חודש: ינואר 2019

"טפשונת משטרים: פורטרט הגירה" מאת אלקס ריף: אקזיסטנציאליסטי, יומיומי, מדויק

"נפלא".

זו המילה שהידהדה בי בעת קריאת "טפשונת משטרים: פורטרט הגירה", ספר השירה המכונן והמטלטל של אלקס ריף אשר ראה אור ב-2018.

בשפה נקייה, רגישה, יומיומית, מצליחה ריף להעלות שאלות אקזיסטנציאליסטיות, נשיות, מקומיות, זעיר-בורגניות, ובה בעת – אוניברסליות, מדויקות מאוד ומעוררות מחשבה אינסופית.

שיריה המצוינים "אלן דלון גבריט פה פרנצוסקי", "חיים" ו"איך מתנשקים" עוררו בי אינספור תחושות וגאווה. בה, בשירתה, ובמה שהיא מצליחה לתת – גם בלא ידיעתה – לאוהבי שירה בכלל ול"ישראליות החדשה", הכה ייחודית שלנו, בפרט.

"שפת הפרחים" מאת אמוץ דפני: ספר המחולל אהבה ומחשבה

כאשר קראתי את "אלבום התמונות" (עמוד 51), שירו של אמוץ דפני מתוך ספר השירה החדש שלו, "שפת הפרחים", הבנתי את יופי כוונותיו וניקיון שפתו של משורר זה.

בתשע שורות בלבד מצליח דפני ללכוד את החיים עצמם ומסיימם במעין תוכחה-מחשבתית רבת-משמעות.

זהו ספר ענק על אף – ואולי דווקא בזכות – השירים הקצרים אשר בו, והוא מחולל אהבה – ממש כך – ומחשבה רבה בין דפיו.

"בזמן שחיכיתי לשמש" מאת אלנתן מיה: מטאפיזיקה פואטית

כתיבתו של אלנתן מיה, כפי שזו באה לידי ביטוי בספר השירה שלו "בזמן שחיכיתי לשמש", הינה מטאפיזיקה פואטית במיטבה.

מיה כמו מעלה את רוח השיר – ויחד איתה את רוח הקורא – מעלה-מעלה, אל – אם תרצו – ספירות חדשות, ונותן בשפתו ובמושאי כתיבתו טעם רוחני למושג "שירה ישראלית".

הציור שעל כריכת הספר יפהפה ותואם ככפפה את שיריו רבי-הטעם של משורר זה.

"רקמת הניתוק" מאת סלעית: נגיעות חזקות בחיים

כאשר קראתי את "סתיו" (עמוד 46), מתוך ספר השירה "רקמת הניתוק", הבנתי – לעומק – את הנרטיב השירי של סלעית, מחברת הספר.

"סתיו" היפהפה מעיד על אופייה הפואטי הייחודי של המשוררת – על שלל גווניו וייחודיו – והוא סימבולי ליופי הספר כולו – על תפישת העולם ונקודת המבט הרעננה של משוררת יוצאת דופן זו.

"מרחק בטוח מהחוף" מאת יפעת גדות: כוח וכנות בשקט המרעיש

"ילד של ילד שלי" (עמוד 12), שירה של יפעת גדות מתוך ספרה "מרחק בטוח מהחוף" ריגש אותי עד מאוד.

זהו שיר אהבה בין אם לבנה המקבלים זה את זו בקבלה מוחלטת – כפי שהם.

בקולה הפואטי של גדות קיימת הקבלה המוחלטת הזאת – של הדברים ושל האנשים – וישנם כוח וכנות עזים דווקא בשקט המרעיש של נושאיה, של החיים עצמם – ומכאן יופיו וייחודיותו של ספר עז-מבע זה.

סוניה סושילוב: "כל ציור הוא חלק ממני."

באחד מימי החורף הנעימים, בעודי מסתובב בשוק היווני ביפו – אחד המקומות האהובים עליי בעיר – מצאתי את עצמי עומד מול דוכן מעוצב לתפארת של מעצבת תכשיטים יוצאת דופן: סוניה סושילוב שמה.

כאשר שוחחתי עימה, נחשפתי לאישיותה הקורנת ולמדתי מעט יותר אודות יצירתה ואמנותה.

לאחרונה ראיינתי את סושילוב בת ה-34 נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1984), נשואה ואם לבן, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך את מגדירה את האמנות שלך, סוניה?

סוניה סושילוב: אני מאיירת ומעצבת תכשיטים עם ציורים שלי. את העבודות שלי אפשר לראות באתר שלי http://www.cutthefish.com. באמצעות הציורים שלי אני מספרת סיפורים, לרוב זה סיפורים אישיים, מה עבר עליי באותו רגע, על מה חשבתי, איך הרגשתי… לפעמים אני מציירת ציור כי אני רוצה לזכור את הרגע ולפעמים כי אני רוצה למסור איזשהו מסר, זאת הדרך שלי לדבר עם אנשים.

