יהודית סספורטס: "הפיכת חומר מת לחומר חי."

הדמיון מרחיק הלכת של האמנית יהודית סספורטס מעסיק אותי מזה שנים רבות.

פעם אחר פעם אני מוצא עצמי חוקר, שואל, תוהה ואז – הלכה למעשה – נכנע אל מול יצירותיה הכבירות שכמו לופתות אותי בכוחן, ביופיין העז, בחוסר מוגדרותן.

מחד, ישנו משהו קולקטיבי, חשוף וחושף עד מאוד בעבודותיה, ומאידך, ישנו משהו, אם תרצו, "כמו-פרטי", "רק שלה", שהיא – ורק היא – יודעת את צפונותיו ואת צופנו.

וללא ידיעתה, אני מקיים דיאלוג ארוך, רב-שנים, עם יצירתה, ובכל פעם שאני רואה את האמנות שלה, אני חש מעין קונפליקט פנימי וחושב על הדימויים, על המטאפורות, על המורכבות פורצת הדרך ועל הלהט אשר נובע מתוך יצירתה.

לאחרונה זכיתי לראיין את יהודית סספורטס (ילידת 1969) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יהודית?

יהודית סספורטס: הגדרת מרחב היצירה שלי קשורה לעניין מהותי ובסיסי בחומרי חיים מטרידים ובלתי פתורים באופן המעיר את נוכחותך בזמן, כאדם.

יצירתי עוסקת במהותה בחדר מקביל וסמוי למציאות וזה המכונן את מרבית התנועה במישור הנראה.

אני עוסקת במובן מאליו שנמצא סביבנו רוב הזמן וזה המגרה או מפעיל איזורי ביניים אפורים בנו ובמרחב חיינו. איזור בלתי מוגדר וחשוד, הקשור במהותו לפער או לרווח בלתי מוסבר של נתק המתקיים ראשית כל בנו. הנתק, החור וההיעדר הם הסוכנים של המרחב החסר מצד אחד והפתוח מצד שני. עבורי, היעדר רצף או שבר בחוויית סינכרון מלאה של חיים, הם חלק מסימני ההיכר של איזור טרום או פוסט שפה, המאפיין את האיזור אליו אני מכוונת ובו עוסקת.

יש לי עניין בפער, רווח או מרחב ביניים אפור שיכול להשתייך לשני מרחבי קצה בו- זמנית: קצה אחד יכול למשוך למרחב מופשט גבוה ומזוכך מבחינה תודעתית והשני לאופן בו התנסות טראומטית קידדה עצמה במרחב התת-מודע שלך כסובייקט.

אני מנהלת מערכת יחסים ערה מאוד עם דימויים אילמים או אובייקטים פיסוליים אותם אני מנסחת מזה שנים, כחלק ממערך או משפט פיסולי הנושא בגופו קוד של זמן אחר, איכות של זמן הנמצא מחוץ למרחב הזמן ההיסטורי, הליניארי. אני מקדדת את היצירות הללו במכוון באיכות של זמן המנותק והשונה במהותו מקוד הזמן הליניארי של הדברים, החפצים או האובייקטים הרגילים המתפקדים כחלק בלתי נפרד ממערך סביבת ההרגל היומיומית שלנו.

אני מתעניינת בדימוי אילם, אופן פעולה או איזור במרחב חיינו, שלא ניתנים להגדרה/הסבר או ניסוח מלא ומיידי באמצעות השפה. איזורים אשר בלב מהותם מעוררים בנו התפעלות, רושם פלאי, תהייה או צורך בהכחשה ודחייה מיידיים, בשל רושם שלילי או חיובי כאחד. חוויה אנושית פעילה ומלאה המתקיימת בחדר מקביל סמוי ונוכח, המתקיים מעבר למרחב השפה עצמה. מהלך היצירה שאני מכוונת אליו קשור לחומר פעיל המנייד זמנים מאיכויות זמן שונות ומחבל במכוון בציר הקריאה הליניארי.

