גליה פבליצ'נקו: "יחפה ובחלוק אמבטיה – כך התחילו חיי כאמנית."

גליה פבליצ'נקו.

אני קורא לכל אחת ואחד מכם – קוראיי – לזכור – ואף לשנן – את השם הזה.

ואסביר מדוע.

ב-1 ביולי 2021 נכחתי באירועי "סטודיו פתוח": סוף שבוע המסכם את תהליכי העבודה של האמנים המסיימים שנה ראשונה בתוכנית תואר שני לאמנויות בבית הספר לאמנות 'בצלאל' (MFA).

במסגרת האירוע, אמני התוכנית משנה א' פתחו את הסטודיו שלהם לקהל הרחב (אם לדייק, למשך שלושה ימים) ואיפשרו לאורחים לחוות את התהליכים המתרחשים בתוך הסטודיו שלהם.

שם זכיתי לפגוש את אותה פבליצ'נקו ולראות במו עיניי – ולחוש במלא חושיי – את עבודתה המצוינת, "הכי מפחיד כשהדלת פתוחה והחלל ריק".

היה בעבודתה, ובכן, משהו כמו-רדיקלי בפשטותו ובדיוקו של הרובד הוויזואלי אשר בה, ובה בעת, הייתה מידה בלתי ניתנת להסבר של משהו כמו-הישרדותי, תת-אנושי, מעמיק, מיוסר וכה יפהפה, עד אשר ממש הצלחתי לשמוע אותה ולחוש בה – על שלל עומקיה ורבדיה הכמוסים.

העבודה הייתה כה טובה וכה בולטת בעיניי, עד כי בנקל יכולתי לדמיין אותה מוצגת לא באותו סטודיו בדרומה של תל אביב, כי אם בכל חלל גלריה ראוי ונכבד בניו יורק, לונדון או ברלין.

היה משהו כמו-רנטגני, חד ומתומצת ביצירה ולכן בחרתי בה כמייצגת האירוע כולו, ולדידי, היא-היא הייתה החזקה שבעבודות אשר הוצגו במסגרת חשובה זו.

לאחרונה זכיתי לראיין את פבליצ'נקו (ילידת 1988) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, מה פירוש שם המשפחה שלך ומהם מקורותיו?

גליה פבליצ'נקו: פבליצ'נקו הוא שם משפחה אוקראיני עתיק. מקורו בשם פאבל, שמו של אחד השליחים של ישו. על פי האמונה, שרווחה ברוסיה בימי הביניים, הענקת שם של קדוש הביאה ברכה ומזל, לכן רבים משמות המשפחה התבססו על שמות הקדושים. הסיומת "קו" מסמנת שייכות, כך שפבליצ'נקו, משמעותו, הבן של פאבל. לכן, למרות שלא גדלתי במשפחה נוצרית, עמוק ב-DNA משתמר הקשר לתרבות ממנה באו חלק מקרובי משפחתי.

בראונשטיין: האם את מרגישה חיבור אמנותי כלשהו לרוסיה בכלל ולאמנים רוסים בפרט? 

פבליצ'נקו: עליתי לארץ בגיל 11 יחד עם ההורים, כלומר לפני יותר מעשרים שנה. בגיל ההתבגרות ניסיתי להשתלב כמה שיותר מהר בחברה הישראלית, אמא מספרת שהייתה תקופה שאפילו סירבתי לדבר רוסית בבית. ניסיתי למחוק כל הבדל ביני לבין השאר. לא רציתי הקלות בבחינות או יחס מיוחד, לא רציתי להיות שונה. רק בשנים האחרונות אני מבינה כמה משמעותית הייתה הילדות ברוסיה עבורי ועבור האמנות שאני עושה.

זיכרונות קטנים ושוליים מהווים עד היום (ואולי במיוחד היום) השראה גדולה: לחלקם אני לועגת, חלקם מעורר בי נוסטלגיה ואחרים מכאיבים.