בראונשטיין: האם למדת אמנות ומהו יחסך לאמנים אוטודידקטיים?

סושילוב: אני לא למדתי אמנות והתחלתי לצייר רק בגיל 26, כאשר עזבתי את העבודה "האמיתית" והתחלתי לחפש את עצמי. במקרה באתי לשיעור ניסיון בסטודיו לציור ליד הבית שלי והבנתי שציור הוא כמו כל מיומנות אחרת – כמה שיותר זמן מתרגלים – יוצא יותר טוב. ללמוד ולרכוש ידע זה מאוד חשוב, אבל אפשר לעשות את זה גם בלימוד עצמי, במיוחד בזמננו. יותר קשה ועושים הרבה טעויות בדרך אבל כשרוצים – הכל אפשרי.

בראונשטיין: האם את מרגישה שיש דבר כזה "אמנות נשית" והאם קיים הבדל בעינייך בין "אמנות נשית" לבין "אמנות גברית"?

סושילוב: אני מרגישה שהציורים שלי הם יותר ציורים נשיים, אבל זה רק מהסיבה שאני אישה ואני מציירת את הרגשות שלי, אבל בכל זאת, לא הייתי מגדירה את האמנות שלי בתור "אמנות נשית", כי לדעתי באמנות אין מגדר, יש רק בן אדם שעומד מאחורי זה.

בראונשטיין: האם את מרגישה שמשהו מארץ המוצא שלך, רוסיה, מלווה את יצירתך הנוכחית?

סושילוב: בהחלט כן, אני עליתי לארץ בגיל 14 ורוב החיים שלי עברו בישראל, אבל אני עדיין מדברת רוסית ברמת שפת אם, קוראת, שומעת מוזיקה ורואה סרטים ברוסית. בוודאי שזה משפיע עליי ועל הציורים שלי, כי זה חלק ממה שאני ואי אפשר להתנתק מזה.

בראונשטיין: האם את נקשרת ליצירותייך עד כדי כך שאינך יכולה ואינך רוצה למכור אותן?

סושילוב: אני באמת נקשרת לציורים שלי, כי כל ציור הוא חלק ממני, אבל בגלל שבשבילי זה דרך לדבר עם אנשים אז לא קשה לי להיפרד מהם, זאת המטרה שלהם, למסור את המסר ולספר סיפור. וגם בימינו קשה מאוד להיפרד מציור לגמרי, תמיד נשארים סקיצות, צילומים ועותקים של הציורים, אז יוצא שאני לא נפרדת ממנו אלא רק חולקת עם עוד אנשים.

בראונשטיין: אם היית צריכה לבחור בין ציור לבין עיצוב תכשיטים, במה מבין השניים היית בוחרת?

סושילוב: אני מציירת ציור, מקטינה אותו, שמה מתחת לזכוכית מגדלת ומשלבת בתוך התכשיט, אז קשה לי מאוד להפריד בין שני התחומים האלו. התחלתי לעצב תכשיטים כי רציתי להפוך את האמנות שלי ליותר שימושית, ליצור משהו שיהיה אפשר ללבוש, לקחת איתך, משהו שיכול להפוך לחלק ממי שעונד אותו. במקרה שלי בחרתי בתכשיט, אבל זה יכול להיות פנקס, איזשהו בגד ואפילו סימניה לספר – בכל מקרה זה עדיין נשאר ציור, אז את הבחירה שלי כבר עשיתי.

בראונשטיין: ולסיום, סוניה: היכן את רואה את עצמך – כאמנית – בעוד 20 שנה מהיום?

סושילוב: קשה לי לענות על השאלה הזאת. אני חיה את הרגע ונהנית מזה, בוא נדבר בעוד 20 שנה…

 

 

 

"ספריה ואהבה" מאת אילנה ארז: מעמיק-עד-כדי-אקזיסטנציאליסטי, עז-מבע, יפהפה

"ספריה ואהבה", הרומן אשר כתבה אילנה ארז שראה אור ב-2018, איננו מן הרומנים אשר קוראים ולאחר קריאתם ניתן "להמשיך מהם הלאה".

נהפוך הוא.

זהו רומן מן הסוג שמחולל דבר-מה יוצא דופן בעת הקריאה בו – וגם לאחריה, רומן אשר רגישותו הרבה – הן לדמויות, הן לנושא, הן לשפה העברית על יופיה ועל שלל מרכיביה ודקויותיה – נוגע בך ברבדים רבים ועמוקים מאין כמוהם.

