אביחי אברהם: "אמנות היא טבע, ללא התחלה וללא סוף, שנמצא בנו."

"המדרשה לאמנות" היא בעיניי אחד המוסדות החשובים ללימודי אמנות בארץ ועם השנים נחשפתי לעוד ועוד אמנים מצוינים שיצאו משם.

בין ה-26.8.20 ועד ה-10.9.20 מתקיימת תערוכת הבוגרים של "המדרשה לאמנות", ומכל העבודות שראיתי בתערוכת בוגרים זו, לכדה את עיני יצירתו של אביחי אברהם.

אברהם, עדיין אנונימי מתוקף היותו בוגר טרי של בית ספר זה, טומן בחובה של יצירתו דבר-מה גדול מאוד: עשיר, רב-רבדי, נדיר.

משהו בסגנון שבעבודותיו מזכיר לי אמנים מהמאה ה-17, והוא כמו לא שייך לזמן הזה כהוא זה – מחמאה גדולה, לדידי.

הן מושאיו והן הטכניקה שלו מצאו חן בעיניי עד מאוד, ועל כן אני גאה לחשוף אותו, אולי לראשונה, לעולם.

דורון בראונשטיין: לאחרונה סיימת את לימודיך ב"המדרשה לאמנות". ספר לי על חוויית הלימודים שלך.

אביחי אברהם: עבורי הבחירה ללמוד במדרשה לאמנות הייתה משנת-חיים. ללא ספק. זה מדהים כמה עברתי במעט הזמן הזה שבו למדתי במדרשה.

אני רוצה לנסות ולתמצת את המסלול שהביא אותי לכאן, ולהגיד לך שהגעתי אל עולם
האמנות ללא הכרות רבה מדי עם המקום שאליו אני הולך. כילד ציירתי ללא רקע מקדים,
הייתה לי אחיזה טובה בדבר, וזה חיזק עוד יותר את האהבה שלי לציור. אבל אנחנו מדברים
על הבסיס של הבסיס, ציור פשוט של ילד, חסר הכוונה וכיוון. ואז ה"יצירה לשם יצירה"
שהייתה בילדות פינתה מקום לתהליך של התבגרות ולתהליכים של ניסיונות התברגות
בחיים שנחשבו בעיניי "נורמטיביים". את הציור זנחתי ואספקטים יצירתיים שונים נהיו יותר
במרחב הפרטי-ההזייתי שביני לבין עצמי.

תבין שביקור במוזיאונים ובגלריות, ואופני חשיבה על אמנות, היו זרים לי לחלוטין. אבל כן
קרה שמתישהו התחלתי למצוא נחמה אמיתית במדפים מלאי ספרים חדשים וישנים
שרכשתי לאט לאט (ושקראתי עוד יותר לאט). ואני רוצה גם להגיד שספרים זה דבר מופלא.
ספרים חידדו לי במשהו את המחשבה ונתנו לי מושג לגבי השאיפות והרצונות שיש לי עבור
עצמי. אחרי דרך ארוכה, מתישהו גיליתי בעצמי שאני רוצה לחזור לצייר וליצור, שאני רוצה
לדעת עוד, שאני רוצה להעניק ממה שאוכל לחלוק עם אחרים.

כל זה כדי להגיד שהלימודים במדרשה פתחו לי פתח למימוש השאיפות האלו, ויותר מזה –
הם עזרו לי להגיע להעמקה רפלקסיבית יותר גדולה על אופני תפישה והלכי מחשבה שבהם
אני נמצא, ולחשיבה ביקורתית על סדרים שונים בחברה. ממה שאני חוויתי וזה אינדיבידואלי
לחלוטין, לימודים תיאורטיים ועיוניים באמנות ובחינוך, חשפו אותי לתפישות עולם שחושבות
את עצם החשיבה ושמעניקות מבט על אופני הראייה והחישה. אני מצאתי הרבה ערך
בשיחות על חינוך ובשיחות פילוסופיות שונות שנגעו בצורות בהן האדם יכול או צריך לכונן
יחסים עם עצמו ועם אחרים.