אני מנסה להפעיל ולהניע באופן אינטואיטיבי את חומר או גוף הדימוי האילם, ממרחב ראשוני מת ולא פעיל בו החומר מעצם מהותו: דומם. באמצעות פעולת רישום, צילום, או מהלך פיסולי, מתחיל משהו בחומר לנוע, באופן ההופך את החומר לחומר פעיל ואקטיבי. צופה וקורא בעל עין טובה לאמנות, יחושו בכך מיד. הם יוכלו להבחין אם יש חומר פעיל בדימוי או אם אין.

במשך כ-17 שנה אני מבצעת פעולות האזנה ארוכות טווח מסוגים שונים, למרחבי קצה באזורים שונים באירופה ובארץ. אני מקשיבה לחומר שלא ניתן לשמוע באוזן רגילה אך זה שניתן לחוש בו בסביבה בה אתה שוהה ונמצא. מערך הקלטות סאונד זה מהווה את בסיס מרחב הסטודיו אצלי במשך שנים רבות. מעין מנוע אקטיבי חשוב וסמוי מן העין המתקיים במרחב מקביל לסטודיו הפיזי בו מתבצעת פעולת הרישום, הפיסול או מהלך ניסוח ועריכת הסרטים. אני מגדירה פעולות אלה כפעולות סטודיו ללא זמן. אני יודעת מתי פעולה מתחילה ולעולם לא יודעת מתי בפועל תסתיים. חלק מהפעולות פעילות עד ליום זה ממש ומתקיימות במרחב למעלה מ-17 שנה.

מהלכים אלה לתחושתי מפעילים אותך כסובייקט ואת עצם ערנותך לחוויית הזרות שלך כסובייקט בעולם. חווית הזרות עומדת בלב היצירה כשער ופתח למרחב תת הכרתי סמוי ופעיל המפקד כחדר מקביל למציאות הנראית וזו הנחווית.

אני עוקבת וערה מאוד לאיזור שאני מנסה לנסח כאן בשיחה איתך, ומרגע שמבחינה בו, מתחילה להתכתב איתו, לתעד אותו ולהעיד על קיומו באמצעות עבודתי. אני סורקת ומאתרת סביבות חיים שונות בהם צפים ומגיחים דימויים אילמים הנושאים מידע נוסף שאינו ניתן להגדרה או ניסוח בשפה רגילה.

בראונשטיין: למה את מציירת?

סספורטס: אני לא מציירת. אני רושמת, אני מאזינה, מצלמת ומנסחת אובייקטים וחלקי משפטים באמצעות דימויים אילמים. פעולות אלה מבוצעות על ידי מזה שנים בעיקר כפעולה בה אני חשה לרגעים סינכרון וקוהרנטיות גבוהים מן הממוצע עם עצם החוויה. לצערי, איכות חוויה מסוג זה קשה לי יותר בחיי היום-יום. אימנתי את המערכת שלי במשך שנים להתרחב אל תוך הרגע והזמן דרך פעולת הכיסוי של הרישום. אני מניחה שאם יכולתי להשיג את רזולוציית ההרחבה של נוכחות מלאה בזמן הווה, ללא הפעולה הזו, חיי היו פונים לכיוון אחר מכיוון היצירה. איכות זו שאני מתארת קשורה להעמקה ממושכת והרחבה של המרחב הנמצא בכל חלקי הדברים. עצם הפוקוס בפעולת רישום ממושכת למשל, איפשרה לי מגיל צעיר ומאוד לא נוח בחיי, לפתוח פתח להכניס מרחב, שהגמיש את המציאות שנחוותה רגע לפני זה כאבסולוטית. אני רושמת או פועלת באופן בו אני פועלת בשל איכות החוויה אותה אני חשה. זה משול למעין ריאה מקבילה דרכה לימדת ואימנת את המערכת שלך לנשום כאיבר עוקף לאיבר שקפא.

