לאוניד אובולסקי: מגדולי הציירים הריאליסטים שעלו לישראל מברית המועצות או: "צייר יוצר ציור במטרה להגיד משהו, את מה שהוא מרגיש. זאת ההודעה שלו שהוא שולח לעולם."

לאוניד אובולסקי, בעיניי, הוא אחד מגדולי הציירים הריאליסטים שעלו לישראל מברית המועצות (טרם התפרקותה) בגל העלייה המסיבי של שנות התשעים של המאה העשרים.

אובולסקי, ללא ספק, הביא איתו משהו "אחר", "משם", משהו יפהפה וייחודי. משהו משלו.

בעבודותיו ניכר דיוק רב. הנופים של אובולסקי הינם נופים ציוריים מושלמים: הים והשמיים צלולים מאין כמוהם, האבנים משורטטות כביד אמן, והצבעים כמו נבחרו בקפידה דקדקנית.

ישנה תחושה יוצאת דופן בציוריו של אובולסקי שאתה ממש שם, ממש בעכשיו.

הטבע של אובולסקי הוא מאותם מחזות פלאיים הנחקקים גם לאחר שעבר זמן רב, ואז הצפייה – או מוטב לומר, הזיכרון-צפייה – ביצירותיו מקבלת פרספקטיבה של זמן ושל מקום אחר.

ומשהו בכל זאת, תמיד, נשאר קיים.

זכיתי לראיין היום את לאוניד אובולסקי שהתגלה כאדם מקסים מאין כמוהו, צחקן, ויטאלי ונעים הליכות. על אף שהוא עלה לארץ בגיל 40 ועברית איננה שפת אמו, הצלחתי לתקשר ולהבין אותו – יש לציין, לעומקו – מתוקף הכנות, הישירות, ומעל הכל – הפשטות הכנה והבהירה של דבריו.

אובולסקי בן ה-65 נכון לכתיבת שורות אלו (יליד 1951), נולד בלנינגרד אשר ברוסיה ועלה לישראל ב-1991. הוא נשוי, אבל לבת וסב לנכד, ומתגורר בנתניה.

"איך אתה מגדיר את הסגנון שלך, לאוניד?"

"ריאליזם."

"מהן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי הן בין היתר הטבע, ההיסטוריה של רוסיה, וההיסטוריה של העם היהודי."

"מהו הפירוש שלך למילה 'אמנות'?"

"אמנות זה כשלבן אדם יש משהו להגיד לאנשים אז הוא עושה את זה בצורה אמנותית. מוזיקאי יוצר מוזיקה, פסל יוצר פסל, צייר יוצר ציור במטרה להגיד משהו, את מה שהוא מרגיש. זאת ההודעה שלו שהוא שולח לעולם. כשרואים ציור של צייר אמיתי מרגישים את הרגשות שלו. גם באבסטרקט יש הודעה – אם זה אבסטרקט אמיתי, כמובן."

"מה דעתך על הצייר הרוסי הדגול ולנטין סרוב?"

"הוא גדול מאוד. הוא עשה פורטרטים מאוד מעניינים. כשמסתכלים על פורטרט של סרוב, מרגישים ממש את הנפש של הדוגמן או הדוגמנית שהוא צייר. אני מאוד אוהב אותו."

"האם אתה מרגיש יותר רוסי או יותר ישראלי – כאדם, וכצייר?"

"אני אזרח ישראלי ואני יהודי, אבל אני לא ישראלי. בשביל להיות ישראלי צריך להיוולד פה או שיהיו לך שורשים בישראל. אני הגעתי לארץ בגיל 40. אני ישראלי? לא. אני מרגיש צייר בינלאומי."

"אם היית צריך לבחור בין פיקאסו, מארק רותקו, פול קליי ומאטיס, במי מהם היית בוחר?"

"הכי גדול זה פיקאסו. הוא עשה הכל! יש לו הרבה סגנונות: קוביזם, ריאליזם… הוא אהב לעשות סקנדל. זה לא הסגנון שלי לעשות סקנדל. פיקאסו הוא הליצן הכי גדול באמנות!"

"אילו שלושה צבעים היית בוחר לקחת איתך לאי בודד ולצייר איתם?"

"חום, ירוק ואדום."

"בציורים שלך ניכר חופש רב. האם אתה עצמך מרגיש חופשי?"

"אני בטח לא חופשי. אני בכלא של האמנות. אני עובד לפי הזמנות, כמו פועל."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל – בארץ ובעולם?"

"ב'מטרופוליטן' בניו יורק וב'לובר' בפריז. ובארץ – במוזיאון רמת גן."

"מיהו הצייר הישראלי האהוב עליך?"

"יוסל ברגנר."

"והבינלאומי?"

"יש כמה: דלקרואה, מונה, ולסקס."

"ולסיום, איך היית רוצה שיזכרו את לאוניד אובולסקי הצייר בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני רוצה עכשיו שיכירו אותי. אני לא רוצה לחכות 100 שנה."

 

*

 

אני ממליץ לכם בחום לעקוב אחר יצירתו המצוינת: הכנה, הבהירה, המרגשת-מפעימה של לאוניד אובולסקי.

אנא מכם, התחילו לעקוב אחר עבודתו החשובה כבר היום, כבר עכשיו.

או כדבריו: אל תחכו לעוד 100 שנה…

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s