אליה גרינפלד: "אמנות זה כל דבר שנעשה מתוך היגיון פנימי של מי שעושה את הדבר ומתוך תאוותו האידיוסינקרטית בלבד."

בימים טרופים אלו, "ימי הקורונה" שטרפו את העולם ברגע אחד בפתחה של שנת 2020 ושינו באבחה אחת את כללי האנושות כפי שאנו מכירים אותם מן הקצה אל הקצה, מצאתי את עצמי נשאב מעת לעת אל תוך עולמו של אליה גרינפלד: יוצר מבריק מאין כמוהו, יוצא דופן באיכויותיו, המגיש ב"כאן דיגיטל" – הערוץ הדיגיטלי של ערוץ הטלוויזיה "כאן 11" – מעין  "סיפורים ויזואליים" עשויים היטב – ובהקפדה יתירה – אודות הקורונה, העולם והחיים עצמם.

מעבר לקומיות הצרופה המתקיימת ביצירתו, קיים היבט ניאו-אקזיסטנציאליסטי מובהק באופן הגשתו, ובנוסף, קיים גם מרכיב אחר, אילוסיבי משהו, אותו אני מכנה, פשוטו כמשמעו, כמרכיב "אליה גרינפלדי" – כזה המזוהה עימו ועימו בלבד, הטומן בחובו הן את כישוריו הייחודיים, הן את הדרך הבלתי-אמצעית, ה"אחרת", בה הוא מעביר את רעיונותיו-מסריו.

זכיתי לראיין לאחרונה את גרינפלד (יליד 1986) והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר, אליה, את הקטעים שלך המשודרים בימים אלו הן ב"כאן דיגיטל", הן ב"כאן" בטלוויזיה?

אליה גרינפלד: אממ… זו שאלה קשה. בכלל, כל השאלות שלך קשות. האם זה מעניין מישהו מה אענה? תעלומה. בכל מקרה, אני מגדיר את העבודה שלי בתאגיד כתקלה מופלאה ומדהימה, בעקבותיה נראה שכשאני חושב על דברים אני יכול לשכנע אנשים לצלם אותם. ולכן אני מנסה לחשוב על מה הוא הדבר עליו אני חושב. נראה לי שהמנדט שלי הוא לחוות דברים ואז ללכת לעורכים שלי ולשאול אם זה יעניין מישהו לדעתם. אם הם חושבים שכן, אנחנו עושים על זה סרטון ובמקרה הטוב זה יגרום לצופה להבין משהו על העולם, על עצמם או לבלות שלוש דקות בנעימים.

בראונשטיין: האם אתה מודע לכישרונך הייחודי ולכך שאתה, ובכן, מבחינות רבות, לדידי, משב רוח מרענן של ממש בטלוויזיה של העת הנוכחית?

גרינפלד: תודה על המחמאה, אבל אני רק הקצה של צוות מאוד מוכשר. קברניטי התאגיד השכילו לאגד יחד עורכים, צלמים, במאים, אפטריסטים ואנשי תוכן מעולים שמצליחים להגשים חזון משותף. אם אני טוב, הרי זה באמצעות עבודת צוות.

בראונשטיין: מהתחקיר שערכתי, עלה כי אתה עושה מכלול נרחב של דברים. עם זאת, מהו הדבר שאתה אוהב לעשות יותר מכל בעיסוקיך התקשורתיים?

גרינפלד: לענות לראיונות… אני כמובן מתבדח. אני הכי אוהב לשכתב תחקירים לכדי תסריטים כי אז האתגר שלי הוא איך להביע בצורה ויזואלית את מה שנאמר בתוכן. באופן כללי, לחשוב על רעיונות זה החלק הכי כיף כי אז אתה לא צריך אשכרה לעסוק במטלה הקשה של לבצע את הרעיונות עליהם חשבת.