בארץ, כל מי שמגיע מברה"מ לשעבר נחשב "רוסי". כולם משויכים לאותה קטגוריה בקטלוג הזהויות. פעמים רבות שוכחים כמה רוסיה עצומה מבחינה גיאוגרפית. האזורים שונים זה מזה מבחינת אקלים, כלכלה, מנהגים ותרבות. אני, למשל, הגעתי מרפובליקה קטנה בשם בשקורטוסטן, שנמצאת על הגבול בין אירופה לאסיה. מקום רב-תרבותי שבו הייתי מתעוררת גם מפעמוני הכנסייה וגם לצלילי מואזין. לא הרגשתי שנאה או שוני בין האנשים, פשוט חלקם היו יהודים, חלקם נוצרים או מוסלמים. אני מרגישה שהילדות באווירה כזאת השרישה בי ערכים של קבלה והכלה, רצון לתת מקום לכולם. גם באמנות שלי, אני מנסה לייצר חללים של קבלה, לייצר מציאות משותפת אותה אני חולקת יחד עם הקהל. לבטל את ההיררכיות. בחלל שלי, בסטודיו שלי, כל אחד רצוי ושווה.

אני לא מרגישה זיקה מיוחדת לאמנים הפועלים ברוסיה היום. עם זאת, אני שואפת הרבה השראה מספרות רוסית וקולנוע רוסי ניסיוני. יצירות שנתפסות אוניברסליות, אך מודעות לשורשים התרבותיים הספציפיים ומכילות את הקוד הייחודי המקומי. גם אם רק באופן מרומז, גם אם הוא אינו מובן למי שלא חי באותה מציאות או חווה אותה בעצמו. אני מאמינה שבאמנות כל אחד יכול למצוא זיקות והקשרים משלו, משהו שמדבר אליו, הרי בסופו של דבר, הכל סובייקטיבי.

בראונשטיין: ספרי לי על העבודה שלך שהוצגה ב-1.7.21. מהו הנרטיב לעבודה זו והאם ישנו איזשהו מסר שרצית להעביר באמצעותה?

פבליצ'נקו: העבודה הינה השרידים והתיעודים של פעולת משך בת יום, אותה עשיתי כחודש לפני אירועי סטודיו פתוח. העבודה הורכבה משלושה חלקים. בשלב הראשון, שהיתי בחלל הסטודיו שלי במשך 20 שעות. בשלב השני פתחתי את דלת הסטודיו למבקרים, שיכלו להיכנס לחלל ולחלוק איתי מספר רגעים משותפים: שיחות, מבטים, מגע או סתם לעשן סיגריה ולעזוב.

הפעולה הסתיימה בפרפורמנס פרונטלי מול קהל, נקודת שיא מבחינה אנרגטית. זיכוך של כל המתחים והמחשבות שהצטברו במהלך פעולת משך, צומצמו לכדי לופ בלתי פוסק של תזוזה, גירוד הגוף וחזרה על משפט בודד: "גליה, תעשי לי פרפורמנס!".
ציווי, בקשה, ביקורת ותשישות מהדרישה החוזרת על עצמה – לעשות ולהראות.

אחד הדברים שהניעו אותי בעבודה היה הרצון להתעמק בקשר שבין אמן לסטודיו. אני, בתור אמנית שעובדת עם גוף ותנועה, מנסה עוד לברר את היחסים האלה. לאורך השנה מילאתי את החלל בעוד ועוד אובייקטים ותוך כדי ניסיתי להבין עם עצמי מאיפה בא הצורך הזה? ממה נובע הציווי להציג תוצרים נראים? מדוע הנוכחות שלי אינה מספיקה? מתוך השאלות האלה, הגיעה ההבנה כי עליי לרוקן לחלוטין לפני שאני מנסה למלא. הוצאתי הכל, נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת. רציתי להישאר רק עם מה שנחוץ באמת ומה שנותר היה הגוף שלי וקירות הסטודיו. הייתי בו כ-20 שעות. אפשרתי לעצמי את החופש להרגיש ולהבין את הרגע ולתת לדברים לקרות מעצמם. שמתי בצד מצלמה על חצובה שתתעד את המהלך ואז, באופן מפתיע, התחלתי לקלף קירות. שמתי לב לסדקים בקיר והתחלתי לפורר עם הציפורניים. טופפתי על הקירות עם קצות האצבעות ובמקומות בהם הקיר רצה להתפורר, המשכתי לפתוח את הסדקים.

