"עד שאלמד לעוף" מאת נילי דגן: עושר, צלילות וישירות הכוונה

נילי דגן איננה מן המשוררות ההולכות סחור סחור בשירתן. נהפוך הוא. דגן היא משוררת העומדת בראש המחנה ונושאת את דבריה, את מילותיה, את שיריה היפים והכנים, בבהירות רבה, בישירות ובגאון ובכך הופכת הן את שירתה שלה, הן את השירה העברית בת-ימינו בכללותה, לשירה נגישה – ובכך גדולתה.

שיריה הסיפוריים מלאים בליריות בהירה, בלשון נקייה מחיפויים ומדימויים מיותרים ומסבה עונג רב בעצם צלילותה.

בספרה החדש, "עד שאלמד לעוף", נראית המשוררת בעטיפת הספר כשהיא מביטה קדימה, אל עבר הקורא, בעיניים טובות ובפה מעט פתוח – כמו רוצה לומר את דבריה בלשון בהירה, בצלילות וללא כל פילטרים.

תמונת המשוררת מייצגת נאמנה את כוונת הספר כולו, הכתוב באופן הישיר ביותר בו ניתן לכתוב ספר שירה.

בספר מביעה דגן את דעותיה באופן נחרץ וכמו משוחחת עם הקורא אודות געגוע, אהבה ורצונות.

יש שיגדירו את כתיבתה כמינימליסטית, אך אני מגדיר אותה בדיוק ההפך: עשירה מאוד, שלמה, רבת-פנים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s