ציבי גבע: "הציור הוא בית עבורי. זה המקום שבו אני מרגיש נוח. המקום הטבעי, השלם ביותר שלי."

ציבי גבע הוא בעיניי אחד המייסטרים החשובים שלנו.

עבודתו הינה קוסמופוליטית מאוד, ועם זאת, נטועה עמוק בשורשיה במקום הזה – על הטוב והקשה והמורכב שבו.

כאשר אני מביט ביצירתו – אם תרצו, "שואף אל קרבי" את עולמו – תמיד, ללא יוצא מן הכלל, אני מוצא בה נדבכים על גבי נדבכים, סינתזה מרעננת של מוטיבים חוצי תרבויות המבקשים פענוח, הנעים בזמן ובמרחב ויוצרים בתוכי מעין עימות פנימי – לעתים אף קונפליקט של ממש – בין מה שאני "רואה", לבין מה שאני "מרגיש".

לאחרונה זכיתי לראיין את גבע (יליד 1951), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, ציבי, מהו מקור שמך?

ציבי גבע: צבי. ציבי זה שם חיבה שההורים שלי נתנו לי מאז שנולדתי.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ציבי?

גבע: זה מורכב. קשה מאוד להגדיר את זה בכמה משפטים בודדים. אני בדרך כלל לא כל כך מגדיר את האמנות שלי. הציור הוא אפיק מרכזי של היצירה שלי, אבל אני גם עובד עם אובייקטים נטושים ועושה אינסטליישנים ופרוייקטים שונים שהם מותאמי מקום ותלויי מקום, כמו התערוכה שעשיתי בביאנלה בוונציה או התערוכה שעשיתי במוזיאון הרצליה לפני כשנתיים.

בראונשטיין: אתה מרגיש שקיימת סימביוזה בין סוגי האמנות השונים שאתה יוצר?

גבע: בהחלט. הערוצים השונים משפיעים זה על זה ומתמזגים זה עם זה. רוחב הפס של העבודה שלי הוא רחב והמדיות השונות "מדברות" זו עם זו. מבחינת התכנים של העבודות, זה גם מאוד רחב וזה נע כל הזמן.

האמנות שלי קשורה למקום הזה, לישראל, מבחינת המוטיבים המרכזיים שאספתי במהלך השנים, ואני חוקר שאלות של שפה ושל ציור. העבודה שלי בונה את עצמה מבפנים. היא בוחנת איך אפשר לומר משהו, באיזה אופן אפשר לעשות ציור היום.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

גבע: ההשראות שלי הן רבות. חלקן באות מתוך עולם האמנות ותולדות האמנות. אני רואה הרבה אמנות. אני מסתובב בעולם וחי הרבה בניו יורק. מצד שני, כמו שאמרתי קודם, אני מחובר מאוד למקום הזה. כל קיר שאני רואה בקריית המלאכה, היכן שהסטודיו שלי נמצא, משפיע עליי. הסביבה האורבנית הזאת, דרום תל אביב ויפו. המקום הישראלי – על שלל המורכבות שלו וכל הקונפליקטים שקיימים בתוכו – פוליטיים ואסתטיים – הוא חלק מההשראה שלי.

הקולאז' התרבותי-אסתטי-פוליטי הזה מפעיל את העבודה שלי, ומבחינות רבות, הוא התחביר של העבודה שלי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

גבע: אצלי האמנות מחוברת לחיים באופן מאוד אורגני ומאוד עמוק, אבל אופן עשיית האמנות קשורה לשאלות של חיפוש ושל זהות באמצעות טרנספורמציה. ז'אק לאקאן אמר שאמנות זה אופן של התארגנות סביב הריק ואני מסכים איתו בהגדרה הזאת.

בראונשטיין: האם אתה מודע לכך שיש לך קהל מעריצים של ממש שעוקב באדיקות אחר היצירה שלך לאורך השנים?

גבע: לא ממש. אני מקבל מדי פעם כאלה קולות או פידבקים, אבל במלוא הכנות, אני לא חי את התודעה הזאת בתוכי. אני מאוד שמח לשמוע שיש לי קהל מעריצים אבל זה לא מיתרגם אצלי לתחושה של חשיבות עצמית או שביעות רצון. לעומת זאת, יש לי פה קשר עם הרבה אמנים צעירים ואני אוהב את שיתופי הפעולה איתם. זה התפקיד שלנו, לעזור לאנשים, להיות טובים אחד כלפי השני. עולם האמנות הוא עולם קשה ולכן זה חשוב מבחינתי גם ברמה המקצועית וגם האישית, להסתכל ולהגיב לעבודות של אחרים.

בראונשטיין: מהן השאיפות המקצועיות שלך? היכן היית רוצה להציג בעולם?

גבע: יש לי עוד הרבה מה לעשות, יש הרבה מקומות שהייתי רוצה להגיע אליהם. כל אחד רוצה להציג ב'מומה' או ב'מוזיאון טייט' או לעבוד עם גלריות מצוינות. יש הרבה לאן להתקדם.

בראונשטיין: כמי שחי בניו יורק שבע וחצי שנים, אני באמת חושב שאם היית גר שם יכולת להגיע לקהל אמריקאי ובינלאומי.

גבע: הקשר שלי עם ניו יורק הוא רב שנים. יותר מ-30 שנה אני קשור למקום הזה. הזירה הניו יורקית תמיד ריתקה אותי ולכן חייתי שם במשך תקופות ארוכות. עם זאת, החיים מאוד קשים בניו יורק. זאת עיר קשוחה ויש בה הרבה בדידות. הבית שלי הוא פה, בישראל. ועם כל מה יש פה – כולל הבעיות הפוליטיות – ברמה של חיי היום-יום יש פה משהו שהוא יותר חי, וקיימים בו מימדים ספונטניים שאני מתחבר אליהם.

בראונשטיין: האם ישנו איזה זיכרון ילדות שמשפיע עליך ביצירתך עד היום?

גבע: כן, יש הרבה. החיים והאמנות מחוברים אצלי מאוד. אני התחלתי לצייר בערך בגיל שלוש וגדלתי במשפחה שכולם בה עסקו – באופן כזה או אחר – באמנות, כך שהדבר הזה הכניס אותי לתוך העניינים. הכרתי בילדותי אמנים רבים דרך אבא שלי, שהיה ארכיטקט, וגם דרך אחי, ועל הרקע הזה גדלתי וציירתי תמיד. העולם הזה, מאז ילדותי, מאוד סיקרן אותי ומשך אותי.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

גבע: הציור הוא הכלי שלי כמעט מגיל אפס. הציור, במידה רבה, הוא זה שבחר אותי. זה היה כלי ביטוי עבורי תמיד. דרך הציור ובאמצעותו דיברתי עם עצמי – ומאוחר יותר, עם החוץ, עם הסביבה. זה האופן שבו למעשה בא לידי ביטוי כל המכלול שלי. במידה רבה, הציור הוא בית עבורי. זה המקום שבו אני מרגיש נוח. המקום הטבעי, השלם ביותר שלי.

בראונשטיין: ולסיום, ציבי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ציבי גבע בעוד 100 שנים מהיום?

גבע: למען האמת, זאת לא שאלה שמעסיקה אותי. הייתי רוצה שהעבודות שלי יחיו לאורך שנים – בלי קשר אליי. למעשה, יותר מכל, הייתי רוצה להיזכר כאיש טוב. כבן אדם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s