הקהל ראה את הקירות המתקלפים, עבודות וידאו המתעדות רגעי הסתגרות וסאונדים שיצאו ממקורות שונים ומילאו את החלל בקולי ובסאונד של הפעולות. רציתי ליצור חלל חי – חלל שנשאר חי גם כאשר הנוכחות הפיזית שלי איננה עוד.

בראונשטיין: מדוע את יוצרת אמנות?

פבליצ'נקו: זה דחף שנולדתי איתו, כמו רעב שלא עובר אף פעם. מגרד בגוף, מניע לפעולה ולא מאפשר אופציה אחרת. אני באה ממשפחה סובייטית שכולה עוסקת במקצועות מדויקים, קרובי משפחתי רגילים לעבודה קבועה במקום אחד לכל החיים ואז פנסיה מובטחת.

כשהתחלתי ללמוד אמנות ההורים שלי לא קיבלו את זה, היה ריב גדול ועזבתי את הבית באמצע הלילה בין שישי לשבת, יחפה ובחלוק אמבטיה – כך התחילו חיי כאמנית. עם הזמן השלמנו, אבל עדיין הם לא מצליחים להבין מה אני עושה.

לאחר מכן ניסיתי להתנגד לטבע כמה פעמים, אבל כל פעם חזרתי למה שהיה לי חשוב. העשייה האמנותית בלתי נפרדת מהמהות שלי וכשהבנתי את זה, החיים נהיו קלים יותר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

פבליצ'נקו: החיים הם ההשראה הגדולה ביותר. סיטואציות יומיומיות, משפטים שנזרקו כדרך אגב, אנשים שנכנסים לחיי ואנרגיות שהם מביאים איתם.

אני רואה גם הרבה סרטים, החל מסרטים ניסיוניים של טרקובסקי ועד אנימה של הייאו מיאזאקי. מקשיבה הרבה למוזיקה, לסאונדים שהטבע מייצר ולשיחות בין אנשים. אני אוהבת לחטט בארכיונים, לגעת בחומרים, באבק – לשוטט ולחפש. יש כמובן הרבה אמנים שהשפיעו עליי, למשל, ג'יזל ויאן, רוברט וילסון, פרידה קאלו, קלוד קאהון ורבים אחרים.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' בעינייך?

פבליצ'נקו: אמנות היא חופש, היא כוח, עוצמה לשנות, מטשטשת גבולות, מסירה שכבות, חוקרת, חופרת עמוק, מתבוננת, חושפת, מיישרת מבט, אינה מתביישת, אינה נבוכה, בלתי מתפשרת, שואפת לכנות, מעמידה אותנו אל מול מה שאנחנו מעדיפים לא לראות ולא לחשוב עליו, מייצרת פרספקטיבות חלופיות.

אמנות מאפשרת מקום של עצירה בתוך הסטרס והאינטנסיביות של המציאות היומיומית.  

בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך?

פבליצ'נקו: מאוד קשה לי עם הגדרות. אני לא עושה משהו אחד דווקא בגלל שהאמנות, בעיניי, היא זאת שמאפשרת את החופש. לכן, אני מרשה לעצמי בכל עבודה להכניס אלמנטים שנכונים לה.

אני אמנית רב-תחומית, שעובדת עם הגוף והתנועה, בודקת את יכולותיו הפיזיים והמנטליים, עוסקת בוידאו ארט, סאונד ומדי פעם גם בצילום.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל בין אמנים שלמדו אמנות באופן "מסודר", ממסדי, לבין אמנים אוטודידקטים? ומי, לדעתך, בסופו של יום, טוב יותר?