הלימודים המעשיים באמנות היו מגוונים בצורות שלא ידעתי על קיומם ושלא דמיינתי
שאתנסה בהם – נראה לי שנגעתי בכל מדיום אפשרי: רישום, ציור, פיסול, צילום, וידאו,
אספקטים פרפורמטיביים למיניהם, מדיה מתקדמת, הדפסות תלת מימד, סאונד, שת"פים
עם מחלקת קולנוע הנפלאה שיש במדרשה… ככל שהתקדם אצלי התואר אל השנים
האחרונות אספתי את עצמי חזרה אל הדבר שהביא אותי מלכתחילה ללימודי האמנות,
ולמעשה החלטתי להתמקד בציור.

יוצא שהייתי זקוק לסביבה שתתמוך ביצירה הזו שהחלה להתחדש אצלי באופן לא מודע,
והמדרשה הייתה המקום הכי נכון לצורך הזה.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים הבדל מהותי בין אמנים שלמדו אמנות באופן ממסדי לבין
אמנים אוטודידקטים? ומי לדעתך טוב יותר?

אברהם: אמנים, כדי שיוכרו ככאלה, לדעתי זקוקים לקהילה שתעמיד אותם למבחן ושתשפוט אותם על האמנות שאותה הם מבקשים לרכוש. ההכרה באמן כאמן אמורה להכיל הן את ההכשרה הפרקטית והתיאורתית, את המיומנות והיכולת להגשים תכלית מסוימת, והן את מבחן הקהל, הביקורת, וכל הטקס סביב הדבר.

לא יצא לי להכיר באמנים, שעוסקים באמנות למחייתם, שהם אוטודידקטיים. אבל אני יכול
לחפש בגוגל ומיד להגיד לך. כן ראיתי אנשים מוכשרים ויצירתיים, כי לאנשים יש יכולת יצירה
שטבועה בהם, גם בלי שנקרא ליכולת הזו באף שם.

אני חושב שכל אמן שהשם שלו נמצא שם בחוץ זכה בחייו לדמויות שהן מושאים להערצה
ולחיקוי, או שהוא חווה "התעוררות" לנוכח איזה אירוע או משהו שהפעיל אותו במיוחד ללכת
בכיוון הזה. אבל תראה, זה פשטני מדי לשים את כל הזכות על דמות מפתח אחת או אירוע
מרכזי אחד.

ולשאלתך, השאלות שיש לי להשיב הן מה הבנאדם עושה עם הכישרונות שיש לו, עם
המיומנויות שהוא רכש? לאיזה קהילה הוא מבקש להעניק ולתרום?

אגיד לך גם שלדעתי אין שום הכרח לצאת בהצהרות גדולות. הלימוד עצמו מספיק, העשייה
עצמה היא פתח לכל העולם. היצירה יכולה להיות עבור האדם עצמו, עבור המעטים
שלוקחים מהערך שיש לו להציע, או עבור רבים וטובים שאוהבים לשנוא ולאהוב את מה שיש
לו להגיד.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" בעיניך?

אברהם: אמנות היא טבע, ללא התחלה וללא סוף, שנמצא בנו. במועד אחר כנראה אתן תשובה אחרת.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

אברהם: יש לי עניין עם הציור שגורם לי הנאה חסרת פניות. אבל זה לא רק הנאה – זה גם סבל מאוד גדול וההתפכחות שבאה בעקבותיו. אני מצייר מהמקום הזה של למידה עצמית.
יש בעיות שדורשות פתרון והקנבס או הנייר הוא מצע ריק ליצירת בעיות ולפתירת בעיות.
הציור משקף מציאות, הוא מייצר מציאות ומשנה אותה, והוא נמצא בטווח הגמיש הזה של
בין חוסר היות, לבין התגבשות, לבין היות.

אתה עובד בסטודיו על איזושהי בעיה ולפעמים חוזר הביתה בחוסר סיפוק. במקום הזה אתה
צריך להיות מחויב כלפי עצמך לנוח כשצריך ולהידרש לעבודה פנימית ומעשית כשתוכל לה,
עד לרגע שבו הפתרון ימצא, או חשיבות הבעיה תקטן, או שתגלה שמה שחשבת כבעיה
ארורה הוא בעצם ברכה. זה חלק מהתהליך.

