לאחרונה זכיתי לראיין את האמנית עידית אלפסי (ילידת 1954) אודות יצירתה, והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: ראשית, עידית, איך את מגדירה את האמנות שלך?
עידית אלפסי: האמנות שלי היא אינטואיטיבית. יצירתית, חלומית.
בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?
אלפסי: אמנות היא הכל – רחשי הלב או הנפש שמוצאים ביטוי בשיר, בסיפור, באגדה מצוירת.
בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?
אלפסי: בזמנים שלא היו הרבה פלטפורמות להציג דעה, לא היתה ברירה והפוליטיקה "נכנסה" לאמנות. היום אין צורך. יש מבחר של אפשרויות להציג ולהנגיש רעיון, דעה, חזון.
בראונשטיין: מיהו האמן האהוב עלייך?
אלפסי: קשה לי להצביע על אמן מסוים. אני מקבלת השראה מאמנים רבים העובדים בכלים ובטכניקות שונות. אני מאוד אוהבת את נחום גוטמן.
בראונשטיין: למה את יוצרת אמנות?
אלפסי: אני לא יכולה שלא ליצור. המוח, הידיים, הנפש – עבדים לדמיון שלי.
בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?
אלפסי: בילדותי, מנוחת הצהרים הייתה מוקדשת לציור – בעיקר כדי להעסיק ילדה שלא נחה.
בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את עידית אלפסי בעוד 100 שנים מהיום?
אלפסי: יהיה נחמד שיזכרו שציירתי זברות צהובות וכתבתי על סיפנדלה.
חי תרבות 