פבליצ'נקו: אני חושבת שאין טוב יותר או פחות, כל בן אדם בוחר בסופו של דבר מה שהכי נכון לו. עם זאת, החשיפה למה שקורה בחוץ קריטית, בעיני. לא להיסגר בבועה – בעולם הפנימי שלך, זה מאוד חשוב להתפתחות האמנותית. חשוב להכיר את השדה שבו אתה עובד. מעבר לזה, תקשורת בין אישית, חילופי מחשבות והפרייה הדדית היא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. האפשרות ליצור ביחד, לדבר על דברים, לשמוע אחרים ומתוך זה לצמוח ולהבין מה לקחת ומה לא, לדעתי זה היתרון הגדול בלימודי אמנות באופן "מסודר".

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך, והאם לדעתך הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על העבודה שלך כיום?

פבליצ'נקו: הרבה פעמים אני נשענת על זיכרונות ילדות כחומר גלם לעבודה או כנקודת מוצא. יש משהו מאוד כנה וראשוני בהם. הזמן חולף והגבול בין מה שקרה באמת לבין מה שנותר בזיכרון מתערפל וזה מה שמעניין באמת. מה קורה כשאני משתפת בזיכרוני האישי גם אחרים, אילו דברים הוא מעורר בהם. כיצד הסיפור האישי והפרטי הופך לתשתית לשיח.

אני זוכרת כשהייתי בת חמש, חזרתי יום אחד מאוד נסערת מגן ילדים. סיפרתי לאמא שהייתה שם ילדה שלא התנהגה יפה ועשיתי לה משפט. אני הייתי השופטת והיא הנאשמת, מיניתי קטגור וסנגור ובסיומו היה גם פסק דין. אני זוכרת שאמא מאוד נבהלה ולקחה אותי לפסיכולוג. אני זוכרת את הקרחת של הרופא, את המשקפיים שלו עם מסגרת עבה. זוכרת איך הוא הושיב אותי על כיסא מעץ וביקש לצייר חיה. יצאה לי חיה דמיונית עם גוף נמר ופני ארנב. זוכרת את הלחשושים בין הרופא לבין אמא ואת המשפט שאמר, שכנראה אלה שני הכוחות שמניעים אותי. עכשיו אחרי כל כך הרבה אינני יודעת להגיד, אם זה קרה באמת או התנהל רק בראש שלי. 

בראונשטיין: האם לדעתך קיימת 'אמנות נשית', וזאת לעומת 'אמנות גברית'?

פבליצ'נקו: בעיניי החלוקה ל"נשי" ו"גברי" כבר לא רלוונטית בעולם של היום. היא מקבעת ומשמרת ערכים ואמונות ישנות. הקשת של אפשרויות כל כך רחבה וזה יפה, בעיני, לא נכון לצמצם אותה למצב בינארי. הזהות איננה משהו קבוע וחד משמעי, אלא היא מתפרקת ונבנית מחדש פעם אחרי פעם, היא מורכבת ונזילה.

בראונשטיין: האם קיימת מבחינתך איזושהי "פרה קדושה" – משהו שבשום אופן לא "תיגעי" בו ביצירה שלך?

פבליצ'נקו: לא – הכל דינמי ומשתנה. גם אנחנו. כל יום אנחנו נולדים אנשים חדשים ולכן מה שנתפס היום כטאבו יכול מחר להפוך לדבר הכי מדויק ונכון.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את גליה פבליצ'נקו בעוד 100 שנים מהיום?

פבליצ'נקו: אמיצה, דוחקת גבולות, כנה, זאת שקילפה מעצמה את כל השכבות והמחסומים, זאת שהייתה מוכנה להיחשף כדי לייצר תקשורת, כדי לתת גם לאחרים מקום בטוח בו הם יכולים לחשוף את עצמם, מקום מכיל ולא שיפוטי, מקום של חילופי אנרגיה, מקום בו מנגנונים הפנימיים נחשפים. זה בעצם מה שאני מנסה לעשות בהווה. מה שמניע אותי לפעולה.

מחשבה אחת על “גליה פבליצ'נקו: "יחפה ובחלוק אמבטיה – כך התחילו חיי כאמנית."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s