חודש: מאי 2016

"המסעדה": הרבה יותר ממסעדה

זכיתי השבוע לחוויה קולינארית יוצאת דופן, כאשר חברתי הטובה, אורית, הזמינה אותי לחגוג את יום הולדתי שחל ב-2 במאי, במסעדה, שעוד בדרכנו אליה, היא אמרה לי שהיא מצוינת ושאנחנו חייבים להפוך אותה למסעדה החדשה "שלנו".

מה אני יכול להגיד? כשאורית צודקת – אז אורית צודקת.

הגענו בשעת אחר צהריים ל"המסעדה" הממוקמת ברחוב הארבעה 18 בתל אביב, והמקום היה עמוס בלקוחות שנראו לי מאושרים. הצלחות שעל השולחנות נראו כל כך מעוצבות שאני מודה: בלוטות הרוק התחילו לעבוד.

התיישבנו לנו בחוץ, ואורית הוציאה את הסיגר שלה והתחילה לעשן אותו.

לדבריה, "הכל פה טעים – וגם זול". הופתעתי לגלות שמחירן של המנות הראשונות הוא רק 15 ש"ח ושל העיקריות 30 ש"ח בלבד. האם זה הגיוני? האם אני בתל אביב היקרה להחריד או באיזו פריפריה נשכחת מלב?

מסתבר שאכן, אלו הם המחירים הכה שפויים ב"המסעדה". אוכל מצוין לא בהכרח חייב להיות יקר. במקרה של "המסעדה", אף נהפוך הוא.

פתחנו בשתי מנות: כרובית אפויה וחציל בטחינה. מה אומר לכם – פשוט תענוג לחך. טעמים מהסוג שפשוט לא ניתן לתאר במילים, בעלי עושר קולינארי ואף יופי צורני יוצא דופן. הכרובית בושלה בדיוק במידה הנכונה, החציל היה נימוח בצורה מדויקת. כאמור, ורבאלי ככל שאני – נותרתי ללא מילים.

לעיקרית הזמנתי סלמון נורבגי ואורית הזמינה "דיאטה". קרי: שום דבר.

הסלמון היה מופלא והפירה שמתחתיו מושלם בכל קנה מידה.

מוזר, אבל אפילו מיץ התפוזים שהזמנתי היה משובח.

לשמחתי, זכיתי לפגוש את אמיר בן שטרית, בעל המקום (או אחד מהבעלים, לא ביררתי זאת לעומק). בן שטרית, גבר צעיר ונעים הליכות ניגש ושוחח איתי ואף הזמין בסוף הארוחה אותי ואת אורית לקינוח שוקולד – שהיה אף הוא מעדן.

החשבון הראה 70 ש"ח בלבד והשארנו 10 ש"ח טיפ. (גילוי נאות: בדרך כלל הייתי משאיר הרבה יותר, אבל אולי בגלל שישבנו בחוץ, והיה עמוס, אז פגשנו ארבעה מלצרים שונים: אחד מקסים וחייכן (לדבריו, "חצי תימני – חצי מרוקאי"), מלצרית יפהפייה, עוד מלצר, שכמדומני, היה מנהל המקום, ומלצר רביעי, צעיר, יפה-תואר ועם קעקוע ענק באותיות באנגלית על הזרוע שעשה את עבודתו, אך איך לומר בעדינות מירבית – לא נתן לי ולאורית את תחושת האקסטרה שכה קיווינו לה. אם הוא היה מחייך מעט, אולי לא הייתי מציין זאת. בכל זאת, כשהאוכל כל כך טוב, חובה, לעניות דעתי, על המלצרים לחייך ולשדר אופטימיות קוסמית. מה גם, שבסוף הארוחה ביקשנו משלושה אנשים שונים לקבל עודף משטר ה-100 ש"ח שלנו והמתנו דקות ארוכות עד שאכן העודף הגיע. חבל.

עם אוכל לא פחות ממושלם, במחירים כה עממיים, גם השירות חייב להיות מושלם. אולי בפעם הבאה.)

בשורה התחתונה: רוצו ל"המסעדה" עוד היום. אה, כן. ותיאזרו בקצת יותר סבלנות מאיתנו.

 

 

 

"אדוני שר האוצר": בזכות אלוהי הפרטים הקטנים של שלמה משיח, בזכות אלוהי הפרטים הקטנים של יהורם גאון

לעתים אני מוצא עצמי צופה כמהופנט בתכנית הקאלט "קרובים קרובים" – המשודרת בלופ בטלוויזיה החינוכית.

התכנית, ששודרה באייטיז – בעידן של ערוץ טלוויזיה יחיד – היא הרבה מעבר לתכנית בלבד עבורי. היא עולם שלם של זיכרונות, של היזכרות בשאיפות. של תום-של-תקופה: חנות מכולת. פלאפל. בירה שחורה. לוטו. נסיעה באוטובוס ל"עיר". (ולא ל"עיר" תל אביב או ל"עיר" ניו יורק, אלא דווקא למכורתי, ה"עיר" פתח תקווה).

הייתי ילד אז, כשהתכנית שודרה בשיא אונה, עם שאיפות אדירות, עם תכניות בריחה מתוכננות בקפידה, עם תקוות עצומות, אבל גם עם חרדות לרוב, ופחדים – בעיקר מאבי.

