סיגל מאור: "האמנות היא מנוע החיים עבורי."

עבודותיה של סיגל מאור מעידות על עולם פנימי עשיר והאקלקטיות רחבת היריעה שבהן מעידה, לדידי, על חיים מרתקים, רבי-תהפוכות ודרכים של היוצרת.

ישנו משהו ויזואלי מאוד, כמו-ממגנט, בשלל תצורות יצירתה – על הציור, העיצוב, הריקמה והסריגה – הלוכד את העין – ובה בעת, את הלב.

לאחרונה זכיתי לראיין את מאור (ילידת 1966), והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, סיגל?

סיגל מאור: אני יוצרת רב תחומית במגוון חומרים וטכניקות. לא נעולה על סגנון אחד או ז'אנר מסוים. אוהבת לחקור ולהתנסות ויוצרת בעיקר בטכניקות של מלאכות יד מסורתיות כסריגה, ריקמה, אריגה ועוד.

הלב או הרוח של היצירה שלי הם רעיונות שאני לומדת ממחשבת היהדות וחכמת לשון הקודש.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

מאור: מבחינת חומרי היצירה הפיזיים, כל חומר עם היסטוריה, עם חיים קודמים, מה שאני קוראת 'חומרים נפסדים'. (חומרים בשימוש חוזר בעיקר מהסביבה הביתית) חומרים שיש צורך לחקור ולגלות לבד כיצד ואיך ניתן לעבד ולעבוד איתם מעוררים בי השראה, סקרנות ואתגר, לאו דווקא חומרי יצירה שגרתיים ומוכרים.

מבחינת התכנים, הרבה דברים מעוררים השראה וביניהם בילוי בטבע, ביקור במוזיאון או בגלריה, אך בעיקר רעיונות פילוסופיים, השקפה, חכמת היהדות, קבלה ולשון הקודש. לימוד החכמה הטמונה באותיות בהן נכתבו כתבי הקודש, הן מבחינת צורתם והן הרעיונות המסתתרים בהם משמשים לי השראה אינסופית.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

מאור: זו קלישאה, אבל המניע הראשון הוא פשוט תשוקה ליצירה. אני קוראת לאמנות שלי 'החברותא שלי'. חברותא מלשון חבר, ומהרבה בחינות. האמנות כחבר שתמיד איתי, אין מצב לתחושת בדידות כשיש תשוקה ליצירה, והיות ואני יוצרת גם במלאכות יד מסורתיות, האמנות ממש הולכת איתי פיזית, לא חייבת דווקא להיכנס לסטודיו ולעבוד בזמן מסוים, הידיים תמיד עובדות, עסוקות, גם כשנחים, יוצרות את מה שהראש לפני כן למד וחקר, את מה שהציתה בו האמנות עוד יותר לפני כן. אני והאמנות מנהלים יחסי חברות. לעיתים זה מתחיל משאלה, או רעיון, או איזה עניין המעסיק אותי על הפרק ואשר דוחף אותי לחקור וללמוד אותו קצת יותר, מספרים, מהרצאות שאני שומעת, והלימוד מנביט בי כיוון יצירה וחוזר חלילה, וכך יש הפריה הדדית בין הלימוד לבין היצירה. לעיתים היצירה דוחפת ללימוד, למחקר, ולעיתים הלימוד מהווה השראה ליצירה. האמנות היא מנוע החיים עבורי.

מעבר לזה יש את האפשרות והרצון לגעת באנשים דרך האמנות שלי, לשמח אותם, לגרום להתרוממות רוח, לשתף ברעיונות, בגילויים שאני מגלה, בלימוד, שהוא לב היצירה שלי. חייבת יצירה עם תוכן ומשמעות, יצירה שמעבירה רעיון או טומנת בתוכה סוד או גילוי, הפתעה. אני יודעת שאחרי שיצרתי והיצירה יוצאת מרשותי, הגם שהייתי שמחה לשתף ברעיונות שלי, רשאי כל אדם לפרשה כראות עיניו וזה בסדר. יחד עם זאת אני אישית חייבת את העומק הפנימי של היצירה, קשה לי ליצור ללא איזה רעיון אשר מהווה את עמוד השדרה של היצירה, את הרוח שלה.

