שיראל ספרא: "אין לי רצון שאנשים יזכרו אותי. אני רוצה שאנשים יזכרו את העבודות שלי."

עבודותיו של שיראל ספרא מצליחות – באופן בהיר וחד – לגעת בי.

משהו בהשתנות הפנימית של ספרא תמיד נראה לי כבעל קומפוזיציה ייחודית מאוד, שונה משל אמנים אחרים, ונוסך בי ליריות והרהור.

הגוונים של צבעיו קונקרטיים וברורים, ועם זאת, רגשיים בצורניותם וזולגים מן הקנבס אל תוך תוכם של מאורעות החיים ממש, אלו האמיתיים ביותר.

לאחרונה זכיתי לראיין את שיראל ספרא, והתוצאות לפניכם.

דורן בראונשטיין: ראשית, האם אתה מקורב למשפחת ספרא המיתולוגית?

שיראל ספרא: לא. לצערי אין לי קשר לאדמונד ספרא. את השם ספרא סבא שלי בחר כשעלה לישראל.

בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, שיראל?

ספרא: האמנות שלי, בחלק גדול מהמקרים, היא חלון הצצה לתודעה אחרת. אני משתמש במגוון טכניקות ומחפש את החופש שביצירה, כך שגדרות והגדרות הן מכשולים שאני מנסה לעקוף. 

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ספרא: רוב ההשראות מגיעות מהעולם הפנימי שלי ובכל זאת, אני שואב המון השראה מחברים שלי, מהשפה והעולם הוויזואלי הגדוש שסובב אותנו.

בראונשטיין: למה אתה יוצר אמנות?

ספרא: בשבילי ליצור זה צורך ולא רצון. אני מרגיש שזאת התרומה שלי לעולם.

בראונשטיין: מה פירוש המילה "אמנות" עבורך?

ספרא: באופן הכי בסיסי, אמנות היא חיבור של פעולה וכוונה: מה התפקיד של האמנות, האם יש לה גבולות ועוד שאלות נוספות רבות וטובות הן עולם דינמי שבו התפישות שלי מתפתחות ומשתנות במהלך השנים.

בראונשטיין: האם אתה מגדיר את העבודה שלך "אמנות גברית", והאם אתה מאמין שישנו דבר כזה בכלל "אמנות גברית" – וזאת לעומת "אמנות נשית"?

ספרא: אני לא מגדיר את האמנות שלי כאמנות גברית. אני רואה את האמנות כבלתי נפרדת מהזהות המגדרית של האמן, וככזאת, היא תמיד תימצא היכן שהוא על הספקטרום.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע – ולו באיזשהו אופן – על עבודתך כיום?

ספרא: כשהייתי קטן, אמא שלי לקחה אותי לגן ולא חיכתה לראות שנכנסתי. הדלת הייתה נעולה וככה מצאתי את עצמי בגיל ארבע חוזר לבד ברגל לבית – כדי לגלות שגם שם הדלת נעולה ואין אף אחד. ישבתי על המדרגות ואכלתי את האוכל שהיה לי בתיק עד שהשכנה מצאה אותי מחוץ לבית. אני חושב שחלק מפרקטיקות העבודה שלי בסטודיו שבהן אני משתף פעולה באופן קבוע עם חברים, נובע מהרצון לא להיות לבד, לעזור ולהיעזר.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג את עבודותיך יותר מכל?

ספרא: הייתי רוצה לעבוד ולהציג בניו יורק. אני מרגיש חיבור גדול לצד העמלני שהעיר מייצגת.

בראונשטיין: מה היית לוקח איתך לאי בודד?

ספרא: הייתי הולך ברצון לאי בודד עם ספר סקיצות, כלי כתיבה וכלי עבודה.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר בעבודות שלך?

ספרא: אני חושב שהעבודות שלי לא משועבדות למסר אחד, ומנסה לראות את הרגע שבו צופה חווה את העבודה כרגע קסום, עצמאי וקדוש, שבו כל הכוונות שהיו לי יכולות להיפרם.
בחלק גדול מהציורים שלי אני מזמין את הצופה לטיול בתת-מודע ובדמיון דרך העיניים.

בראונשטיין: ולסיום, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את שיראל ספרא בעוד מאה שנים מהיום?

ספרא: אין לי רצון שאנשים יזכרו אותי. אני רוצה שאנשים יזכרו את העבודות שלי וייהנו מהן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s