בראונשטיין: מהן השראותייך?

סספורטס: אותיות, מילים, שפה, ספרות, שקט, מוזיקה, סאונד, ביצות, תנים, ניסים, רהיטים, אלימות, סיפורים, הלם, אי הבנה, זמן לילה, יהדות, שכחה, פילוסופיה, שירה.

בראונשטיין: מה לדעתך הופך אמן – לאמן טוב?

סספורטס: היכולת ההופכת אמן לאמן טוב, לדעתי, היא יכולתו של אותו יוצר לשהות לאורך זמן בחוויה אותנטית של אי ידיעה, אי מטרה, אי הבנה או לחלופין, שהייה לאורך זמן חריג במרחב מופשט ללא לחץ או צורך במענה לכלכלת זמן החיים. או לחלופין, מודעות רגשית גבוהה לכל מהלך אנושי מצמצם וזה המונע מבהלה או פחד של חזרה מהירה למרחב של הגדרה. ערנות ומערך התנגדות גבוה לצורך בהבנה או מסגור החוויה (שהצליחה עבודת אמנות טובה לפתוח), באמצעות רציונאל של שפה. יכולתו של אדם לשהות במרחב מופשט,  פתוח לאורך זמן, ולייצר במקביל הרחבה תמידית של כלי המכיל ניגוד משמעותי של זיהוי,  התמקמות, רגש, שייכות למרחב של ניתוק זרות ואי ידיעה. אמן טוב הוא זה המסוגל לחוות זאת להערכתי, את הסתירה הזו, בגופו שלו עצמו לפני הכול. הרישום, האובייקט, הם עדות אקטיבית אותנטית לאיכות שאני מנסה לתאר כאן, בעולם. רישום טוב נושא בתוכו את החשמל הפעיל הזה שפועל כחוויה שאינה תמיד נוחה בחייו של יוצר. בכנות מלאה, אינה נוחה עכשיו ומעולם לא הייתה. החוויה עצמה שלעיתים נחווית כקריעה וכתנועה הפוכה לתנועת הסדר וההרגל העומדים בבסיס החוויה.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע באיזשהו אופן על עבודתך
כיום?

סספורטס: זיכרון חזק שעולה לי קשור לקצה העיר אשדוד, למרחב אחורי של דיונות וביצה שהתקיימה בקצה הדרומי של אשדוד לא רחוק מבית הוריי. קבוצת ילדים, שבט, מנהיג, עולם מקביל לעולם המבוגרים, שטח הפקר, ילד מהחבורה הנגדית שמועד לאזור הביצה. הבנה שחייבים לעזור ולהסתכן בחילוץ גם אם הקבוצה היא "האחרים". ביצה, ילדים, הנהגה, הובלה, חוקים אחרים, היעדר השגחה, בהלה. אני חושבת ששהייה שעות, ימים ושנים במרחב קצה אסור בו מתנהל עולם מקביל הפחידה וסיקרנה אותי באותה מידה. ההבנה שישנם התרחשויות רבות כל הזמן, גם אם סמויות מן העין ולהיפך, הן אלה שיכולות לכונן את הסיפור. עניין ברווח, נרטיב שגוי, ופניני נפש אינטימיים בשטח הפקר הפכו ללא ספק לחלק מפוקוס חיי בתודעה הבוגרת.

בראונשטיין: האם לדעתך קיים רצף נרטיבי בעבודה שלך?