בראונשטיין: את אישה דתייה. האם את חשה בהדרה או באי-קבלה אל תוך המילייה האמנותי הישראלי עקב עובדה זו?

מאור: לדעתי בהחלט יותר מורכב להיות אמן דתי מאמן לא דתי. בעוד עולם האמנות נחשב כשדה פתוח בו ניתן לדבר על כל נושא, ואדרבה – ככל שתהיה יותר אוונגרדי וקיצוני באמירותיך כך יהיה להם יותר משקל, יוצאים מן הכלל הם נושאים הקשורים לדת. שם החוקים שונים. יש תמיד תחושה שצריך מאד לברור את המילים, שצריך "להיזהר" לא להצטייר כמיסיונר, כמחזיר בתשובה, שגם אם יש לך לומר משהו טוב על יהדות ורוחניות זה תמיד צריך להיות באופן מתוחכם, נרמז, לא ישיר.

אני עצמי חוויתי זאת באופן אישי בהיותי סטודנטית לתואר שני בתולדות האמנות ואוצרות לפני כעשור. אמנם בתקופה הקצרה של כ-100 שנות אמנות ישראלית היתה מעט אמנות עם התייחסות יהודית, או נושאים יהודיים, ועוד פחות מזה אמנים דתיים, אבל גם לאותם מעט אמנים דתיים ההתייחסות היתה מאד מינורית, בשוליים, והשאלה למה? האם האמנות שלהם לא מספיק טובה? לא מעניינת? האם אמנות המזוהה כיהודית מאיימת? האם מי שקובע את הטון לא מעוניין להציג אותה בקדמת הבמה?

היום יש כבר יותר פתיחות לקבל קולות חדשים ושונים, יש מסגרות לימוד מתאימות לציבור הדתי ויש יוזמות שונות לקדם אמנים דתיים ואמנות הנובעת ממקורות היהדות, יחד עם זאת עדיין לא מדובר בקול שווה מן המניין, אלא במבט על ה'אחר'. וצריך יותר סוכני תרבות לקדם את הנושא ולהפוך אותו לשיח נורמטיבי. בהקשר זה אני שמחה להזכיר יוזמה משמעותית בתחום והיא גלריית המקלט, הייתי שותפה לפעילותה בתערוכת יחיד בשם 'שקיות רוח' ממש לפני תחילת הקורונה, (את התערוכה ניתן לראות במסגרת כתב העת קול. שירה. אישה שיצא לאחרונה מטעמם.) זו גלריה שהוקמה על ידי ראשוני החוזרים בתשובה כרב אורי זוהר ואיקא ישראלי, ונתנה את ההשראה לדמותו של קיבע בסדרה 'שטיסל'. כיום המנהלת האמנותית, האוצרת נעה לאה כהן אשר כתבה דוקטורט על אמנים חוזרים בתשובה מבקשת לתת קול מקום ונראות לזרמים אומנותיים המתקיימים מתחת לרדאר ויש להם מה לתרום לאמנות הישראלית: זרמים כמו פופתדוקס – פופארט אורתודוקסי, גרפידוס – הגרפיטי החרדי הראשון ועוד. ולאפשר להם ביום מן הימים להיכנס לקוריקולום של תולדות האמנות ולהיות חלק מסיפור האמנות הכללי.

