חן שיש: בסגנון אקספרסיבי, לא מוותר או: "מה שאני ומי שאני – זה האמנות שלי."

לעולם לא אשכח את מה שחשתי כשראיתי לראשונה עבודה של חן שיש.

התחושה הייתה נפעמת, כזו שהזכירה לי את שבע (וכמעט) וחצי השנים בהן חייתי בלואר איסט סייד בניו יורק: משהו כל כך מודרני, חשוף, חייתי, עוצמתי מאין כמוהו – כמעין וולקנו של רגשות וצבע – ומעורר: רגש, מחשבה, ואף רצון ליצור פעולה. התחושה הייתה שהיצירה שעל הקנבס גורמת לי לאקטיביזם. קרי, לרצות לצאת ולעשות.

חן שיש היא אמנית מחוננת, כזו המקדימה את זמנה, ואני משוכנע שלא ירחק היום בו היא תציג ב"מומה" הניו יורקי ועבודותיה יימכרו במיליוני דולרים. כן, גבירותיי ורבותיי, עד כדי כך.

זכיתי לראיין את חן שיש בת ה-45 (ואם לילדה בת 4) השבוע, ואני מודה: לרגעים הרגשתי כמו מעריצה נלהבת של ג'סטין ביבר הפוגשת את מושא הערצתה.

"זה נורא מרגש לראיין אותך, חן. אני מודה: אני מרגיש כמו מעריץ של עבודתך. כבר יצא לך לפגוש מעריצים?"

"יצא לי, אבל זה לא קורה הרבה. ההרגשה משמחת בהחלט."

"את מודעת לכישרון שלך?"

"זה כישרון, אבל זה גם הרבה עבודה. אני יודעת על עצמי שרק אחרי עשור הבנתי שיש משהו. אני מחויבת לדרך שבה בחרתי."

"לפעמים אני מרגיש שהעבודה שלך היא מעין שילוב של לאה ניקל ורפי לביא – רק משודרגת בהרבה."

"אני לא חושבת שזה משודרג או לא משודרג. לכל אחד יש את המקום שלו בעולם ואת השפה שלו, והם שניהם סוג של מורים בחיים שלי ואני מאוד מעריכה את שניהם. עם לאה ניקל הייתה לי הזכות לחלוק תערוכה שנקראה "במרחק השחור" ב-2010 במוזיאון אשדוד לאמנות, וזה היה שיעור מאלף. כל מי שהוא אמן יחסית צעיר, צריך לדעת שלא המצאנו כלום, ולבוא עם צניעות ועם איזו הבנה שבאמנות – זה תמיד נדבך על גבי נדבך."

"מה הן ההשראות שלך?"

"ההשראות שלי משתנות, הן כל הזמן זזות. המקור של ההשראות שלי הוא איפה שנולדתי וזה מעיין. כמו שירה עתיקה… כל מה שהיה בשכונת הילדות שלי… גדלתי בצפת, עם בתי כנסת עתיקים, עם סרטי ברוס לי וסרטים בערבית בערבי שישי… אני באה מבית מסורתי מזרחי ואני חושבת שהכל משפיע על האמנות. נסעתי בעולם, גרתי בכל מיני ערי בירה… הטיולים בעולם, האהבות, הכל בא לידי ביטוי בסטודיו – כשאתה בא ואתה עובד. אבל בסוף, אתה צריך להיות משוגע לדבר. לבוא לזה עם פול-תשוקה, אחרת זה לא מתאים לך."

"מהו החלום הגדול ביותר שלך כאמנית?"

"אני חולמת חלומות קטנים כל פעם, ואז אני מגשימה אותם ועושה צעד ועוד צעד ועוד צעד. זה מעין מסע אינסופי וזה מצטבר. אני מקווה שהדרך עוד ארוכה."

"האם את מאמינה שטראומות יוצרות אמנות טובה יותר?"

"כן. אני חושבת שאם אתה בוחר לא לשקוע בהן, אתה יכול לקחת את זה לסטודיו ולשאול שאלות על הדברים."

"לאחרונה הייתה לך תערוכה שנקראה "כלה טוניסאית". האם את חשה קשר אמנותי להיותך ממוצא טוניסאי?"

"מה שאני ומי שאני – זה האמנות שלי. אחד משליך על השני. זה מאוד מעניין אותי המקום שממנו באתי."

"איך היית מגדירה את הסגנון הכל כך ייחודי שלך?"

"הסגנון שלי הוא אקספרסיבי ולא מוותר."

"ולסיום, חן, מה דעתך על שרת התרבות שלנו, מירי רגב?"

"באופן כללי – אני בעד יופי וטוטאליות."

 

 

חן שיש מיוצגת על ידי גלריה גורדון.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s