הספר, הסובב סביב ספרייה פרטית בתל אביב של שנות השלושים של המאה הקודמת, מתמקד ביונה, "אוהבת ספר" קלאסית, ובאהבתה הגדולה, הייחודית, הנקרית לה באותה הספרייה.

הספר כולו מופז באור עז-מבע, יפהפה, מכיל תובנות קיומיות-אקזיסטנציאליסטיות רבות ולופת בשקט-המרעיש-עולמות שלו את הקורא.

אני ממליץ בחום לרכוש ספר זה, לקוראו ואחר כך להעבירו הלאה – לחבר, בן משפחה ואולי אף לספרייה – בתקווה שכך הוא ימשיך לחיות ולעורר השראה – ואהבה – בעוד ועוד קוראים.

רוז'ה ישי: "הציור זה השפה של הציירים."

לאחרונה הציג הצייר רוז'ה ישי 17 עבודות יחודיות מאין כמוהן בכניסה למגדל משה דוד ברמת גן. למרות – ואולי בזכות – העובדה שחשיפה אמנותית זו לא נעשתה במרחב גלריסטי או מוזיאוני אלא במרחב, אם תרצו, אלטרנטיבי משהו, היה כוח רב ליצירותיו ולאמירתו.

לאחרונה זכיתי לראיין את ישי בן ה-77 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1941), גרוש ללא ילדים הגר בירושלים, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: איך אתה מגדיר את האמנות שלך, רוז'ה?

רוזה ישי: בין פיגורטיבי לאבסטרקט. אני מצייר עם הרבה צבעים, פחות קווים. הקווים עוזרים לי לתת את הרמז של מה זה הציור.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

ישי: ההשראה שלי היא הבן אדם עצמו. בכל הציורים שלי יש בן אדם.

בראונשטיין: מה זה ציור עבורך?

ישי: הציור זה השפה של הציירים. על ידי צבעים ועל ידי קווים אנחנו מנסים להסביר מה זה להיות וגם – לקבל את מה שקורה בעולם דרך הציור. אנחנו לא רוצים לקבל סתם את העולם אלא דרך הציור לקבל תשובה מה זה העולם. הציור נותן תחושה של חיים ואני מנסה לצייר תמיד את מה שקורה בפנים.

בראונשטיין: היכן אתה מתעתד להציג?

ישי: במאי 2019 תהיה לי תערוכה בגלרייה "ברבור" בירושלים. בנוסף, אולי תהיה לי גם תערוכה בחו"ל, אבל כרגע עוד אין לי תאריך לכך.

בראונשטיין: ולסיום, רוז'ה, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את הצייר רוז'ה ישי בעוד 100 שנים מהיום?

ישי: אני מקווה שמה שאני עושה עכשיו יפתח את העולם שלי לחו"ל, וימשיך. בעיניי, כל תערוכה שאני עושה היא דרך להיות מחובר לעולם. אני מקווה שהדרך תמשיך קדימה.

 

עידית יולזרי: מבריקה, חד-פעמית, מקורית מאין כמוה

לאחרונה קראתי שלושה ספרים פרי עטה של הסופרת הייחודית עידית יולזרי: את ספרי הילדים שלה "נועה הארנבת הנעלבת" ו"מה שחשוב לי הוא לא הדבר החשוב בעולם" ואת ספר השירים יוצא הדופן שלה "שטויות מהאייפון" המכיל כל-דבר-מלבד-שטויות, משמע: תובנות, מחשבות והגיגים כמו-אקזיסטנציאליסטיים המשקפים – אם תרצו, התואמים ככפפה – את הצייטגייסט הנוכחי של ימינו אנו.

שפתה של יולזרי מבריקה – לא פחות – רעיונותיה נדירים באיכויותיהם וספריה מוסיפים נדבך מכובד ו"אחר" של טעם, יופי וראייה חדשה – רעננה ומרעננת מאין כמוה – לספרות העברית בת ימינו.

"גורו" מאת אלדן: אמיץ, נוקב, "אחר" מאוד

אלדן (שמו הספרותי של איציק לנדאו) הינו סופר אמיץ מאין כמוהו.

ב"גורו", רומן הביכורים שלו, הוא עוסק, בין היתר, בדיסוננס הקיומי-אזרחי שבין תל אביב לפריפריה – הן במהות ובהבדלי המקום, הן בהבדלים שבאנשים שבמקומות האלו.

הספר מורכב וייחודי, נוקב ו"אחר" מאוד והוא ראוי להיקרא לא פעם אחת אלא לכל הפחות פעמיים, כדי לרדת לעומקיו של סופר ייחודי זה.