרב קהילת הלהט"ב אשר רואים בקוויר אדם מתוך הקהילה שהוא מוחצן במיוחד או מי שסיגל לעצמו מאפיינים יוצאי דופן. קוויר הוא הכל ולא כלום, או אף רק חלק.

בראונשטיין: ובהקשר ישיר לשאלתי הקודמת, מהו הקשר שלך לקהילה הקווירית?

מויאל: אני סבור שבכל זאת לא פירטתי די הצורך על דבר השתייכותי, ולא מתוך התחמקות, משום שאיני שומר כל סוד – בספרי "רדוף-הזמן" שראה אור בשנת 2019 אני חושף את כל המסע שעברתי, דרך המקומות הפרטיים ביותר. אני קוויר לחלוטין.

בראונשטיין: מה תרצה להציג בגלריה יותר מכל, מבחינת הנושאים?

מויאל: אמנות קווירית וכמובן את מי שעומד.ת מאחוריה במידה והמציגים יבחרו להיחשף. זהו נושא לא פשוט בשום מובן ויש לעסוק בו בדאגה רבה. מדובר בגלריה קטנה באופן מכוון, אשר תכלול פינת הגות עם ספרייה ופינה לקיום שיחות אחד על אחד. על התערוכות ניתן יהיה להתבונן רק מבחוץ. הגלריה תהיה מתוכננת ומעוצבת בפורמט "חלון".

בראונשטיין: במה הגלריה שלך תהיה שונה מאחרות? מה  יהיה – בדמיונך – הדבר שייחד אותה, ואף יגדיר אותה?

מויאל: אני לא מחפש להיות שונה מגלריות אחרות במובן של הגדרת המקום כגלריה, כלומר מקום המציג אמנות. אני מניח שבהיבט של התכווננות לנושא מסוים, ניתן לאפיין גלריות רבות בארץ ובטח שבעולם, כגלריות שבתפישתן מציגות סוג מסוים של אמנות. או כאלה שידוע שמציגות סוג מסוים של אמנים.יות ואמנות. אפילו מדיה מסוימת: צילום, פיסול וכדומה, למרות שכמעט ואין גלריות אשר הוקמו במטרה לייצג קהילה כלשהי. ככל שאני מהרהר בזה יותר, כך אני מבין שאין עוד גלריה ייעודית שהייתי מעוניין לייצג מבלי להחשיב את עצמי כגזען. בהמשך לשאלתך, סבורתני ששם הגלריה עונה על השאלה.

בראונשטיין: מהי הגלריה האהובה עליך בארץ ובעולם?

מויאל: בארץ פיתחתי חיבה לגלריות רבות, אולם הגלריה המרכזית שהייתה בתחנה המרכזית ובה הצגתי את תערוכת היחיד "רדוף-הזמן" בשנת 2017, אותה אצר ברגישות אינסופית שחר סריג, הייתה גלריה מחתרתית וחשובה. אני בעיקר מחבב גלריות שיתופיות המהוות אוונגרד. "אלפרד" עשתה כברת דרך.

בראונשטיין: יש בהקמת גלריה חדשה, לדידי, מעין לידה. האם העובדה שאתה אב טרי לבן קשורה להחלטה לפתוח את הגלריה הזו, אם תרצה, ללדת אותה?

מויאל: שאלה לעניין. מבחינתי הכול שזור יחדיו במארג אנושי עדין של תהליכי היעשות שונים. כולנו נעים בתוך ועל פני מישור האימננטיות הדליזיאני. כלומר: כולנו מונעים מדברים הקשורים אלינו באופן מסוים.

בראונשטיין: אם אבי מעוז, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' יגיעו לגלריה, האם תסכים להכניס אותם?

מויאל: תשובתי מתחכמת: לא ניתן לצפות בתערוכה מבפנים, אלא רק מבחוץ. אבל במידה ואפשרי היה להזמין פנימה: לא הייתי מדיר אף ישות באשר היא.

בראונשטיין: ולסיום, אילן, את מי היית רוצה להציג בגלריה יותר מכל ומדוע?

מויאל: כאמור, בכוונתי להציג בגלריה אמנות קווירית אשר מציגה בני/בנות אדם: מחשבות, רגשות, מאווים, בעיקר קולות המבקשים ובצדק – את הזכות להיות. הגלריה היא תל בתוך תל אביב, על רחוב לוינסקי, ומטרתה הצהרת כוונות של שוויון בעיני כולנו ובעיני האל (חשוב להזכיר: גם המחמירים מאמינים שהכול נהיה בדברו, אולם שוכחים זאת מתוך פחד ובורות), ולהביא לחשיפה את האמנות הייחודית, המוגשת לא אחת – בשפה ייחודית. מסקרן אותי לעשות איזה פרויקט עם דנה אינטרנשיונל ולהציג עבודת וידיאו משותפת. אחרי וככלות הכול – אם לא היא אז מי תייצג את ישראל בעניין זה?!