בראונשטיין: האם אתה מרגיש איזושהי הדרה בגלל שאינך ישראלי במקור כי אם יליד ברית המועצות?

גרינפלד: אני חושב שזו שאלה מכשילה כי על כל יליד ברית המועצות שהצליח אפשר להצביע ולומר 'הנה, תראו, אין שום אפליה. הכל בסדר'. חשוב לזכור שבתחום שלי, בעיקר בערוצים המסחריים, אין הרבה נראות לרוסים או באופן כללי לערבים, אתיופים, חרדים, אנשים בעלי מבטא, ג'ינג'ים וכל מה שנתפס בתור 'אחר'. אני לא מרגיש שאני מודר, אבל אני חושב שהצלחתי עד כה למרות נקודת פתיחה יותר צנועה מאחרים.

בראונשטיין: מהן ההשראות הקומיות שלך?

גרינפלד: מאוד אהבתי לראות 'סקראבס' כשהייתי בצבא. הייתי רואה בסוף כל יום כזה שלושה פרקים ברצף. ואז כשהייתי מסיים את כל הפרקים, הייתי צופה בהכל שוב. כמו פסיכופט. נראה לי שזה ממצה את הטעם שלי בהומור. באופן כללי אוהב את מה שכולם אוהבים, יודע לצטט סיינפלד כמו כל בן תרבות ומחייך כשהוא רואה אדם מחליק על בננה.

בראונשטיין: עם מי היית רוצה לעבוד יותר מכל?

גרינפלד: קלאודיה שיפר. אני מרגיש שבתור אדם שגדל בניינטיז הדוגמנית 'קלאודיה שיפר' הפכה לביטוי ולא לאדם אמיתי. אני חושב שיכול להיות מאוד מצחיק לומר לאנשים שעבדתי עם קלאודיה שיפר. זה לא משנה מה, כל עוד קלאודיה שיפר תהיה מעורבת.
אגב, כשהייתי בצבא היה לי אישור עבודה ועבדתי כפועל בניין ובין השאר הייתי מעורב בבניית מגדלי עזריאלי. עכשיו אני יכול לעבור ליד המגדלים ולומר – אתה רואה את זה? אני בניתי.

בראונשטיין: מה פירוש המילה 'אמנות' עבורך?

גרינפלד: כל דבר שנעשה מתוך היגיון פנימי של מי שעושה את הדבר ומתוך תאוותו האידיוסינקרטית בלבד.

בראונשטיין: האם אתה מוצא שהחשיפה הטלוויזיונית שלך שיפרה במשהו את חייך האישיים?

גרינפלד: אכן, אני מועסק בעבודה קבועה ולא צריך לרקוד בקרנות רחוב בתמורה למטבעות שנזרקים לעברי.

בראונשטיין: ולסיום, אליה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את אליה גרינפלד בעוד 100 שנים מהיום?

גרינפלד: זה שכתב את המצבה המוזרה ההיא. אני אסביר – חשבתי על זה, כאילו מי קהל היעד של מצבות? לכאורה המשפחה שלך: על המצבה יהיה כתוב 'כאן נקבר בננו/אבינו האהוב' בלה בלה. אוקיי, בסדר, אבל באיזשהו שלב הנכדים ובטח הנינים יפסיקו לבקר. כפי שאנחנו לא מבקרים את המצבות של אבותינו. המצבה שלי תישאר שם לדיראון עולם ומדי פעם מישהו יעבור לידה במקרה. הוא יראה אותה ליד אינספור מצבות אחרות עליהם כתוב 'בננו, אבינו', ולכן המצבה שלי תהיה חייבת להיות שונה, ייחודית, כזו שתמשוך תשומת לב.
על המצבה שלי יהיה כתוב דברים מוזרים – אני עדיין לא יודע איזה – אבל הם יתפסו את עין הקורא המזדמן וכך אולי השם שלי יעלה על דל שפתותיו. מלבדו איש לא יזכור אותי בעוד מאה שנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s