לא בכדי מוגדר במקומות רבים רפי פרח, במאי יצירת המופת הקולנועית העצמאית "היו זמנים בתל אביב", כקולנוען פאנק.
ניכר כי מהות הפאנק-רוק, האינדיבידואליות האנטי-ממסדית, החתרנות והמרד הקיומי כנגד ריקבונה המוסרי של החברה ומוסדותיה הם נר לרגלי יוצר מעורר השראה זה.
ב"היו זמנים בתל אביב", סרט הקולנוע שיצר, מבסס פרח את מעמדו כבמאי קאלט, היצר, יש מאין, כמיטב מסורת ה-DIY, הלכה למעשה, סרט קאלט – כזה אשר ברבות הימים ינצח את הזמן.
"דוקטרינת ההלם" הבאה לידי ביטוי בסצנות רבות בסרט, מייטיבה עימו ויוצרת לגיטימיות לפרפורמנס הקולנועי הפרונטאלי המרהיב-עד-כדי-כמו-חייתי שבו, והקומפוזיציה הכמו-תיעודית שלו, אשר מתארת את דמויות השוליים בסרט, מדויקת ומסוגננת והכל מתחבר לכדי יופי מתריס, עז-מבע, הנפתח לכדי מניפה נפלאה של עולמות פנימיים, אקספרסיביים מאוד, בועטים בצופה, אשר בדרכם כמו מנופפים באצבע מאשימה הנוזפת בכולנו על שאנו כה בורגניים, כה "רגילים", כה לא מעניינים ולא מעיזים – שלא כמו פרח, הדמויות והעולם שברא, בסרט מצוין ומעורר מחשבה זה.
חי תרבות 
מסכים בהחלט. ניסחת את הרגשתי לגבי הסרט
אהבתיאהבתי