רותי הלביץ כהן: אודות הגדרת הציור, הצופה כחלק פעיל מהיצירה והצורך לשאול שאלות באמנות או: "האמנות שלי זו בבואה של החיים שלי."

רותי הלביץ כהן, אחת האמניות החשובות והמסקרנות הפועלות כיום בישראל, מציגה בימים אלו במוזיאון חיפה את "set", יצירה חזקה מאין כמוה, רבת-פנים, המעוררת אינספור שאלות בצופה בה אודות "חוקים אמנותיים" – הן בהקשר של מהות, הן בהקשר של הצבה – במקרה זה, הצבה במוזיאון לעומת הצבה בסטודיו.

עבודה זו – כעבודותיה האחרות של הלביץ כהן – יוצאת מגדר האמנות ונכנסת עמוק פנימה, אל תוך נבכי הזיכרון, התודעה-מודעות והצלילה התוך-הכרתית של הצופים בה.

גם בעבודה זו מצליחה הלביץ כהן לעשות את "הדבר שלה", את אותו הדבר, אם תרצו, ה"הלביץ-כהן"י, ולהפוך את כל היופי המורכב הזה לקול שלה, לכוח האמנותי שלה, לעוצמתה.

זכיתי לאחרונה לראיין את הלביץ כהן בת ה-48, נכון לכתיבת שורות אלו (ילידת 1969), נשואה ואם לשניים הגרה במושב עין ורד, והתוצאות לפניכם.

"איך את מגדירה את האמנות שלך, רותי?"

"אני יוצאת מציור ועושה אינסטליישנים של דו-מימד ותלת-מימד. מבחינה מדיומלית אני ציירת שעוסקת בהגדרה של ציור כל פעם מחדש תוך כדי הצבה. אני עובדת במרחב, עובדת בנייר – עם נייר – כאשר גם ה"פסלים" הם מצוירים. אני יוצרת סביבה שהיא מצוירת במהותה, כשאני מזמינה את הצופה לקחת חלק פעיל ולהפוך לדמות מרכזית בתוך המרחב שאני בונה."

"ספרי לי על תערוכתך הנוכחית במוזיאון חיפה."

"התערוכה נקראת "set". נקודת המוצא של התערוכה הזאת זה הסטודיו הביתי שלי. לקחתי סוגי חוקיות של הצבה בסטודיו שנוצרות מתוך אילוץ, אל תוך החלל המוזיאוני. מהות המושג "set", "שקיעה", הוא האנלוגיה שבין תהליכי השקיעה של התודעה בגוף לבין תהליך המוות. לדוגמה, יש עבודה של שקיעה אל תוך מראה, אל תוך בבואה, וההתבוננות היא כלפי פנימה. את התערוכה מלווה עבודת סאונד שהבן שלי, נדב כהן, בן 19, יצר. זאת תערוכה מאוד אישית מבחינתי, שצוללת פנימה."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"חור שחור."

"מהי ההגדרה שלך לאמנות שלך?"

"האמנות שלי זו בבואה של החיים שלי."

"מהן המטרות שלך כאמנית?"

"כאמנית יש לי מטרה להשפיע, לעורר שאלות, לחולל מהפך מחשבתי-חווייתי אצל הצופה. לעבוד על ההיפוך הרעיוני, כגון: גן עדן-גיהנום, פיתוי-דחייה."

"אם היית צריכה לבחור בין ג'ף קונץ, מרינה אברמוביץ', רנואר או ג'קסון פולוק, במי מהם היית בוחרת?"

"במרינה אברמוביץ'. אני מרגישה הזדהות עם בדיקת גבולות הגוף והחוויה הגופנית באמנות שלה. אני אוהבת מאוד את החופש הרעיוני האינסופי שלה ואת השימוש בעצמה כדמות מרכזית – בבואה של רעיונותיה, שלהערכתי הם ה״שחקנים הראשיים״ בפרפורמנס בשירות האמנית – ולא להיפך."

"אילו שלושה צבעים היית לוקחת איתך לאי בודד?"

"ורוד אנמי, שחור-חום עמוק וזהב."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"ב'מומה'."

"ואין לי כל ספק שתציגי שם יום אחד. אגב, מי הם האמנים האהובים עלייך בכל הזמנים?"

"אמניות. האמהות הרוחניות שלי הן לואיז בורז'ואה, קארה ווקר ומרלן דומא."

"ולסיום, רותי, איך היית רוצה שאנשים יזכרו את האמנית רותי הלביץ כהן בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני רוצה שיזכרו את האמנות שלי. פחות אותי. האמנות – זה מה שחשוב לי."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לרוץ לראות את תערוכתה של הלביץ כהן במוזיאון חיפה ולהתעורר אל תוך עולמה הקסום, החד-פעמי. עד שתעשו זאת, אני מציע שתבקרו באתר שלה: http://www.ruthihelbitz.com. אני מבטיח לכם שמשהו מכישרונה המזוקק ייגע גם בכם, כפי שנגע בי, ויפיח גם בכם – מחשבות, שאלות ומעורבות.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s