נעמי מנדל: אודות המופשט כריאליזם, הסצנות היומיומיות היוצרות אמנות והציור כצורך קיומי או: "בתקופות שאני לא יכולה ללכת לצייר יש לי קוצר נשימה"

איך ניתן לצמצם לכדי מילים, לאותו תיאור מילולי – כתוב כמו נאמר – את היופי הצרוף, המענג, של עבודותיה של האמנית הצעירה והחשובה נעמי מנדל?

איך ניתן להכניס לתבנית של מלל את כל אותה המורכבות הנכפלת והמקופלת לרבדים-רבדים?

והשאלה הגדולה – מלבד "איך ניתן" – הינה, בעיניי, "האם כדאי"?

והרי ישנם דברים – מיוחדים ומורכבים מאין כמותם – שדווקא חוסר ההגדרה שלהם נותן להם את המרכיב החשוב הנוסף – אם תרצו, את אותו ה-איקס של משוואתם – ומעלה אותם על נס יחד עם תחושת חופש – הן גשמית, הן זו של המחשבה – וגורם להם להיות, בדרכם, על-זמניים.

זהו זה.

אלו הן המילים שחיפשתי: על-זמני.

בעבודותיה של נעמי מנדל קיימת על-זמניות מובהקת. על-זמניות של מעבר לזמן ומקום.

על-זמניות – של מעבר לכל הגדרה.

נעמי מנדל, ילידת 1981 (בת 35, נכון לכתיבת שורות אלו), גרה בתל אביב, נשואה ואם לילד בן שלוש, הינה בוגרת "בצלאל", בו למדה בין השנים 2002-2006.

זכיתי לראיין היום את מנדל, והנה הדברים.

"איך את מגדירה את הסגנון הכה ייחודי שלך, נעמי?"

"בסגנון שלי יש שימוש בריאליזם, אבל אני מנסה גם להשתמש במופשט כריאליזם. הסגנון שלי הוא כמו התנפצות של המציאות שאני מנסה לפרק לפרטים הכי הכי קטנים, ממש לחלקיקים של האובייקט, וככל שאני מפרקת יותר את האובייקט, כך הציור מבחינתי יותר עובד, ואז – הוא משמיע את הצליל שאני רוצה לשמוע. אני אוהבת להשאיר תמיד איזו שאלה בעבודה שלי, כך שיהיה אפשר להסתכל על העבודות ולפרש אותן בכל דרך שבה הצופה בוחר."

"מי הם הציירים האהובים עלייך?"

"יש הרבה ציירים שאני אוהבת. בין היתר, לוק טוימנס, אר-בי קיטאי, וילהלם ססנל ונייג'ל קוק."

"מהן ההשראות שלך?"

"היום-יום. ההשראות שלי זה לקחת את הסצנות הכי יומיומיות ולגלות בהן איזה פלא, איזו הארה. פתאום איזו קרן אור שנפלה על משהו עושה לך איזה וואו, כמו שקית ניילון שבדיוק נופל עליה איזה אור מאוד מיוחד."

"כמי שלמדה ב"בצלאל", מה דעתך על אמנים שלמדו אמנות בצורה מסודרת?"

"זה מאוד חשוב, לדעתי, ללמוד אמנות במוסדות כמו "בצלאל". לי, באופן אישי, זה מאוד עזר כדי להתמקד ולהבין דברים שלא הבנתי לפני כן. אני ממליצה ללמוד במסגרת גדולה שבה אתה שומע ורואה עוד דברים, זה היתרון של לימודים."

"מה האמהות עשתה לאמנות שלך?"

"בהתחלה האמהות עשתה שמות לאמנות שלי. השנתיים הראשונות היו שוק. משהו מאוד גדול השתנה לי בחיים. אבל כשאתה מבין שאתה חייב לפעול בין לבין, אז אתה פשוט עושה את זה. אתה עושה – כי אתה חייב."

"ואת מרגישה שאת חייבת לצייר?"

"כן. הציור זה צורך קיומי עבורי. בתקופות שאני לא יכולה ללכת לצייר יש לי קוצר נשימה. הציור זה משהו מאוד ראשוני אצלי, זה התחיל כבר מילדות. יש לי ציורים מגיל שלוש."

"מהי ההגדרה שלך למילה 'אמנות'?"

"בשבילי, ציור זאת הדרך שלי להיות קיימת."

"האם לדעתך יש דבר כזה 'אמנות נשית'?"

"אני לא חושבת. בציור שלי יש מאפיין של עמלנות, כמו בפעולות של תפירה ורקמה, ובעצם, אלו עבודות שמיוחסות לנשים. הייתי יכולה להגיד שהעבודה שלי היא מאוד נשית באופן מובהק, אבל זה לא המצב, כי יש גם אמנים גברים שעובדים באופן עמלני."

"היכן היית רוצה להציג יותר מכל?"

"הייתי רוצה להציג במקום ציבורי שאפשר להציג בו גוף עבודות רחב עם עבודות משנים קודמות שכבר לא נמצאות אצלי."

"מהו הציור שלך שאת מרגישה חיבור מיוחד אליו?"

"יש לי ציור של דגים, שנקרא "fish", שבא מחלום. זה ציור שנבע מחלום שחלמתי וזה מה שמייחד אותו מהשאר."

"מהו הצבע האהוב עלייך לצייר איתו?"

"זה משתנה לפי תקופות. כרגע אינדיגו, שזה סוג של כחול מאוד עמוק."

"מה דעתך על שרת התרבות מירי רגב?"

"אני מאוד משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי. אני מעדיפה לחשוב על דברים חיוביים."

"ולסיום, נעמי, איך היית רוצה שיזכרו את נעמי מנדל הציירת בעוד 100 שנים מהיום?"

"אני מניחה שיזכרו לא אותי אלא את הציורים. אם זוכרים את הציור שלך – אתה ממשיך להיות קיים בעולם."

 

*

אני ממליץ לכם לבקר באתר של נעמי מנדל, http://www.naomimendel.com ולהתרשם מעבודותיה המורכבות, הכה יפות.

מעבודותיה – העל-זמניות.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s