ניר ארצי: "יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד."

משהו ביצירותיו של ניר ארצי חודר אל הקרביים. משהו בצבעוניות, משהו באחידות – ובחוסר האחידות, משהו המסמל בעיניי את מחזוריות החיים, הסבל, הלידה והקמילה.

הן ביצירותיו הפיגורטיביות, הן באבסטרקטיות, מצליח ארצי לדייק את מושאיו ואת תחושותיו ולייצר משהו משלו, בעל אמירה אישית וחושפנית.

לאחרונה ראיינתי את ארצי (יליד 1972) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, ניר?

ניר ארצי: שגעת מאופקת. כשילוב של הציור הפיגורטיבי ה"נכון", האקדמי, שמתכתב עם המופשט החופשי כששניהם נפגשים על אותו הבד. פעם אוצרת אמנות ארגנטינאית אמרה לי שאני בקלות יכול למלא חלל שלם בציורים שלי ועדיין בעיני המתבונן זה ייראה לו כמו תערוכה קבוצתית.

גם בחיים אבל גם על הבד, יש בי איזו תזזיתיות לא רגועה שגורמת לי לקפוץ מנושא לנושא, מעניין לעניין, מטכניקה לטכניקה, ומאוד קשה לי לאורך זמן לשמור על קו אחיד, זו אולי הסיבה לעובדה שאני מכניס את עצמי למהלך למידה ותחקיר ובניית סדרה מובנית. הנושא עצמו אמור לחשק אותי לשפה אסתטית אחידה. אבל ברגע שאסיים את "המשפט" ישר מתעוררת בי עליצות נערית והדמיון עף מחדש למיליון כיוונים ועם הצפת הרגשות מגיעה גם יצירה שלא בהכרח ממשיכה את אותו קו אסתטי: קו אחיד ומוכר כזה שכשיראו ציור או עבודה שלי ידעו שזו טביעת אצבע ברורה שלי, והמתבונן יידע לזהות – זה של ארצי.

מאז שהייתי ילד קטן "נלחמתי" נגד עוולות, ואני מודה שביני לבין עצמי גם קיים מאבק פנימי בלתי פוסק, בו מצד אחד אני מעוניין לאתגר את עצמי – ולכן הרצון והצורך לעסוק במה שיותר קשה לי, שזה הציור הפיגורטיבי, אל מול חיפוש אחר אותה הרגשת חופש חמקמקה שהייתה בילדות ושקיימת בציור החופשי והמשוחרר יותר. יש בי מאבק פנימי מתמיד בין הפיגורטיבי למופשט. המנעד הזה מעסיק אותי והוא דיאלוג בלתי נגמר ביני לבין הבד. ועם יד על הלב… ברצון הייתי נוטש את הפיגורטיבי ונח לי בעולם שכולו מופשט ומביע רגשות בצורה ישירה. אז העבודה באמת היתה משחררת.

בראונשטיין: מדוע אתה יוצר אמנות?

ארצי: מאז שאני זוכר את עצמי אני יוצר. זה מין דחף שכזה לייצר אובייקטים עם הידיים, לתת לדמיון לעוף, לספר סיפורים, להמציא עולמות, לגעת ברגשות, להביע דעות, לנסות ולהשפיע, לגרום למתבונן לחשוב, לצחוק, לבכות…

אני מאמין שמעבר לצורך הראשוני ליצור אני מתחבר ליצירה דרך החומר, המגע, הריח, בכל המדיומים והחומרים שאני עובד בהם. האלסטיות של משחת צבעי השמן, הריחות, העץ, החימר, אבן וברזל… החומר, ההרגשה שהוא מעביר והמשמעות של ההרגשה והריח שלו. מעין חיבור ומשיכה מאוד פרימיטיבית ראשונית שכזו. ולשאלת המדוע: אני מאמין שזה צורך להוציא החוצה, לתעד, מה שבעבר היה לבעוט ולצעוק מול כל עוול, כאב וחוסר צדק, היום הקול הלוחמני הזה הוא קצת יותר רגוע, יותר ציני, מחושב. לא מקיא והלאה המבול. מסממני הגיל אני מאמין.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ארצי: מראות, חוויות, תרבויות… מעל לעשרים שנים לא חייתי בישראל ורק לפני שלוש שנים חזרתי, ונדדתי וחייתי בכמה וכמה מדינות, והיתי חשוף לתרבויות, מראות, נופים, טבע, טעמים וריחות שונים, חייתי גם את עולמות האמנות במקומות בהם חייתי וגם עולמות שונים לגמרי כמו ממשלות וצבאות לטיניים, חברות ענק וחיי עובד הייטק. הנושא המרכזי שעסקתי בו היה הזהות התרבותית. העובדה שחייתי מחוץ לחיי הקודמים, הסיבה שבגינה הייתי תמיד שונה בין החברים. היהודי בין הקתולים, הישראלי הטמפרמנטי/תיכוני מול גינונים וקודים חברתיים אחרים.

