מוטי כהן: "אני מצייר מתוך תשוקה ולא מתוך בחירה."

לאחרונה זכיתי לראיין את הצייר מוטי כהן (ילד מרוקו, 1945), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, מוטי?

מוטי כהן: האמנות שלי היא תהליך של חיפוש, מעין גישוש באפילה. אני מורח צבע עד שמשהו שם תופס אותי וממנו אני ממשיך. תוך כדי עבודה מצטיירת לי תמונה שלא ראיתי מראש.

האמנות שלי נוגעת בסגנונות שונים, אני עובד לרוחב ולכן בשנה מסוימת תמצא עבודות בסגנונות שונים, בטכניקות שונות, בחומרים שונים. בציורים שלי אני לא מחפש את התחכום או המודרנה. הצבע, הבד והנייר שבהם אני משתמש הם על פי רוב חומרים תעשייתיים המאפשרים לי לבטא את תחושותיי ללא התייפייפות. אני לא מחפש את החידוש ביצירותיי. יכולתם של ציוריי להיות אקטואליים נובעת מנגיעתם בחיים, בניכור, ובבדידותו של האדם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

כהן: בעבורי אמנות היא אמצעי ביטוי לתכנים פנימיים שקשה להסביר אותם במילים, אך אני מצליח להביע אותם בצבע, בצורה, בקו, בקומפוזיציה. כשאני מסתכל על התוצר המוגמר של ציוריי, אני בדרך כלל לא יודע מהו מקור היצירה, כיוון שאינני מצייר בהשפעה גלויה של מה שאני רואה או מה שנמצא לנגד עיניי. ברור לי שההתרחשויות סביבי מהוות מקור להשראה, אך ברוב המקרים אינני יכול להצביע על דימוי קונקרטי. אפילו הנופים שאני מצייר נראים כלקוחים ממקומות רחוקים וזרים.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

כהן: הזיכרון האישי שלי, מצוקת האדם, התא המשפחתי שבו גדלתי, ההגירה לארץ, ההיסטוריה של העם היהודי. כל אלה חברו יחד ומספרים את סיפור חיי. אני מחובר מאוד להיסטוריה של העם היהודי וסיפורי השואה חרטו שריטות עמוקות בנפשי. בנערותי קראתי כל מה שהיה בהישג ידי על התקופה ומאז אני אוטודידקט של היסטוריה. המתבוננים בעבודותיי טוענים שהשואה מהדהדת מעבודותיי. בעיקר העבודות בצבעי שחור-לבן. יחד עם זאת, אינני מצייר שואה.

בראונשטיין: מה לעולם לא תצייר?

כהן: הסגנון האימפרסיוניסטי לא תופס אותי. אנשים נהנים בנשף, רוקדים ושותים בברים כמו היום, אנשים עושים סקי בחרמון, אלה לא נושאים שמעניינים אותי.

בראונשטיין: מהי דעתך על שילוב פוליטיקה באמנות?

כהן: הציור שלי הוא לא פוליטי, אך האמנות צריכה לבטא כל רעיון, מחשבה, תחושה של האמן ולכן אמנות פוליטית היא לגיטימית.

בראונשטיין: מיהו הצייר האהוב עליך?

כהן: הצייר האהוב עליי הוא בייקון. נחשפתי לעבודותיו לראשונה בשנת 1972 בתערוכה שהייתה בפריז. הרעיון לבטא את ייסורי הנפש באמצעות עיוות הגוף, מריחת הפנים, הבדידות של הדמויות המצויות בתוך קווי מסגרת בציור, הכה בי כמו אבחת חרב.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

כהן: אני מצייר מתוך תשוקה ולא מתוך בחירה. אני שואל את עצמי לא פעם, למה? מתי התחלתי? מה מניע אותי? מתי אפסיק? אך אלו שאלות תיאורטיות. אין לי אפשרות לשלוט בתשוקה הזאת. כשהלכתי ללמוד ציור בסוף שנות השישים לא הייתי מסוגל לחשוב איך אתפרנס. פשוט הלכתי ללמוד מבלי לתת את הדעת על העתיד. לא נראה לי שהייתה לי אופציה אחרת, אני מצייר כל יום וכל היום.

בראונשטיין: האם אתה מרגיש באיזושהי הדרה במילייה האמנותי הישראלי בגלל שאתה יליד מרוקו?

כהן: אני מרגיש מודר, אבל אינני חושב שזה קשור למוצא שלי. אני לא יודע להסביר מדוע לא הצלחתי לפרוץ לתודעה באמנות הישראלית. אמנים ומבקרי אמנות שראו את עבודותיי התרשמו מאוד ושאלו מדוע אינני מוכר ומדוע אינני מציג תערוכות יחיד במוזיאונים בארץ. הצגתי במספר גלריות בארץ ובחו"ל. אני לא אוהב להשתייך לקבוצות, הרבה שנים הייתי בערד, מרוחק מסצינות האמנות, אך תמיד ביקרתי בתערוכות וקראתי בכתבי עת.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?

כהן: אשמח שאקבל הכרה ועבודותיי יקבלו יחס ראוי יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s