יהודית אנגלרד: "כשאני מציירת אני פוגשת את כל היקום."

בימים אלו, בין ה-4.6.20 ועד ה-4.7.20, מציגה יהודית אנגלרד את תערוכתה "נפש מתבוננת" בבית האמנים בתל אביב (אלחריזי 9).
עבודותיה של אנגלרד אקספרסיביות מאוד במהותן, מלאות תשוקה ועזות.
לדידי, קיים בהן מן הריתמוס הג'אזי והן אולטרה-מודרניות, חדות וקונקרטיות, ובה בעת, מרהיבות עין ואוונגרדיות מאין כמוהן.
זכיתי לראיין לאחרונה את אנגלרד (ילידת 1946) והתוצאות לפניכם.
דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, יהודית?
יהודית אנגלרד: אני מגדירה את האמנות שלי פמיניסטית בכל נקודת זמן ומקום. אני צריכה להיות במקום שאני רוצה להיות. לא תמיד אני מודעת למה שעשיתי, אבל כשאני מביטה אחורה, עמדתי חזק מאוד על הבחירות שלי. בעבודות שלי רואים תמיד אישה שהולכת ועושה. זה בתת-מודע שלי.
בראונשטיין: את ילידת עיראק. האם המקום שממנו באת – אם תרצי, המורשת שלך – משפיע באיזשהו אופן על עבודתך?
אנגלרד: המורשת שלי… התחברתי אליה ממש בגיל מבוגר. אני זוכרת שבגיל מאוחר שאלתי את אמא שלי "את אוהבת אותי?", והיא ענתה לי: "אינתי גילת עני", שהפירוש של זה בעברית הוא "את גלגל עיני".  והבנתי אז על איזו מורשת גדלתי ועל איזה מילים שאמא שלי אמרה לי בשביל להמשיך הלאה…  
בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?
אנגלרד: אני לוקחת את ההשראות שלי מהחיים, בזמן שחייתי אותם, וממצבים מסוימים ש"נפלו" עליי, כמו איבוד של הבן הבכור שלי או מחלה של בן הזוג, שבעקבותיה יצרתי את העבודה שלי "נופלת ומתבוננת". כן… גם במצבים קשים אני מתבוננת…
בראונשטיין: יש תחושה, מהצפייה בעבודות המצוינות שלך, הכל כך חזקות, שאת מאוד טוטאלית ביצירתן. האם את מסכימה להגדרה הזאת?
אנגלרד: כן. אני מאמינה במה שאני עושה ובגלל זה בכל נקודת זמן אני יכולה להרגיש טוב – גם אם בסוף הדברים לא יתאימו לציפיות שלי. אפשר להגיד שאני מתאבדת בכל העשייה שלי, נותנת את כל כולי טוטאל.
בראונשטיין: למה את מציירת?
אנגלרד: כשאני מציירת אני פוגשת את כל היקום ונמצאת בו. כשאני מציירת, אני מחוברת לעצמי ולצבעים, לסיטואציות בחיים. מה שאני לומדת מהחיים, אני מעבירה לקנבס.
בראונשטיין: מהי התגובה הכי חזקה שקיבלת על העבודות שלך?
אנגלרד: פעם הצגתי עבודה בביאנלה באיטליה שנקראת "נשמת כל חי". זאת עבודה של שמן על בד בגודל של שני מטרים על שלושה מטרים. בא יהודי מהולנד והתחיל לבכות בכי תמרורים. כל המקום עמד על הרגליים. אחרי שנה הוא אמר לי: "אני לא יכול לישון בלי הציורים שלך", והוא רכש שתי עבודות שלי.
בראונשטיין: ולסיום, יהודית, היכן היית רוצה להציג יותר מכל?
אנגלרד: אני מבחינתי יכולה להציג גם במוזיאון ישראל – וגם ברחוב. אני אוהבת להראות את האמנות שלי לכל דיכפין. כי בשבילי – כולם שווים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s