בראונשטיין: האם את מסכימה לקיומה של ההגדרה 'אמנות נשית' – וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

מאור: זו שאלה טובה שאין לי ממש תשובה ברורה עליה, בטח לא בעידן שלנו בו הגבולות מטשטשים. יש אולי טכניקות שנחשבות יותר נשיות כמו אלו שאני יוצרת מהן כסריגה, ריקמה, אריגה ועוד, ויש אולי כאלו הנחשבות יותר גבריות כמו פיסול בברזל או באבן או בחומרים יותר כבדים שמצריכים כוח, ועם זאת, יש גברים ונשים היוצרים כאן וכאן. וכך לגבי התמות שרואים באמנות, הן מגוונות ויש תמות משותפות ליוצרים משני המינים. כנראה שיש יותר נשים אמניות המתעסקות עם נושאים של מגדר ומעמד האישה. אולי כן יכולה לומר שקל לי יותר לזהות יצירות של נשים מאשר גברים, אבל לא יודעת מה הסיבה.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

מאור: בגיל 26 אני ואישי חזרנו בתשובה, ואם לפני כן כל רצוני היה להתפתח ולהתקדם באמנות הרי שמיד לאחר שהתחלנו לשמור מצוות הרצון הזה נראה היה לי תפל וחסר חשיבות, הרגשתי שגיליתי דבר הרבה יותר גדול שעדיף להתרכז בו. נדרשו לי כעשר שנים בערך לברר עם עצמי איזה מקום תופסת האמנות בחיי, ולהודות בפני עצמי כמה אני מתגעגעת ליצירה אמנותית משמעותית. האם האמנות מתנגשת עם האמונה? שאלתי, האם הן יכולות לחיות זו לצד זו? האם ייתכן כי הכשרונות הנטיות, המתנות, שניתנו לי מאת ה' כך אני מאמינה, נידונו לגניזה?? להתעלמות?

במהלך הדרך גיליתי משפט שמיוחס לרב קוק ואשר שימח אותי מאד: "כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו". בהתבוננות בשורש המשותף לשתי מילים אלו- א.מ.ן. התברר לי כמה קשר ונקודות השקה יש ביניהן, דבר שחיזק אותי מאד. האמנות נצרכת ומוכרחת לאדם היוצר, לאמן, ממש כמו אמונה למאמין. היא מנוע לחייו, נותנת טעם וסיבה לחיים. בכתבה שקראתי מצאתי התייחסות של הרבי מלובביץ': "אמן שלא מתעסק באמנות, רוחו הופכת שחורה." המילה אימון, גם לה אותו שורש, והיא משמעותית בשני התחומים: האמן הלומד טכניקות, משתלם ומתאמן ועל ידי כך משתבחת אומנותו, והאמונה גם בה אנו נדרשים לאימון, יש הסוברים כי מרגע שהפכת למאמין תישאר כזה לעולם, אך לא, החיים מלאים בנסיונות ויש צורך בהשבה אל הלב כל פעם מחדש. האמת היא שחייבים להתאמן באמונה, וזה לא סתם משחק מילים.

ואגב, כמה יצירתיות נדרשת בשני התחומים, באמנות זה ברור, אך גם באמונה, כנאמר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה", והכוונה למלחמת היצר….

נקודה נוספת רמוזה בפסוק בספר שמואל: "אין צור כא-לוקינו", ויש המפרשים בדרך הדרש: "אין צייר כא-לוקינו", והכוונה היא שניתן להגיע לאמונה מהתבוננות באמנות. כשם שהציור מעיד על הצייר, כך הבריאה מעידה על בוראה. היצירה, ואפילו המופשטת ביותר מעידה כי מישהו יצרה, על אחת כמה וכמה יצירה עם סדר והגיון, יופי והרמוניה…

האמונה משמשת כלי לתכלית – קשר עם ה'. האמנות, כך אני מאמינה, הגם שהיא כל כך מרכזית חיונית וחשובה בחיי היוצר, אינה כשלעצמה, אלא כלי לדבר גבוה יותר, דרך של האדם לתקשר עם עצמו, עם הזולת, לשיתוף מסרים ורעיונות חיוביים של אהבה וכבוד ואמונה, להעברת ביקורת מתוחכמת, יצירתית, עדינה, נרמזת, במקומות הדורשים תיקון. זוהי אמנות בעיני. זו מתנה, אבל זו גם אחראיות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע עלייך – ולו באיזשהו אופן – כאמנית – היום?