הייתי במסע מתמיד בשאלות של זהות, שמירה על זהות, ניכוס זהות, התבדלות, היטמעות, התבלטות שרידות וסימבוליות, מושג היהודי הנודד, קשר למקום ואדמה. פעם במקסיקו סיטי, שם חייתי כחמש שנים, באיזה רמזור, אדם גדול מימדים ירק לנו על האוטו וצעק "יהודים מסריחים". כישראלים אנחנו לא באמת חווים אנטישמיות. אבל זה לא המצב מחוץ לארץ, האינסטינקט הראשון שלי היה לצאת מהרכב ולהתעמת עם אותו אדם דמוי מקרר שהיה ללא ספק גומר עליי בלי שום קושי ובזמן שיא, ואז החבר המקסיקני שלי, יהודי יקר לי, שהיה איתי ברכב, תפס לי את היד, עצר ממני מלצאת מהרכב ונסענו משם. ביום הזה הבנתי את ההבדל בשרידות בין היהודי שחי בגלות לבין היהודי הישראלי. הישראלי תמיד יקום ויילחם על מקומו, ככה לימדו וחינכו אותנו וזה גם די נדרש באזורנו, אחרת ניעלם. הגלותי לעומת זאת כמעט תמיד ירכין ראש ויבליג מול המצב עד תחלוף הרעה – אחרת ייעלם.

ההשראות הן לדוגמה דימויים של הצבר, למשל – צמח שגם אנחנו וגם שכנינו ניכסנו לעצמנו, כשבעצם הוא מגיע מיבשת אמריקה (מקסיקו). במשך כל השנים הללו שנדדתי בין מדינות דוברות ספרדית כנראה אספתי לא מעט חוויות וכל בליל החוויות האלה מהווה אצלי השראה אין סופית. בדרך כלל אני עובד בסדרות, כך שאני מבודד נושא, לומד, חוקר אותו ומפיק ציורים או אובייקטים בהשראת הנושא/סיפור/רעיון. ויש גם מצבים בהם שכשקורים דברים ומשפיעים על הצורך הכי בסיסי להביע עליהם דעה או לצעוק משהו או אפילו רק לגעת וללטף את הנושא. דוגמה לכך היתה תערוכת היחיד הראשונה שלי בגלריה לאמנות. זה גם היה במקסיקו סיטי ובתערוכה הצגתי סדרה שנקראת "אגד-דן, גן-עדן" – בה הצגתי ציורים עם דימויים של שלדי אוטובוסים שהמבנה שלהם מעוות. הצגתי שם ב 2003, תקופת הפיגועים הקשים בישראל. זו לדוגמה היתה תגובה מיידית שנבעה מכאב גדול והצורך להביע זאת.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעיניך?

ארצי: אמנות בעיניי היא כל דבר שהאדם יוצר ושיש מאחוריו כוונה כלשהי. אמירה, דיון, שאלה, חקר, ביקורת. יחד עם זאת, בעיניי גם עצם היצירה עומדת בפני עצמה. זה קו מאוד עדין. מצד אחד נכון שמאז המצאת המצלמה הציור חיפש ומצא דרכים חדשות להצדקתו אבל גם ליכולות טכניות של ציור שמנסה לחקות אחר המציאות, להצליח לבלף את העין, לזה לדעתי יש חשיבות וזהו דיון רלוונטי בפני עצמו גם היום.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים, ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר? כמו כן, סיפרת לי כי אתה עצמך פרשת מלימודיך ב'בצלאל' לאחר שנתיים. מדוע בחרת לעזוב את לימודיך?

ארצי: כמי שלא מחשיב את עצמו כאוטודידקט בתחום הפלסטי, תמיד הערצתי את אלו שכן. אלו שלוקחים עיפרון או מכחול והכל נהיר להם. במקרה שלי זו דרך ארוכה של ניסוי וטעיה וחקירה פנימית בלתי נגמרת. אני לא יכול להגיד מי בסופו של יום יותר טוב, זה גם מאוד סובייקטיבי היות שגם ההגדרה של "יותר טוב" מתייחסת ל"טוב". והטוב מוגדר על ידי מה? אבל אני כן מרגיש שאלו שיודעים לרכוש מיומנויות לבד כן נמצאים באזור הרבה יותר חופשי ולכן היצירה שלהם יותר "זורמת".