כשאני צופה ב"קרובים קרובים" היום, אני נזכר בגעגוע, שלא לומר בערגה, באותו אדם ממנו כה חרדתי בילדותי. אני כמו מתבונן במי שהייתי אז, פעם, ומבין את "עצמי" טוב יותר – בהבנה חומלת, במעין השלמה.

יהורם גאון, שכיכב ב"קרובים קרובים", הוא סמן עבורי. סמן של תקופה. סמן של דמות אב – כפי שגילם ב"קרובים קרובים" את אביהם הנעים והחומל של אביתר, אפרת ומולי.

דמותו הייתה של אב טוב, מכיל, מקבל. אב – ללא ספק מודרני. כזה שלי מעולם לא היה. אם תרצו, דמותו של "יורם" (ולא יהורם) של "קרובים קרובים" המיתית הייתה דמות אב בסגנון ביל קוסבי (לפני שלל הפרשיות שדבקו בו עם השנים…), אב מ"הסגנון החדש".

כשהוזמנתי ל"אדוני שר האוצר", הקומדיה בכיכובו, אני מודה: התרגשתי.

לראות את גיבור התרבות הנפילי הזה על במה – לראשונה בחיי? להיזכר…? האם אני רוצה בזה כעת? האם אני מוכן לזה?

כן, החלטתי. It's about time.

וכמה שאני שמח שעשיתי זאת.

אין ספק. גאון הלהיב אותי, ריגש אותי, ואף הימם אותי בכישורי המשחק הווירטואוזיים שלו. גאון ממזג בתוכו תכונות-על רבות, ההופכות אותו לכוכב הסטואי שהוא: הדיוק הקומי, המקצוענות, השמת הדגש בדיוק במקומות הנכונים, התנועות, הסגנון-הקול הייחודי שלו, והעוצמה הבימתית, אם תרצו – הכריזמה האדירה, הכוחנית משהו, הגלומה בו, הופכים אותו לגאון קומי.

אכן, יהורם-גאון-קומי.

אך מלבד גאון, ישנו כוכב נוסף ב"אדוני שר האוצר", כוכב-של-מאחורי-הקלעים, שקולו חזק וצלול מאין כמוהו. קול שהזכיר לי את טובי כותבי הקומדיות לדורותיהם, ומעל כולם את ניל סיימון. זהו קולו של המחזאי הגאון שכתב את "אדוני שר האוצר", שלמה משיח.

משיח כתב מחזה מבריק, שנון מאין כמוהו, צבע אותו באזכורים מדויקים על הפוליטיקה המושחתת, המנוונת, בה אנו חיים יום-יום בנקודה הקטנה שלנו כאן. במילים כאלה או אחרות, אומר מחזאי זה, "כו-לם מושחתים", "כו-לם גנבים", ועכשיו – "לך תגיד שאין לך אחות…" (בהקשר ישיר לטקסט המחזה). משיח הוא ללא ספק מגדולי המחזאים שקמו לנו.

בנוסף, גאון מוקף בקאסט מושלם של שחקנים גדולים. גלעד פרלמן בתפקיד הורס ומדויק של "בר חלוף" (איזה שם רב-רבדים בחר משיח לדמותו של העוזר הנאמן, הרופס, העושה-כל-למען, של יואל תפוחי, אותו מגלם בחן כה רב גאון). תפקיד שתפור למידותיו, שמתאים בול ליכולותיו הקומיות האדירות. פרלמן מלהטט על הבמה במעין מחול שדים מרהיב של מימיקה ותנועה שטרם ראיתי – מושלמת ומצחיקה להפליא כמותה – על במות ארצנו, והופך את "בר חלוף" לדמות מעוררת מחשבה ורגש, לדמות עמוקה. דמותו של פרלמן-בר חלוף איננה משנית כלל וכלל, כי אם ראשית בעיניי, והוא-הוא נושא הכלים האמיתי של המחזאי.

גם גילת אנקורי הפציצה בדמותה השרה-נתניהוהית משהו של חביבה תפוחי, אשתו של שר האוצר המיועד גאון. "האם האישה הזאת לא מתבגרת?" תהיתי, בעודי מביט בה ונפעם מכישוריה המשחקיים. אין ספק. גילת אנקורי איננה רק שחקנית טובה, אלא אף אישה מצודדת, מהיפות שבשחקניות בנות גילה.

לסיכום, "אדוני שר האוצר" היא מההצגות (או ליתר דיוק, מהמחזות) הטובות ביותר שראיתי מעודי. היא מושחזת – הן בכתיבה והן במשחק, מותאמת כמו כפפה למידות ממחישיה-שחקניה העושים חסד עם מילותיו של המחזאי המופלא שיצר אותה, אך בעיקר – נותנים לקהל הצופים חומר רב למחשבה על מצבנו העגום כחברה הצופה במנהיגיה שוב ושוב נופלים עם שלל בכיסיהם, מחופרים בתוך בורות – שהם כורים לעצמם – עם תאוות הבצע שלהם שלא יודעת שובע, עם הגרידיות האינסופית של תאוותם חסרת הגבולות. מבטלים את כל מעשיהם הטובים עם נפילות מן הסוג הזה, הופכים בעצמם, בעל כורחם, לסמן של תקופה, שחוזרת על עצמה, כמו בלופ, שוב ושוב, שוב ושוב.