מאור: אני זוכרת את עצמי כילדה סקרנית שאוהבת לשאול שאלות, להתבונן על העולם, חושבת הרבה, מנסה להבין מה יש מעבר, בשמים, מה ההתחלה של הכל, מי ברא את העולם המופלא הזה, מתי התחיל הזמן לנוע. אני מאמינה כי השאלות הללו הובילו אותי בסופו של דבר למצוא את יהדותי ואלוקי, וליצור את האמנות שלי מהמקום הזה של חקר המופלא, הנשגב. האמנות שלי נובעת מהמקום של מחשבה.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

מאור: הייתי מאד שמחה להציג בכל מוזיאון גדול ומוכר שיש בו הרבה מבקרים וחשיפה גדולה.

בראונשטיין: האם ישנו מסר כלשהו שאת רוצה להעביר בעבודות שלך?

מאור: המסר שהייתי שמחה להעביר דרך העבודות שלי הוא בשני רבדים:

  • מופלאותו של החומר! כל חומר באשר הוא, הינו פוטנציאל לאפשרויות יצירה אינסופיות, ללימוד, למחקר, למשחק, להנאה, לניסוי ותהיה, לאתגר ולסיפוק. אני רוצה שאנשים ירגישו את זה דרך העבודות שלי, שהחומר מלא קסם.
  • וכמובן ברובד הרוחני, של התכנים והרעיונות, לעורר את הצופה לסקרנות בנוגע לשורשים שלנו, לחכמה המופלאה של אבותינו, של חז"ל, של התורה, כאן, ממש קרוב, מתחת לאף, יש אוצרות ענקיים. רוצה לעורר אתכם לשאלות, לפלא, לחידה. חייבת לציין לשמחתי שזה קורה ב"ה. ביתי מעוצב כגלריה ואני מארחת בו קבוצות (בעיקר גימלאים וגימלאיות לא דתיים) למפגש בן שעה וחצי בו אני מספרת את סיפורי האישי עטוף ביצירותי, מלווה בתיאור חלק מהרעיונות המהווים אותן והתגובות חמות ומרגשות מאד. מרגישה שמצליחה לגעת וזה אושר וזכות גדולה.

בראונשטיין: מהי דעתך על אמנים אוטודידקטים – וזאת לעומת אמנים שלמדו אמנות באופן מסודר, ממסדי?

מאור: אני מעריכה מאד אמנים אוטדידקטים במובן זה שהם חוקרים את החומרים והטכניקות שהם עובדים איתם, מניעה אותם סקרנות ויש בלימוד הזה גילויים והפתעות ויצירה מקורית וייחודית, יחד עם זאת אין ספק שלימוד ממסדי מקצר תהליכים ואף מסייע ליוצר להתכתב עם אמנים אחרים בשדה, עם תולדות האמנות, להתחבר לשפה ולקבל תמונה כללית יותר.

בראונשטיין: לסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את סיגל מאור בעוד 100 שנים מהיום?

מאור: זו שאלה מעניינת, כי היא מזכירה לי שכשהייתי ילדה קטנה חשבתי על זה שברצוני להיות מישהי חשובה, להגיע להישגים על מנת שיזכרו אותי מעל דפי ההיסטוריה…. היום לאחר שעברתי כבר חצי חיים, ועבר עלי מה שעבר, והפכתי להיות יותר מכוונת מטרה, אני יודעת שבשעת מותו של אדם מלווים אותו רק מעשיו הטובים, וזו התכלית שלנו כבני אדם, לפעול ולעשות טוב בעולם וכך הייתי שמחה שיזכרו אותי, כמישהי שעשתה טוב בעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s