חודש: דצמבר 2018

"שיעור בפרספקטיבה" מאת מיכל שטייניץ: מפתיע, יוצא דופן, מקורי מאין כמוהו

ב"שיעור בפרספקטיבה", רומן הביכורים החזק והכה מרשים של מיכל שטייניץ אשר ראה אור לאחרונה, עוסקת שטייניץ בנושא שלא מרבים לדון בו בסיפורת הישראלית המודרנית: אישה נכנסת להריון, ובמקום לפרוח – כמצופה חברתית – קומלת, "מתבלבלת", נאבקת וכואבת.

הישועה מגיעה ממקום שלא הייתם מצפים לה ובכך מוסיפה נדבך להפתעות, למקוריות ולרגישות שבספר זה.

עובדת היות הרומן ביכורים למחברתו הפעימה אותי בזכות העומקים וה"אחרות" יוצאת הדופן אשר בו ובזכות סגנונה ונקודת מבטה של שטייניץ, אשר מתגלה בו במלוא זקיפות קומתה ככותבת הניצבת בשורה הראשונה של הנשים הסופרות הפועלות כיום בשדה האמנות הישראלי.

"אני כבר אוכל בקבר" מאת ברברה בורלנד: אקשן פמיניסטי מהול בסאטירה שנונה

ב"אני כבר אוכל בקבר" מצליחה ברברה בורלנד לשעשע – עד מוות – לערבב פמיניזם עם אקשן ולעבות את ז'אנר ספרות הנשים הקלילה-אך-מותחת-עד-מאוד.

זהו ספר מהנה וקליל, המצליח גם לעורר – בדרכו הייחודית – מחשבה אודות נשיות מודרנית במאה העשרים ואחת ויחסה של נשיות זו כלפי המין השני.

יונתן הירשפלד: "אני מצייר כמו אדם שחופר בארות. יש לי פנטזיה שיהיו מים בסוף."

בימים אלו מציג האמן הייחודי יונתן הירשפלד את "בארות בארות נשברים", תערוכה עזת-מבע, צבע ורגש המוצגת בגלריה גבעון (גורדון 35, תל אביב) עד ה-8 בדצמבר, 2018.

התערוכה כוללת בעיקר דיפטיכים וממזגת עבודות חזקות מאוד, אקספרסיביות, מעוררות מחשבה.

זכיתי לראיין לאחרונה את הירשפלד בן ה-39 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1979), גרוש הגר בתל אביב, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראיתי את התערוכה הנוכחית, יונתן, ואיך לומר, ממש התאהבתי בעבודות שלך. ספר לי על הרעיון לתערוכה.

יונתן הירשפלד: התערוכה נקראת "בארות בארות נשברים". זה ציטוט מירמיהו. ירמיהו קורא לעם בשם אלוהים שהם עזבו מקור מים חיים והלכו לחצוב להם בארות בארות נשברים, שהתוצאות של זה תמיד מאכזבות: בכל פעם שהם חוצבים באר – אין בה מים. ואמנות, בהקשר הזה, היא במידה לא מבוטלת החוויה הזאת שכל ציור מתחיל בפאתוס אופטימי ש"הפעם אנחנו נעשה את זה!" והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לצייר זה שהוא יצליח ואז הוא לא צריך יותר ציורים – אם הבאר תהיה מלאה, הוא סיים את העבודה שלו.

בראונשטיין: הציורים בתערוכה הם דיפטיכים.

הירשפלד: נכון. זה קשור לזה שקיים שבר בלב החיים והציור מורכב מזה שיש בו שבר.

בראונשטיין: למה אתה מצייר?

הירשפלד: בגלל שאני מצייר כמעט כל יום מאז גיל ההתבגרות, אני לא יודע לא לצייר. ככה אני מכיר את עצמי – אני קם בבוקר ואני מצייר.

בראונשטיין: מהן ההשראות שלך?

הירשפלד: אני לא בטוח מה זה אומר השראה. אני צייר של שיגרה. אני מצייר כמו אדם שחופר בארות. יש לי פנטזיה שיהיו מים בסוף.

בראונשטיין: מהו זיכרון הילדות הכי חזק שלך והאם הוא משפיע על עבודתך כיום?

הירשפלד: כן… הייתי ילד קטן, הייתי מגיע הביתה בימי שישי ואמא שלי הייתה מבשלת. אכלתי מהסירים והיא הייתה בוכה והלב הקטן שלי נצבט. זה היה מראה קשה. ואז היא הייתה מפנה את תשומת לבי לרדיו. היא שמעה אופרה והיא בכתה כי זה יפה. היא הטביעה חותם מאוד גדול על האמנות שלי.

בראונשטיין: היכן היית רוצה להציג יותר מכל?

הירשפלד: באמריקה.

בראונשטיין: מהו המסר שאתה רוצה להעביר ביצירה שלך?

הירשפלד: העבודות שלי הן לא שלט. הן לא תקשורת חזותית. העבודות נועדו כדי שאנשים יוכלו לעשות טיול חווייתי יחד איתי ועם החוויות שלי.

בראונשטיין: ולסיום, יונתן, איך היית רוצה להיזכר בעוד 100 שנים מהיום?

הירשפלד: כצייר שאייש עמדה שהייתה בעלת ערך ותרם לציוויליזציה שבה הוא חי.

 

אילן מויאל: "אם חוק הנאמנות יבוטל – ואני אשמח באופן אישי שהחוק יבוטל לפני התערוכה – אז התערוכה תהפוך מתערוכת מחאה לתערוכת ניצחון."