סספורטס: מניחה שכן. עניין שהתחיל בשיחה עם רהיט או חפץ ביתי תמים הנושא בחלקו התחתון מישור סמוי מקודד של כל המידע התרחב עם הזמן למרחבים נוספים. עניין בתת הכרה של חפצים, רהיטים ואנשים בתוך מרחב ביתי התרחב לעניין במרחבים תת קרקעיים מקבילים המתפקדים כפתח למידע שאינו מסודר, מאורגן או מנוסח אך כזה שקפא בזמן הודחק, מודר והועלם במכוון במרחב המחייה הקולקטיבי של התרבות. עניין בעולם של למטה ועולם של למעלה. עניין בחדר מקביל, בהצמחה של ענף מקביל כי חסום כאן.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

סספורטס: לא עסקתי בשאלה זו באופן ישיר. יש חללי תצוגה נפלאים ואנשים קשים מאוד לעבודה ושיחה ויש חללי תצוגה פחות טובים ואנשים נדירים לשיח ועבודה משותפת איתם.
חלל נפלא המגיע עם אוצר ענק הוא בהחלט מתנה גדולה ונדירה. אכן ראיתי מהלכים מעולים בחללים יוצאי דופן ומעוררי השראה במקומות שונים בעולם אך לא גיבשתי בכנות חלום ספציפי למוזיאון מסוים. הפוקוס אצלי קשור למפגש עם אדם, אוצר, כותב וניצוץ שנדלק ואלה מביאים איתם חלל הקשור אליהם, באופן ישיר או עקיף, אליו אני בהמשך מייצרת, מתייחסת ומנסחת יצירה. לא עולה בראשי כרגע החלל האולטימטיבי. דרכי עד היום התפתחה משיחות, ממפגשים עם אנשים זרים שהפכו לאנשים קרובים מאוד באמצעות מפגש עם המיצב, הכתיבה, הרישום או הסרט שהצגתי אי שם במרחב הציבורי כאן או בעולם.

בראונשטיין: מהי דעתך על ההגדרה "אמנות נשית", והאם באופן כזה או אחר את מרגישה שאת חלק מהגדרה זו?

סספורטס: עצם השאלה או עצם ההגדרה מעידה על רווח ופער מטריד ביותר שעדיין קיים. אין למיטב הבנתי אמנות נשית. יש אמנות טובה וטובה מאוד שבין היתר נעשתה על ידי אישה או גבר. הצורך במושג זה, אמנות נשית, ככלי פעולה, הכרחי לסגירת הפער העצום הקיים בימינו. אך באותה מידה, כל מהלך מודע המשלב בתוכו עירנות גבוהה לאמנות מעולה שבין היתר נוצרה על ידי אישה ובשל כך ראוי וחשוב ביותר לחשוף אותה כמהלך שווה באופן מלא – מבורך.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

סספורטס: הפיכת חומר מת לחומר חי. פתיחת מרחב, פתיחה של רווח המייצר תנועה, גמישות מחודשת באשליית הראש היודע, תנועה יפה ועדינה בנפש ובלב. הפעלה של ידע אנושי סמוי המשול לפעולה של כישוף חיים אקטיבי וחיובי הקשור לפעולת החיים.
הורדה והפעלה אקטיבית של אוויר נקי ממרחב ראשוני ער ונוכח מאוד, זר וזה שלא שייך לאיש אל איזור חיים פיזי משומש, נגוע, רקוב, לפעמים חשוך ונמוך. ניצוץ פעיל וחזק שנפתח שוב באופן אחר וזר, במרחב חיים סגור שפסקה בו תנועה.

בראונשטיין: האם לדעתך אמנים שלמדו בבית ספר לאמנות טובים יותר מאמנים אוטודידקטים?

סספורטס: שאלה מורכבת. לא אוכל לענות עליה באופן אחראי כאן.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את יהודית סספורטס בעוד 100 שנים
מהיום?

סספורטס: מניחה שאי ידיעת המענה לשאלה זו קשורה למהות פעולת היצירה והחיפוש המניע בזמן הווה, בקוד הזמן בו אתה חי כרגע כאדם. מקווה שאני מספיק כאן כרגע בחדר המקביל, באופן שלא יאפשר לי לענות או לנסח מענה ראוי לעתיד אפשרי…

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s