הציור בשבילי, מעבר לצורך מיידי, הוא קודם כל מקצוע ולכן יש לרכוש מיומנויות, ידע, אימון וצבירת ניסיון. בזמנו, כשהתקבלתי ללימודים בבצלאל, אז לא היה ולו מורה אחד במחלקת אמנות שידע ללמד את מקצוע הציור. במובן האקדמי, אני מתכוון. גם לא רישום אקדמי וגם לא פיסול קלאסי, אני לא יודע איך זה היום. אותי זה תיסכל. מבלי להמעיט מהחשיבות שלהם, היו הרבה יותר דיונים ודיבורים מעבודה עצמה.

את בצלאל לא סיימתי היות ונאלצתי לעזוב את הארץ. גרושתי שתחיה לא יהודיה ומדינת ישראל הערימה עלינו המון קשיים והמציאות היא שנאלצנו לעזוב לבסוף את הארץ בשנת 2000, חייתי ויצרתי בניו יורק, במקסיקו, ספרד, פרו וארגנטינה, ועוד מקומות וכך קרה שחזרתי לארץ רק אחרי יותר מ 22 שנות געגועים. את לימודי האמנות כן סיימתי אחרי כמה שנים בפקולטה לאמנות של הטכניון בוולנסיה שבספרד (UPV). שם למדתי את המקצועות עצמם. וכמו שלמטבע יש שני צדדים, כך בבצלאל (בתקופתי) הדגש היה על הרעיון/הדיון סביב העשייה ולא העשייה הפלסטית בפני עצמה – יסלח לי מי שלא מסכים – אז באקדמיה אירופאית בספרד רכשתי את הצד המעשי/טכני – שהוא לדעתי ההתמקצעות הטכנית במדיומים השונים, ה-OFICIO, שם המורה אומר לרשום את המודלית ולא מעניין אותו שום דבר לגבי מושגים כמו רגשות או אמירה כלשהי. נטו עשייה ואימון טכניקות.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

ארצי: זיכרון הילדות הראשון שלי מחובר ישירות לציור. לסבתי היתה שכנה, ציירת אנגלוסכסית. הייתי אולי בן ארבע או חמש ואני זוכר איך כשהייתי נכנס אצלה בסטודיו, חדר שבעיניי היה ענק עם חלון שמשקיף מהכרמל על הים התיכון שפרוש כחול למטה ובאופק. הריחות שיגעו אותי, משכו אותי, היה לה שם שולחן ענק שהגיע לי בדיוק לגובה העיניים. כך שמה שיכולתי לראות זה רק כמויות של צבעי שמן, כל השולחן בעצם היה פלטה אחת גדולה מלא בצבעים מרוחים ומכחולים וריחות ובגלל הגובה שלי, הכל היה נראה כמו טופוגרפיה הררית שכזו של מריחות צבעים וגוונים. עד היום זה הזיכרון המשפיע הכי חזק שלי, והזיכרון הוא ממש לא החלק החזק שלי. דודתי זיכרונה לברכה היתה ציירת, וכשגדלתי קיבלתי מסבתי את כן הציור שלה, הפלטה והצבעים, כך התחלתי לצייר. כן הציור הזה נודד איתי כל השנים לכל המקומות. הוא תמיד איתי.

בראונשטיין: האם לדעתך סבל, קושי וטראומה – כאלה ואחרים – מחזקים את אופי ומהות היצירה של האמן באשר הוא?

ארצי: זו שאלה מאוד סובייקטיבית וקשורה אני חושב למבנה האישיות הפרטני של כל אדם ואמן. הייתי מעדיף להיות אמן מבוסס כספית, כי אז הסבל והקושי היו נעשים יותר נוחים. אבל ללא ספק כשיש "הפרעות" בחיים זה מצע לא רע בכלל ליצירה. אבל לצורך העניין, אדם המצייר פורטרטים ריאליסטים, או ציורי נוף, ההתמודדות שלו היא בעיקר עם השאלות הציוריות, ואז סבל וקושי לא בהכרח עוזרים לביצוע העבודה ויכול להיות שאף יפגעו בהליך העבודה עצמו. אני סובל מ PTSD בעקבות חוויות שעברתי בלבנון בשירותי הצבאי ואני מודה שחוסר הריכוז שלי שנובע בגלל אותה פוסט טראומה משפיע על היכולות ציור הריאליסטיות שלי שדורשות ריכוז והתבוננות. לעומת זאת, העיסוק בנושא הזה עצמו היום, שהוא ממש טיפול דרך האמנות, הוא לא פעם מקל קצת על החוויות שצפות מפעם לפעם.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגע" בו ביצירה שלך?

ארצי: לא, אין "פרות קדושות", אבל אוסיף שיש גם דרך ואופן להביע דברים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את ניר ארצי בעוד 100 שנים מהיום?

ארצי: מאה שנים מהיום? אפר ואבק…. בדיוק מה שאנחנו על ציר הזמן… כלום בריבוע – חסרי כל חשיבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s