בימים אלו, כאשר חוק הנאמנות בתרבות של שרת התרבות מירי רגב מעורר אמוציות עזות ברבים, יזם אילן מויאל את התערוכה "חומות חימר" אשר תתקיים בגלריה מרכזית שממוקמת בקומה חמש וחצי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. (הפתיחה הרשמית ביום חמישי, ה-6 בדצמבר, 2018, בשעה 8 בערב).

זוהי תערוכה מעניינת במיוחד ובחרתי להביא את הקול הקורא של התערוכה, מילה במילה, כפי שכתב מויאל:

"חומות חימר" הוא שיר מאת המשוררת רחל שפירא. השיר עוסק בשאלה האם חריגה תרבותית והבעת שונות, הינם סיבה להדרה שבטית, ומהם הגבולות של המותר והאסור במסגרת אותה שונות שאנחנו נושאים עמנו כחלק ממה שמעצב אותנו כבני אדם.
האם הממסד יכול או מסוגל לכפות את מרותו ולאלף את אותה שונות? האם אותה שונות מהווה סכנה או איום? האם האמנות יכולה להוות גורם עוין במדינתנו, ומי יכול להחליט על חופש הביטוי מבלי להיחשב כבוגד בהתאמה לאידיאולוגיה השלטונית?
בעקבות אישור ועדת השרים את חוק הנאמנות של השרה מירי רגב, אשר מתעתד להציב הגבלות בתקציבים המעניק משרד התרבות לאמנות בחסות המדינה בהתאמה לאופן שבו יימצאו מבקשי התקציב, נאמנים או לא נאמנים למדינה ולסמליה.
הדמות עליה מסופר בשיר, אותה אחות קטנה משוגעת וסוררת, אשר כנראה מתנגדת לציית לחוקי השבט או לחלקם ועל כן הנה טליה דחויה וחרפת העדר, מוגדרת כלא שפויה וברור לקוראים שלא מדובר באי-שפיות של ממש, אלא בהקשר ישיר לעובדת היותה מתנגדת, בעיקר משום שאינה מבינה כלל ועיקר מה המשמעות של חומות חימר; בפרט בהקשרים של אחדות שבטית/לאומית.
דמותה של האחות הינה האמנות עצמה אשר מסרבת בכל תוקף להיות כפופה לנורמות שחוקות אשר משרתות את המדינה ומטרתן קיבוע המחשבה והפיכת אזרחיה לעדר אשר צועד אחר הרועה בלא דעת. אם זו מטרתה של מדינה דמוקרטית, אזי הגיעו ימי תום הדמוקרטיה לחלוטין.
בתערוכה יועמדו 120 ארגזי קרטון שטוחים של פירות/ירקות אשר ישמשו מצע ליצירה ויחולקו
לאמנים/יות. ניתן יהיה לעבוד בחלל הגלריה בתיאום. הארגזים יוצבו כמיצב בחלל הגלריה בתחנה המרכזית כחומה, כשהמגמה היא לצאת אל מחוץ לדלת ואף להשאיר ערמת קרטונים בפתיחה כדי שמי שרוצה יוכל להמשיך את החומה. במקביל, אערוך פרפורמנס שבו אני יושב כשאני מרוח לחלוטין בדבק חימר, למרגלותיי גושי חימר בצבעים ואני מייצר חמסות עם הטבעות של סמלי המדינה: דגל, מגן דוד, מנורה… ומילים: מזל, חי, הצלחה, בריאות, אושר.."

בעקבות קול קורא זה, זכיתי לראיין לאחרונה את מויאל, והתוצאות לפניכם.

דורון בראונשטיין: ראשית, אילן, נכון לימים אלו לא ברור אם חוק הנאמנות בתרבות יעבור או לא.

אילן מויאל: אם חוק הנאמנות יבוטל – ואני אשמח באופן אישי שהחוק יבוטל לפני התערוכה – אז התערוכה תהפוך מתערוכת מחאה לתערוכת ניצחון.

בראונשטיין: מהי דעתך על מירי רגב?

מויאל: אין לי שום דבר נגד מירי רגב. היא אישה מאוד חביבה ויש לה כוונות טובות. אבל אני חושב שיש דברים שהיא פשוט לא מבינה בהם. מירי רגב היא אדם עם כמיהה לכוח והחוק הזה הוא חוק אלים.

בראונשטיין: כמה זמן תוצג התערוכה?

מויאל: אני רוצה שהתערוכה תוצג במשך חודש כשבכל שבוע תהיה פעולת פרפורמנס אחת או שתיים.

בראונשטיין: ולסיום, אילן, עד כמה שם התערוכה מייצג אותה?

מויאל: השיר "חומות חימר" של המשוררת רחל שפירא היווה עבורי את ההשראה המוחלטת לתערוכה.

"ימים מתחלפים" מאת תמר פרמן-אבניסן: רלבנטי, מעמיק ובעל חשיבות סוציו-מגדרית משמעותית

ב"ימים מתחלפים" נוגעת תמר פרמן-אבניסן בנושא רלבנטי מאין כמוהו: יציאה מהארון של בן ותגובת משפחתו לכך.

הספר מעמיק ובעל חשיבות סוציו-מגדרית משמעותית וראוי להיקרא הן על ידי חברי הקהילה הלהט"בית, הן על ידי בני משפחותיהם.

זהו רומן הכתוב היטב ויש בו מעין מימד אישי מאוד, קול פנימי איתן ונועז המפכה את הנושא ואת מושאי גיבוריו, ופרמן-אבניסן מתגלה בו ככותבת מוכשרת מאין כמוה אשר קיים בה הלהט לספר סיפור ולא פחות חשוב מכך – הלהט לגרום לשינוי דרך סיפורה, עומקיו ומשמעויותיו.