אני בעצם מדבר סה"כ על ציור, אבל לדעתי ציור יכול לכולל קסם מופלא ולהיות אובייקט
שמשנה את המבט עליו לפי המתבונן. כשאותו מתבונן חוזר אל הציור ובפעם הזו רואה את
הציור באור אחר, ובו בזמן הוא מודע לכך שהציור נשאר אותו הדבר – כאן קורה שינוי מעניין
מאוד לדעתי.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

אברהם: לראות ציור ולהצליח לראות את טביעות היד/מכחול/לב של האמן, פיסול ומיצב שמצליח לחדש משהו או שבהם אפשר להרגיש חוויה גופנית/מרחבית למול הדבר, וידאו-ארט כי יש דברים חכמים ומרגשים שם בחוץ, וריאציות שונות של פרפורמנס, צילום לגמרי, וזה מביא אותי גם לעיתונאות עכשווית או מה שקרוי ניו-ג'ורנליזם. ספרים, ומאמרים עיוניים וקריאה, כפי שהזכרתי קודם. פעם הייתי רואה יותר סרטים ואיפשהו המעטתי בצפייה בהם, אבל כשיוצא – אני מביט בעיניים נוצצות על משחק טוב, ובימוי טוב, ועבודת ארט טובה, וכו'. תיאטרון טוב כנ"ל, ואני מקווה בשביל כולנו שמוסדות התרבות ייפתחו לרווחה ושנגיע לזמנים טובים יותר. הרצאות, קליפים, מוזיקה כמובן.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

אברהם: שאלה יפה שאני צריך עוד לחשוב עליה, אבל אני לא ממהר לשום מקום. דברים יגיעו בזמנם.

בראונשטיין: מהם שלושת הדברים שהיית לוקח איתך לאי בודד ומדוע?

אברהם: סכין טובה (חושב לרגע פרקטית), בטח מהדורה עדכנית של מילון אוקספורד (כי וויקיפדיה לא יהיה שם), שמיכה וכרית?

בראונשטיין: מיהו הצייר הבינלאומי האהוב עליך?

אברהם: וואו. קשה. יש כל-כך הרבה סגנונות ציור ויש יופי של עבודה שעושים שם בחוץ. מבחינה סגנונית, אני מוצא שאני לומד הרבה ומקבל השראה מאמנים שהם כבר לא איתנו. מאמנים פעילים, גם כאלה שמוכרים בשדה הבינלאומי וגם כאלה שנמצאים בשדה המקומי, אני מעריך מאוד את טכניקות העבודה והסגנון שהם הצליחו לפתח כל אחד לעצמו, ואת הדרך שכל אחד תווה לעצמו.

טרייסי אמין (Tracey Emin), היא השם הראשון שעלה לי לאמנות שיש לה סיבות טובות
להיות בטופ. לגבי הציור שהיא מציגה זה כבר עניין של טעם אישי.

בראונשטיין: מהי חוויית הילדות הכי חזקה שלך ועד כמה היא משפיעה על עבודתך כיום?

אברהם: אני מבין היום שדרך האמנות שאני עושה אני גם מצליח לשחזר ולעבד חוויות מהעבר.

המוטיבציות הגדולות שדוחפות אותנו הן אולי חוסר הסיפוק שחווינו בעבר או הניסיון לשחזר
את הטוב שאחזנו בו קודם לכן ושאבד לנו עם הזמן, כמו שטוען למשל שופנהאואר.
שאגב, שופנהאואר נותן על חוסר הנחת הזה פתרונות מפוקחים, והוגים אחרים מציעים
ראיית עולם אחרת, ולמשל פרידריך הגל יגיד שהדחף הזה שמניע אותנו, לדעתו בלבד
כאמור, הוא שיוביל לבסוף להתעוררות ולהכרה עצמית… אבל פילוסופיות יש אינסוף.

על העבודה שלי אגיד כרגע שאני חושב שנקודת המעבר הזו בזמן, מהמקום הבראשיתי שבו
הסובייקט שהוא "אני" ו"העולם" (מה שבחוץ כביכול ונפרד ממני) "היינו" דבר אחד, לבין רגעי
האכילה מפרי עץ הדעת והגירוש, זה אחד הדברים שמשפיעים ביותר על העבודה שלי. נכון
לרגע זה.
הבחירה לעשות את מה שאסור היה לעשות, היא הבחירה הראשונה של האדם, והגירוש
הוא לא רק אשמה ועול, הוא גם חופש והוא גם אחריות. אני חושב שזה מנוע שהוא בעל
עוצמה רבה ביצירה שלי, וקודם כל עבור עצמי.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אביחי אברהם בעוד 100 שנים
מהיום?

אברהם: אפשר קצת פואטיקה? – בתור אחד האדם, בן העולם, שווה בין שווים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s